תגיות
פרק כ"ח: בו יסופר למה ואיך התחיל בכלל פרויקט שבוש הטילים
את יומו הראשון בעבודה החדשה במפעל הסודי, לפני שמונה שנים, בילה לולי בישיבה על כיסא ליד שולחן העבודה החדש שלו שבמעבדה. עדיין לא נמצאה לו משימה ולכן הוציא מתיקו עיתון נשען בנוחיות לאחור והחל לקרוא בו. והבוס החדש שלו מוטי אמר לו מיד משולחן הכתיבה שלו שבראש החדר: “ בעבודה לא קוראים עיתון. אם אין לך מה לעשות תקרא ספרות מקצועית" שמאד מצא חן בעיניו לא רק כי חשב כי כך נכון אלא גם כי כך גם ידע מה חושב עליו הבוס ומה נכון בעיניו לעשות.
הוא ניגש לספריה ומצא בה ספר אהוב על יסודות הבליסטיקה ושקע בקריאת פרק 5 העוסק בדוגמאות מעשיות מימי מלחמת העולם השנייה שהפליאו וריגשו אותו תמיד בחזון ובתעוזה שבהם.
אחרי ארוחת צהריים סרת-טעם אך זולה ובייחוד כשרה בחדר-האוכל, כשחזר למעבדה, הבחין כי מנורת הפלואורסנט שמעל ראשו מהבהבת. הוא הכיר את התקלה הזו היטב מימיו כחשמלאי בקיבוץ, תמיד שנא אותה, ולכן כשהתקרב יום העבודה לסופו מצא סולם, טיפס בו, ופירק את המנורה הסוררת ממקומה והתכונן לשלוף ממקומו את הסטרטר הפגום שלה. בדיוק אז נכנסו שני גברים למעבדה, האחד גבוה ונאה ונראה כבר-סמכה והשני גוץ וכרסתן לעיניו משקפיים עבות עדשות ושחורות מסגרת ולובש מכנסיים קצרים-קצרים שהכיסים התפוחים משתרבבים מהם כעטיני עז אל רגלי הגפרורים שלו, ונושא בידו תיק עור עמוס להתפקע. זה הילד פלופסור מהשכונה שלא השתנה גם אם הזדקן והתרשל בגילוח.
עוד קודם לכן שמע שאחרי הצהריים יגיעו למעבדה ד"ר אהוד ברוש והטכנאי שלו דובי וגם הבחין שהכל חדלו מעבודתם כשהשניים הללו נכנסו למעבדה והביטו בהם בהערצה.
“דלף הגאז מהנורה" הסביר הגוץ לגבוה ולולי הסיק לפיכך מיד כי הגבוה הוא ברוש והגוץ הוא דובי הטכנאי שלו המנסה להרשים אותו בדברי איוולת חסרי-שחר: "זו תערובת מיוחדת של ארגון-והליום בלחץ נמוך, המתנהגת כאילו הייתה נאון. לכן גם קוראים למנורה הזו מנורת נאון".
לולי לא היה יכול להחשות למשמע הסילופים המגוחכים הללו, שאין רחוק מהם מהאמת, אך לא ידע במי מהם להתחיל. “אוי חכם שלי" אמר לבסוף מעל הסולם, כשכל הבניין שומע, מלמעלה: "איזה שטויות אתה מדבר. איך גז בלחץ נמוך יכול לדלוף? האטמוספירה החיצונית יכולה לחדור אליו, וזה בלבד. בשום אופן לא להפך".
מהדממה המתוחה, המבוהלת, שהשתררה בחדר הבין לולי, במאוחר, כי כפר בעיקר והדובר לא היה דובי אלא ד"ר ברוש עצמו.
להפתעתו לא רגז ברוש וגם לא התבלבל ואמר "זה בדיוק מה שהתכוונתי. דליפת האטמוספירה פנימה שקולה כנגד דליפת הארגון-הליום החוצה. זה כמו שאינך יכול להכניס מים לכלי בלי להוציא ממנו את האוויר"
“לא דומה. האוויר יכול להיכנס גם בלי להוציא את מה שיש שם בלחץ נמוך. ושום ארגון-הליום" אמר לולי, "זה ארגון, ארגון בלבד, מעורב באידי-כספית. וזו לא נורת 'נאון'!”
