הצפרדע הגדולה – או Traction B!

פורסם על ידי lulisml בתאריך 22 בנובמבר 2010 ב-Traction Avant | 2 תגובות

הזכרונות הראשונים מעומעמים, ומצטיירים בקושי מבעד אובך השנים. הראשון הוא כנראה מכיתה ג‘, 1951, כשהתחלתי ללכת לבית–חינוך ברחובות דרך רחוב בית–הפועלים: מול הקולנוע, ומעל הבוסתן של לחובר – עמדה מכונית מוזרה.
מכונית רחבה יותר ונמוכה יותר משאר המכוניות שבסביבה, שהגלגלים שלה נמצאים ממש בקצותיה, אחד בכל קצה, ובצמיגים שלהם נראה כאילו תמיד חסר אוויר. ציבעה היה שחור, אבל משום מה לא נוצץ ומבהיק כצבען של הבייבי–פורד
של מרגלית מקופת–מילווה–וחיסכון שחנה בהמשך הרחוב, או של הוקסהול של הקונסוליה האוסטרלית שחנה במעלה רחוב ש. בן–ציון. השחור שלה היה דהוי כלשהו, והיא תמיד נראתה קצת מוזנחת, כאילו, אולי, חזרה הרגע מהמוסך ועוד
לא ניגבו ממנה את כתמי השמן שהשאירו עליה ידי המכונאים, וגם כמה עלים שנשרו מעצי הרחוב היו עליה, וקצת אבק, ומזכרות מהציפורים.עוד דבר מוזר וניפלה מאד היה בה: בקידמתה, מתחת לשבכה המשופמת, בלטה קופסה מתכת, מחוזקת בצלעות בולטות, ולה מכסה מהודק מכל צדדיה בשורת ברגים, ציר קטן בולט בחזיתה. מה זה?

כי זאת לדעת: מאז קיבלתי, מהדוד אפריים, את ה“meccano” ליום הולדת 7 עסקתי ללא הרף בבניית מכוניות ושכלולן.

שיא השיכלול היה מנגנון הגה מדוייק ומתפקד, ואי לכך פתחתי, כבר אז, בעבודת מחקר. לבית–הספר, ובחזרה, הייתי הולך עם פינקס קטן ביד ועיפרון, וללא היסוס נשכב על הכביש ונדחק מתחת כל מכונית שחנתה ברחוב. הייתי בוחן ביסודיות את חיבורי ההגה, התפוחים, מוטות הסחיבה והדחיפה, ובפרט את ההבדלים בין המכוניות בהן המוטות הנ“ל נמצאים לפני הציר הקדמי ובין אלו בהן הם נמצאים מאחוריו.

המכונית השחורה ההיא (שביני לביני כיניתי אותה בשם “הצפרדע“) היתה חריג מוחלט בעולם התחתון ההוא ובימים ההם. לא היה לא מוט דוחף ולא מוט סוחב, לא גלגל מוביל ולא גלגל מובל, אלא רק זוג מוטות קישור, אחד לכל גלגל, וכן, מאחוריו. מה זה? איך בונים דבר כזה במקנו?

כן, והיה לה גם שפם גדול ומרשים, לאותה צפרדע. לימים, כשגדלתי קצת והתחלתי ללכת בבקרים ל“גימנסיה” (הידוע בימינו כ“תיכון“) הבחנתי בה חונה לא פעם לפני רהיטי קומפטון, בפינת הרצל–ויצמן, מול בנק לאומי. אכן, צפרדע ציונית כשרה.

הפעם הבאה בה נפגשתי בצפרדע היתה בשנת 1968, כשהתחלתי לעבוד כמהנדס צעיר במפעל גדול בסביבות באר–שבע. בין יתר ההטבות לאנשי הצפון שהואילו להדרים – העניק מקום העבודה זכות למגורים מסובסדים ב“רווקיה“. זה היה בית דירות בשיכון ג‘ בבאר שבע, רחוב המעפילים 16, בניין שיכון אפור וצפוף שנבנה בשנות החמישים מחומרים זולים.

הבניין היה מאוכלס כולו בעובדי המפעל, רובם צעירים שזה עתה גמרו את הלימודים, רבים מהם עתודאים. רוח הנוער ומצהלותיו שררו במקום.

המהנדסים הצעירים חיזרו בלהט אחרי החיילות בשרות–חובה ששרתו במפעל, חלקן כפקידות ומחסנאיות וחלקן בתפקידים אחרים. גם הן, מצידן, לא טמנו ידן בצלחת, נלהבות מהחתיכים בעלי הקריירה המבטיחה שזימן להן הגורל. הבולטים מכולם היו צמד מהנדסי תעשיה וניהול, גבוהים, יפי בלורית ותואר, שגרו יחד בדירה ד‘ כניסה ב‘. דני וגדי. הם היו מלכי הנוער.

מצעד היפיפיות אל דירתם, כשיירת נמלים שגילו פירור עוגה מתוקה, לא פסק יומם ולילה, בעיקר לילה. והלילות הוארו שם במסיבות וריקודים, ובבסים קצובים ומרעידי בטן שהפיק איזה רמקול גדול מלב החגיגה.

לא חנו אז הרבה מכוניות ברחוב המעפילים פרט לאיזו הילמן מתקלפת, פרט לפיאט 1100 של יורם בירמן, איש המחשבים, ופרט לרובר 10 הירוק שלי. אבל הרובר ומי שנוהג בו נחשבו כבר אז לעופות מוזרים, ולכן תמהתי למדי כשניגש אלי דני, או גדי (לא ממש הבחנתי ביניהם) יום אחד, וחקר אותי ארוכות וממושכות על הרובר, עלות החזקתו, כולל מוסך וטיפולים, והעיקר – האם משלמים אחזקת רכב גם על מכוניות כאלה (הקטגוריה “רכב אספנות” טרם באה לעולם, בימים הרחוקים ההם)?

