מאי
04
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק מאה וששים – הנשם א'.
ארמון ורסיי, אחד הבניינים המהוללים בעולם ביופיים ובפארם, היה משכן בית המלכות הצרפתי (גם) בימי לואי ה-14, "מלך השמש”.
אולמות הארמון מקושטים ביצירות מיטב האמנים, מרוהטים ברהיטים שבנו מיטב האומנים, מרוקעים בזהב ומשובצים באבנים טובות. בארמון התנהלו טקסים מדוקדקים ורבי-הוד והסתובבו בו נשות חצר יפיפיות שעטו את מיטב המחלצות. את מותניהן הדקיקים אפפו שמלות רבות היקף עשויות מיריעות משי צפוף ורך.
ההיקף הגדול של השמלה סביב האגן נועד להדגיש עד כמה המתניים צרות ועד כמה האגן רחב, וזאת משני טעמים גנטיים נצחיים: כדי שאישה תמשוך גבר משיכה מינית עליו לראות כי א' אינה מעוברת לאחר (מתניה צרים) וב' האגן שלה מספיק רחב כדי ללדת בהצלחה תינוק בריא (גם שדיה צריכים להיות מספיק גדולים כדי להזין תינוק – אך זה לא שייך לענייננו). זאת כל תורת היופי הנשי על רגל אחת.
אבל לשמלות הרחבות בוורסאי היה גם שימוש אחר, מעשי לא פחות. בארמון המפואר לא היו בתי שימוש, לא אסלות ובוודאי לא מתקני הדחה. לכל היותר היו סירי לילה בחדרי השינה. ואי לכך, מפעם לפעם היתה אחת הגבירות המהודרות כורעת, פורשת את שמלתה הרחבה לצדדים, ומחרבנת או משתינה. כן, על ריצפת האולם המפואר באמצע החגיגה. זה היה מקובל וזה היה בסדר. במוקדם או במאוחר הגיעו משרת או משרתת וניקו את המקום.
וכן, האולם המפואר הסריח. לא לשווא אומרים על הצרפתים שונאיהם כי הם מתבשמים במקום להתרחץ; מתקיפים את הסמפטום ולא את הבעיה. המהדרים שבשונאי הצרפתים אפילו מצביעים על מקור רתיעתם מנקיון: הדת הקתולית מתייחסת למין כאל חטא נורא שיש להמעיט בו ככל האפשר. אי לכך אפילו בנגיעה שנוגע אדם בעצמו יש לראות כמדוח שסופו מי ישורנו. ומתי אדם חייב לגעת בעצמו? כשהוא מתרחץ! אי לכך – מוטב שלא יתרחץ. כך הטיפו הכמרים בכנסיה. האם מישהו מכם תהה אי פעם מדוע יש במלונות בחו"ל מגבות קטנטנות, זעירות, בחדר הרחצה? תפקידן לחצוץ בין היד ובין הגוף בעת הרחצה…
אז מה עניין הרובר לכאן? מיד נגיע לכך – אבל לפני כן עוד תזכורת אחת. עד לפני כמאה שנה, ואפילו פחות, התנהלה רוב התחבורה על ידי עגלות למיניהן רתומות לסוסים או בני מינם. כן, ורחובות המפוארות והאלגנטיות בערי העולם: פריס, וינה, לונדון, ניו-יורק – היו זרועות בערמות של גללי סוסים מצחינים.
איש לא ראה בכך משהו פוגעני שיש לאסור עליו – זה היה לכל היותר מטרד שאי אפשר בלעדיו. אין פלא איפה, שכאשר התחילו אט אט המכוניות להחליף את הסוסים לא ראה איש בעיה בכך שהמכוניות הללו נוטפות שמן מכונות ומשאירות בכל מקום את חותמן.
התחלתי להתעניין בסוגיית טפטוף השמן בבור של מר בן-ארי, הבוחן המיתולוגי מ"מכון אלן".
קילוח של שמן מנוע חם זירזף על קרחתו ישר מתוך צינור הנשם של הרובר. “מה זה צריך להיות?!!” זעק הטסטר, מתיחס לכך כעלבון המכוון אישית אליו.
אבל האמת היא שגם אני לא ידעתי מה זה צריך להיות ולא הבנתי ובהחלט נבהלתי. ואי לכך החלטתי להתעמק מעט בסוגיה וראשית פניתי לויקיפדיה לקרוא על נשמים ועל איוורור בית הארכובה (ובאנגלית breather; crank case ventilation).
והדבר הראשון שכתוב שם הוא שעד שנות החמישים, ובעצם עד שנות הששים – איש לא יחס חשיבות לטיפטוף שמן ממכוניות (ובוודאי לא מקטרי קיטור), בפרט לא באנגליה. המכוניות האנגליות של אז לא תוכננו כך ששמן לא יזל מתוכן. אדרבא, תוכננו בהן מרזבים לתיעול השמן הזה אל העולם הגדול ששם בחוץ…
בית גלגל התנופה ברובר מסדרת P2 (שנים 1934 -1947). המתכננים מראש לא תלו תקוות גדולות במחזיר השמן האחורי של המנוע ובמקום לשפר אותו תכננו חורי ניקוז לשמן שיזל ממנו (מסומנים בחיצים).
מישהו בפרום הרוברים הישנים אפילו טען שיש צד חיובי בטפטוף השמן הזה: תחתית המכונית מוגנת בפני חלודה…
לא לחינם מדגיש כל-כך ספר המשתמש של הרובר את עניין הבדיקות היום-יומיות של גובה השמן במנוע, עד כדי כך שלא נחו ולא שקטו עד שלא ציידו אותו במד גובה חשמלי הנמצא בלוח המכשירים.