“מה שאתה אומר נכון רק במנורות תוצרת סילווניה" השיב ברוש בנחת "בסדרה הניסיונית של אוסרם x255-a42, שיצאה לשוק בכמויות מצומצמות במחצית שנות החמישים השתמשו בתערובת ארגון-הליום. וזה נובע ישירות מהחוק השני של התרמודינמיקה".
לולי התבונן במנורה שבידו, עליה היה כתוב בבירור "סילווניה תאריך יצור 34-1966” כלומר השבוע השלושים וארבעה של שנת שישים ושש, ודיווח על ממצאיו. הוא הודה בפני עצמו כי אין לו שמץ של מושג איך זה מתקשר לחוק השני של התרמודינמיקה אבל התבייש להודות בכך בקול רם.
“זה מה שאמרתי!” סיכם ד"ר ברוש, שכרגיל אמר את המילה האחרונה, כי באותו רגע הגיעה השעה חמשה לארבע והכל התרוממו כאיש אחד בבת-אחת משולחנות העבודה שלהם והלכו להחתים את כרטיסי הנוכחות. עוד מעט יוצאים האוטובוסים הביתה.
לולי בכל זאת לא נרגע ולמחרת הלך לספריה לבדוק בקטלוגים ובספרות המקצועית של חשמלאים. לא נמצא בה שום זכר לאוסרם x255-a42, וכאילו רק משל הייתה.
לחוק השני של התרמודינמיקה לא חסרו כמובן אזכורים, אבל בספרים אחרים לגמרי.
אבל למרות כל זאת, לד"ר ברוש היה רעיון אדיר, חדיש ומהפכני. זה בעצם לא היה הרעיון שלו, אבל מרגע ששמע אותו דגל בו בהתלהבות כאילו היה שלו וסיפר עליו למוטי. מוטי, שאך זה עתה השלים את לימודי המוסמך בבאר-שבע שאל אם זה יעזור לו לעשות דוקטורט וברוש אמר שזה רעיון מצוין השילוב הזה והוא מוכן להיות המנחה שלו. אבל מוטי אמר לו שהאוניברסיטה ההולכת ומתהווה בבאר-שבע היא אוניברסיטה סוג ב' והוא רוצה ללמוד באוניברסיטה סוג א'. ברוש שאל אותו לפי מה הוא קובע ומוטי השיב שלפי הסטודנטיות. באוניברסיטה סוג א' יש סטודנטיות יפות ובבאר-שבע כולן מכוערות.
אחרי שמוטי השתכנע והובטח לו המסלול לדוקטורט על חשבון המפעל, עם לימודים בתל-אביב, החליט מוטי, שחיבב את לולי וידע שהוא יביא לו תועלת, לצרף גם אותו לפרויקט החלומות של ד"ר ברוש, כולל הלימודים בתל-אביב. כשהציע זאת ללולי ציין שמחלקת הדרכה, שברוש הוא היועץ שלה, כבר אישרה להם את ההשתלמות, השתלמות בתל-אביב. לולי היסס, כדרכו. הוא חשש שחסר לו הבסיס הדרוש בבליסטיקה שבמחזור שלו בירושלים לימדו דווקא כשהוא תרגל תס"ח מערבית לשבטה. “אל תדאג, אנחנו נתגבר על זה" עודד אותו מוטי "הבעיה שלנו שונה. מכיון שהפרויקט הזה לא אושר על ידי שום גוף ניהולי ואין לו תקציב, לא נוכל לרשום את שעות העבודה שלנו על חשבונו. כרגע זו הבעיה מספר אחת שלנו.”
“אז מה עושים?” שאל לולי.
“השבוע אל תמלא כרטיס עבודה" הציע לו מוטי, הבוס שלו, “ונראה מה יקרה".
