יד ראשונה מרופא
את ה־Tourer רכשתי בהדרכתם של אנשי יושופ, ליאל ודנה, ומהם גם למדתי כי שני התנאים הבאים חייבים להתקיים כדי שאפשר יהיה להביאה ארצה: המכונית צריכה להרשם על שמי בבריטניה, בטופס הנקרא V5C, ועליה להיות מכונית שלמה.
המוכר הבטיח למסור עם המכונית תיק מלא וממולא במסמכים שאגר אביו המנוח במשך יובל שנים, ואני, ללא שום סיבה מוצדקת, סברתי כי גם רשיון הרכב והוכחת הבעלות, אותו V5C חיוני, נמצא ביניהם. וכדי לקיים את התנאי השני גייסתי לעזרתי את גדי (הידוע לקוראי קארספורום בשם 55mmstroke) בעליה של Four Leaf Clover Classics Ltd אשר בעיר לידס, בצפון אנגליה.
כיצד ליווה גדי את גרירת הטורר מקרדיף ללידס, ביום חורף סגרירי אחד כבר תיארתי כאן.
וגם נזכר שם כי כבר למחרת שיגר גדי אלי את תיק המסמכים. את מה שנתגלה בו תיארתי בפרקי ‘ד“ר רוז חקר המוח’ – אבל טרם ציינתי מה לא נתגלה בו: אותו טופס V5C חיוני שבלעדיו אין מכונית. מה יהיה? פיספסתי? נפלתי בפח?
פיל רוז, בנו של פרד, המוכר, הבטיח כי ישיג את הטופס ויהי מה.
ובינתיים, עד שיתברר המצב, החנה גדי את המכונית במקום שהיה פעם בית־לוויות, לא עלינו. האם זה רומז על משהו?
הפניה לרשות הרישוי הבריטית נענתה לאמור כי בראש ובראשונה הם רוצים לזהות את המכונית, ולהיווכח כי אמנם עודנה קיימת וכי היא היא.
מה ישכנע יותר מתמונה שלה עם לוחיות הרישוי המקוריות?
ולכן, כצעד א’ גויס גדי להרכבתם על המכונית, והוא צוייד בהוראות מפורטות בכתב כיצד לעשות זאת. גדי עמד במשימה בכבוד:
הרכב צולם, התמונות נשלחו לפיל והוא העבירם לאשר העבירם, אבל אז צצה תביעה חדשה: זיהוי מספר השלדה המוטבע עליה. היכן הוא, שאל גדי. שלחתי לו את המיקום המדויק ברובר 10, מתוך הנחה נאיבית כי ברובר 12 זה אותו הדבר. הו לא. סמכו על רובר. אבל אז, כמו אלאדין שנזכר בטבעת כשהמנורה לא עבדה, נזכרתי באתר העצוב של יוהן לוויק. ושם היתה תמונת ההטבעה!
שלחתי את התמונה לגדי וחיש קל נמצאה האבדה:
מישהו ברשות הרישוי הבריטית, אחרי שלגם מכוס התה שלו, ואחרי שאמר פעמיים המממ… עיקם בכל זאת את אפו וביקש תנא מסייע, בדמות ראש מועדון חובבי הרובר, ה RSR, המנהל רישום של מכוניות רובר ששרדו, ושהמנוח פרד רוז היה חבר בו. וגם אני חבר בו.
כבר עברו יותר משלשה חודשים מאז שרכשתי את המכונית, ועדיין אין V5C. ועדיין לא נערכה העברת בעלות. אבל מביני הדבר אמרו שהמכשולים העיקריים כבר מאחורינו ועכשיו זו רק שאלה של זמן.
שלחתי את תמונת המכונית עם הפגושים ולוחיות הרישוי לליאל, שהדריך בסבלנות ובידע את צעדי, ושאלתי האם בצורתה זו היא מוכנה ליבוא ארצה? וליאל ענה שלא, היא חייבת להיות מכונית שלמה עם פנסים ומראות וגג ומושבים וכו’ וכו’ על מנת להכנס ארצה, ויתר על כן, כל מה שלא יהיה מורכב אלא יתגלגל בתוכה יחשב לחלק חילוף ויגבה עליו מכס בנפרד. “לוקחים את המכונית ומנערים אותה” אמר ליאל “וכל מה שנופל חייב במכס”.
צריך אם כן להרכיב את ערב רב החלקים שהיו מפוזרים סביב הפגר במקומם. אז איזה חלק לאן?
ישבתי ומספרתי את כל החלקים שזיהיתי בתמונה:
ושלחתי לגדי, בתוספת הסבר לאן כל חלק אמור להתחבר. כך למשל מס’ 16 הוא כיסוי תיבת ההילוכים, במקורו מגומי, ועכשיו מגומי עבש:
או מס’ 14 שהיא מגירת כלי העבודה של הרובר:
ועוד הוספתי וכתבתי לגדי כי על מנת לחבר את הפנסים והמראות כדאי להסיר את הגלגלים הקדמיים, ועוד פרטים מעין אלו.
חודש מרס התקרב לסופו, ואני, סקרן וקצת מודאג החלטתי לבקר באנגליה ולתהות על המצב. זו הייתה הזדמנות לערוך עוד כמה ביקורים כגון בקידרמינסטר שם הוצעו למכירה שפע חלפי רובר P2 במחיר מציאה, וכגון ביקור אצל טוני ג’ילברט והטורר המופלאה שלו וכגון סיור במוזיאון המכוניות הבריטי.
סוף מרץ, תחילת האביב. חצר בית הלוויות קיבלה את פני בכרכומים מלבלבים:
אבל בפנים חיכתה לי הפתעה מרעישה.