אבל איוורור בית-הארכובה הוא סוגיה בסיסית בתכנון מנועים, סוגיה שהיו מודעים לה גם בראשית שנות השלושים, השנים שבהן תוכננו מנועי רובר מדגמי P2.
כמות מסויימת של גזי שריפה מוצאת תמיד את דרכה דרך טבעות הבוכנות אל בית גל-הארכובה. רובם של גאזים אלה הם אדי מיים ודו-תחמוצת הפחמן, ומיעוטם תוצרי בעירה אחרים. אם מניחים להם להמשיך את דרכם לאטמוספירה לא קורה למנוע דבר. אם הם נאלצים להשאר בתוכו מתעבים המים ושוקעים באגן השמן. תערובת המים-שמן זו – שלעיתים קרובות היא חומצית – נקראת sludge, מין מישחה שחורה ומאוסה שבעברית מדוברת נקראת פשוט ג'יפה.
כך נראה פילטר משאבת השמן ברובר עם הפירוק הראשוני – 6-3-11. 
אגן השמן, רגע לאחר הפירוק.
למותר לציין כי הג'יפה פוגעת במנוע ומקצרת את חייו. יתר על כן; גזי השריפה החודרים לחלל המנוע מעלים בו את הלחץ ומאלצים את השמן לברוח ממנו בכל דרך שימצא. ואם מחזירי השמן חלשים ועלובים מראש – הוא יברח דרכם. מרכיב נוסף שעדיף שיפרד מהשמן ומחלל המנוע מוקדם ככל האפשר הוא דלק. אם התערובת עשירה מדי חלק מהדלק אינו נשרף ונוזל דרך הצילינדרים לאגן השמן. לא רק שהדבר גורם לשחיקה מואצת של טבעות הבוכנה, אלא הוא גם פוגע באיכות השמן. אבל אם יהיה איוורור מתאים של בית גל הארכובה, והשמן יהיה מספיק חם – יתאדה ממנו הדלק ולפחות לא יזיק לשמן.
כאמור, השיקולים הללו היו ידועים למהנדסי רובר כבר בתחילת שנות השלושים. אבל לא הם ולא לקוחותיהם יחסו חשיבות כלשהי לנזילת שמן מהמכונית. כפי שהיה מקובל לחרבן באולמות ורסיי במאה השבע-עשרה ולא להתרגש מרחובות מלאים בצואת סוסים עוד בתחילת המאה העשרים, נראה טפטוף שמן ממכונית כמשהו טבעי ומקובל עד המחצית השניה של המאה העשרים. אי-לכך מערכת הנשם ברובר (וברוב מכוניות התקופה) איווררה את חלל המנוע תוך טפטוף מתמיד של שמן לסביבה ופליטה של גאזים לא ידידותיים אליה.
במשך 14 שנות הדגם עברה מערכת האיוורור שורה של שינויים. הבה נעקוב אחריהם כדי להבין בעזרתם איך קרה מה שקרה על הקרחת של בן-ארי.
נתחיל במנוע רובר 10 מאמצע שנות השלושים:
מילוי השמן נערך דרך פיית מילוי יעודית הצמודה לבלוק המנוע. ממכסה השסתומים, דרך מחבר "בנג'ו" יוצא צינור הנכנס ישירות לפילטר האוויר של הקרבורטור. בתנאים אידאליים "יונק" הקרבורטור את הגאזים שבחלל המנוע ומסלק אותם דרך המפלט. אבל זה לא יקרה כשהמנוע בסיבובי סרק, כי אז המצערת סגורה. דווקא אז יבנה לחץ גבוה בחלל המנוע והשמן יתפרץ דרך כל האטמים, וכמובן, יווצר sludge.
מנועי ה-6 צילינדרים של רובר, החל משנת 38, הם יותר מתקדמים. 
אנו רואים שני צינורות נשם: העליון מחובר בחיבור בנג'ו למכסה השסתומים, וממנו לפילטר האויר. התחתון יוצא ממכסה מעלי השסתומים המרכזי (ליד ה dipstick) ומשתרבב כלפי מטה. בהמשך נראה באיזה תנאים נוצר תת-לחץ בצינור התחתון ומביא לכך שאוויר דווקא זורם מפילטר האוויר לתוך חלל המנוע ויוצא דרך הצינור התחתון, גורף עימו את הגאזים הרעים, ואיתם ענן של טיפות שמן זעירות. שימו לב לכך שכל מילוי שמן מעל המידה יגרור אחריו נזילת שמן לא מופרעת דרך צינור הנשם התחתון.
ברובר 10/12 מודלים 39 – 46 נערך שינוי קטן: פיית מילוי השמן עברה למכסה השסתומים:
אבל האיוורור נשאר כפי שהיה בדגמים הקודמים, כלומר חלקי ביותר.
כשהיה מתחיל בלאי במנוע וכמות גדולה יותר של גאזי שריפה היו חודרים לתוכו, היה המנוע "משפריץ" שמן מכל אטם אפשרי, ומפיץ ריחות איומים סביבו. אז המציא שמואל ממוסך שמואל את "המכסה המחורר":
שעזר למנוע האומלל להיפטר מהגאזים אשר בבטנו שלא דרך האטמים – אבל ישירות לסביבה.
כך זה נמשך עד שנת 47 – ובשנת 47 חל המהפך הגדול. כזכור 26-453 הוא מודל 47 אבל על מה שקרה אז – בפעם הבאה.