שטייניץ הזקן היה האחראי על הטיפול בכרטיסי העבודה וכל יום שישי היה מסתובב עם עגלתו בין המעבדות השונות ואוסף את כרטיסי העבודה מכולם, מוודא שמולאו כהלכה ומספרי הפרויקטים המופיעים בהם מדויקים נכונים ומתוקצבים.
“לולי!” הכריז כשנכנס אל המעבדה שלהם "את כרטיס העבודה שלך!”
לולי לא השיב לו כי לא ידע מה להשיב לו.
“את כרטיס העבודה!” הרים שטייניץ את קולו, שנשמע רועם בבניין כולו.
לולי החריש.
“יש לך בדיוק חמש דקות למלא את הכרטיס שלך!” צעק שטייניץ בזעם והכל שומעים.
מירי המזכירה של קרן-צבי מנהל האגף חשה בחשאי אל לולי ולחשה באזנו שייטב לו אם ימהר וימלא את הכרטיס כי קרן-צבי לא סובל התרשלות בעניין מקודש זה. מירי פחדה נורא מקרן-צבי ופעם כשהלה חזר רותח מזעם מאיזו ישיבה אפילו התעלפה מרוב בהלה.
לולי בכל זאת חשב שיש לו גיבוי, הגיבוי של מוטי, ולא מילא את הכרטיס. שטייניץ חזר אליו, החוויר, סינן "אני הולך ישר לקרן-צבי ואם צריך אפילו יותר גבוה" ועזב בזעם את המקום.
אבל עד יום שישי הבא לא קרה דבר.
ביום שישי הבא חזר שטייניץ וחזר ודרש את כרטיס העבודה הממולא.
לולי משך בכתפיו בלי לאמור דבר ושטייניץ אמר שהוא חוזר עוד חמש דקות לקחת אותו ואם לא…
הוא חזר כעבור חמש דקות, לא אמר דבר והלך.
ביום השישי הבא רק הציץ לחדר והמשיך בדרכו.
וביום השישי שאחריו לא בא יותר.
לולי הלך למוטי וסיפר לו. “נהדר!” אמר מוטי, "מעכשיו אנחנו עצמאים בשטח ויכולים לעשות מה שאנחנו רוצים!” וכך התחיל הפרויקט הסודי “נץ-חלב” לשבוש מעוף טילים.
בחודשים הראשונים עסק לולי בהקמת המעבדה החדשה, אוסף לתוכה, מהעדר תקציב, ציוד שאחרים מאסו בו או שכחו מקיומו במחסנים תת-קרקעיים אפלים, מאובקים ומרושתים ברשת קורי עכביש סמיכה. אפילו ספקרוגרף שלשה מטר ענקי מתוצרת "ביירד-אטומיק" הנשכחת גילה במרתף של בניין המרפאה. הספקטרוגרף היה כל כך גדול עד שבנו את החדר בו שכן סביבו ולא להיפך – וכך נותר שם נטוש בלי שאפשר להוציאו ממנו גם אחרי שבעליו עברו למקום אחר. לולי תיקן לאחראי על בניין-המרפאה את הטלוויזיה בביתו והלה הסכים לעצום עין ואפילו לעזור לו לשבור את אחד הקירות ולפרק כמה דלתות ולהוביל את הפגר הענק בתהלוכת ניצחון למעבדה החדשה.
כל אותם חודשים נשא על גבו או על תלת אופניים (שמצא היכן שהוא ותיקן להם את הפנצ'ר בגלגל) משאבות ואקום ושנאים וצינורות זכוכית וקרמיקה וצינצנות כימיקלים שונים שגירד וסחב ואירגן ולא בחל בשום דבר אפילו בחנופה בוטה כשהיה בה צורך, דבר לא עצר אותו עד שהיה ברשותו כל הדרוש להתחיל בפרויקט החדש המהפכני, שמאותו רגע התקדם במהירות ובתנופה שהפתיעה את כל המעורבים בדבר.
ד"ר ברוש היה מרוצה עד הגג מההתקדמות עיניו נצצו משקפיו העבים זרחו ויום יום גם הסביר ללולי ופירש לו מה הוא, לולי, עשה בעצם אתמול, וגם אם לולי עמד על כך שהוא עשה משהו שונה לחלוטין דחה אותו ברוש בביטול והסביר לו פעם נוספת, יותר לאט, מה הוא באמת עשה.
“בוא נלך לצהריים" אמר לו ברוש "ואני יגיד לך הכל בדרך".
ברוש היה מגור חדר האוכל ועובדי המטבח רעדו מפניו.
הוא שפך את המרק לתיבת התלונות ולמראה הקציצה המתפוררת שהוגשה לו קרע את תלוש האוכל המסובסד לקרעים זעירים שאותם שלשל לידי עובדת המטבח הנדהמת. הוא הודיע לטבח כי הקדיח את תבשילו ובעת ובעונה אחת דרש תוספת. הוא היסה את יושבי השולחנות הסמוכים לשולחנו והתרה בהם לא לדבר בקול רם כי זה מפריע לו לגבש את מחשבותיו. ובאמת לולי הבחין בכך שברוש קודם כל מתחיל לדבר ורק אז לאט לאט מבהיר לעצמו מה הוא בעצם רוצה לומר עד שלא פעם הוא מסיים בהפך ממה שפתח – אבל תמיד בצורה מפתיעה ומשכנעת, ותמיד משאיר את בן שיחו המום, אין מילים.
“זה או אנחנו או הם" אמר לו ברוש הפעם, מתבונן סביב סביב.
“מה?” שאל לולי בבהלה והתבונן גם הוא סביבו, בשאר עובדי המפעל האוכלים כדבר יום ביומו את פת הצהריים. הוא חרד לגורלם ולא ידע מה ברוש זומם ולמה.
“הערבים" אמר ברוש. "פשוט: זה או אנחנו או הם. בתחרות על הארץ הזו יהיו מנצחים ויהיו מנוצחים. מה שהיום שלהם צריך להיות שלנו מחר, כי אם לא יהיה שלנו לא יהיה לנו קיום, לא תהיה לנו קרקע מתחת לרגלינו ולא שמיים מעלינו.”
“חשבתי שכבר ניצחנו" אמר לולי "ושכבר כבשנו את מה שהיה שלהם".
“כל זמן שנשארו ערבים בארץ הזאת לא עשינו כלום" אמר ברוש "כי הם לעולם לא ישלימו עם שלטוננו ותמיד יחכו לרגע המתאים כדי לזרוק אותנו לים".
“איך אתה יודע?” שאל לולי.
“כי אילו הייתי במקומם הייתי עושה אותו דבר" אמר ברוש.
“לא מספיק שלקחת הרבה ממה שהיה להם, אתה גם רוצה לגרש אותם ולקחת מהם את מה שנשאר? אני מניח שאתה לא מתכוון להשמיד אותם, ככה, עם רכבות ותאי גזים?”
“מדוע לנו אסור לעשות לערבים את מה שהאמריקאים עשו לאינדיאנים, הספרדים לאצטקים, לאינקה, למיה, ליהודים, מדוע אסור לנו לעשות מה שעשו האוסטרלים לאבוריג'ינים, והאנגלים לקלטים? מה חדש בזה? מה ההבדל? חמשה עשר מליון איש מטרונספרים מהודו לפקיסטן ומפקיסטן להודו, שבעה וחצי מליון לכל כוון, כמה חודשים אחרי שקמה מדינת ישראל – ומאז איש לא שמע על זה, ולא השמיע ציפצוף. אז זה בסדר או לא בסדר? לכולם זה בסדר ורק לנו לא? רק לפלסטינאים מכל הפליטים שבעולם יש אונר"א, מאז אותה 48 בדיוק, ועד היום. זה בסדר?”
“לא" אמר לולי "זה לא בסדר. גם עוול אחד לבן-אדם אחד זה לא בסדר".
המשך: http://wp.me/pXLKy-8A