עניתי לו מה שעניתי, ולהפתעתי המוחלטת, כעבור ימים אחדים חזר אלי דני או גדי וסיפר לי שרכש “משהו דומה“. בוא תראה, הזמין.

ירדתי איתו לרחוב וראיתי מיד את הצפרדע השחורה חונה בפתח הבית, נמוכה בראש מהרובר ורחבה ממנו כמעט כפליים – התרשמתי.

“מודל 49” אמר דני או גדי.

לא ידעתי בדיוק למה אבל מיד ניתקפתי בקינאה. קינאה קשה, כזו שעושה כאב בטן. “כמה שילמת?” פלטתי והוא ענה “3000 לירות” שתרגמתי מייד לששה חודשי משכורת של אז. “וכמה עולה הטסט” לא הצלחתי לרסן את עצמי, והוא ענה “752” שהם עוד חודש ומחצה.

“ומה המכונית הזו יודעת לעשות?” הקשתי. “שני דברים, קודם כל” ענה דני או גדי “א. היא נורא סקסית. ב. מגיע עליה אחזקת רכב. לי זה מספיק, ובהרבה יותר מזה לא התעניינתי“.

אני, לעומת זאת, נורא התעניינתי. לגודל המזל, בספריה הגדולה והיפה של מקום העבודה, שמחלונותיה נשקפים הרי אדום המחליפים צבעים כשהשמש מחליפה את מקומה בשמיים, במדור “מכניקה“, בין מכניקת הקוונטים למכניקה אנליטית – נמצא גם תת–המדור מכניקת הרכב. שם שקעתי (שוב) במחקר מעמיק והטבלה הבאה מציגה את ממצאיו.

רובר 10	טרקסיון 11 גדול	תכונה
1389 סמ“ק	1911 סמ“ק	נפח מנוע
44	54	כ“ס
1270	1156 ק“ג	משקל
אחורית	קדמית	הנעה
שני צירים קשיחים	נפרד מלפנים, ציר קשיח מאחור	מתלה
קפיצי עלים	מוטות פיתול	קפיצים
מכנית (מערכת מנופים דיפרנציאלים)	הידראולית	מערכת בלימה
אשיה ומרכב נפרדים	אינטגרלי	מרכב
חילזון ארד	מסרק	הגה
ימני	שמאלי	מיקום הגה
מפרקיים	טלסקופיים	בולמי זעזועים
שכבות מוצלבות 17X475	רדיאלים 160X145	צמיגים
מאחורי המנוע, כוללת free-wheel,4 הילוכים	לפני המנוע, דיפרנציאל אינטגרלי, 3 הילוכים	תיבת הילוכים
4, חרוטים בבלוק	4, רטובים	צילינדרים
12 וולט (“אדמה חיובית“); דינמו	6 וולט; דינמו	מערכת חשמל
יצוקים ממתכת לבנה	“קליפות עבות“	מיסבי טלטל
“קליפות עבות“	“קליפות עבות“	מיסבים ראשיים
אין	יש, by-pass	פילטר שמן
כל 1500 ק“מ	כל 3000 ק“מ	החלפת שמן
112 קמ“ש	115 קמ“ש	מהירות מירבית
12.3 מטר	12 מטר	קוטר סיבוב
588~ לי“ש	630~ לי“ש	מחיר באנגליה בשנת 1946

חזרתי ועיינתי בנתונים. ניסיתי להתנחם בארבעת ההילוכים של הרובר, ב free-wheel, אבל לא יכולתי לשקר לעצמי: העליונות של הסיטרואן, הקידמה הטכנולוגית – לפחות על הנייר – ניכרו בכל פריט ופריט מלבדם. כן, גם המחיר. דני או גדי יכול להרשות זאת לעצמו, אני לא.

בערב הגיעו שתי חיילות דקות מותן ודני וגדי נכנסו איתן שניהם לצפרדע השחורה ונסעו לרקוד במועדון “מנדי‘ס” שבעיר העתיקה.

קול פכפוך עמוק וגברי של מנוע עלה מזנב הסיטרואן המתרחקת באפלה.

בשבתות אחרי הצהריים נהגתי לקחת את הרובר למגרש רסקו, בין קולנוע קרן ובית המשפט הישן. שם יכולתי להשתרע תחתיו בנוחיות ולטפל בכל שדרש טיפול – ותמיד היו בו יותר דברים שדרשו טיפול מאשר אלו שהיה בידי לטפל בהם.

מפעם לפעם הייתי פוגש ברסקו את אדון מויאל, שהיה גם הוא בא למגרש החניה של רסקו לטפל במכונית שלו: סיטרואן 11 קלה, מודל 53, זו עם הארגז הבולט מאחוריה, שנראה תמיד כמו טלאי שהודבק שם בחופזה. וכמובן – שחורה.

מויאל היה מחנה את המכונית שלו בניצב למדרכה ועולה עם שני הגלגלים הקדמיים על אבן השפה. כך נפער רווח מספיק גדול תחתיה כדי לעבוד בו בנוחיות יחסית. אז היה פותח את כל ארבעת הדלתות לרווחה, מוציא החוצה את השטיחים ומנער אותם בקפידה, ואחר–כך פורש ערכת כלי עבודה מצוחצחת לפניו ומתחיל לעבוד, בתוך המכונית ותחתיה.

פעם אחת לא יכולתי לכבוש את סקרנותי וניגשתי אליו.

“מה קרה?” שאלתי.

“כלום“, ענה מויאל “הכל בסדר“.

“אז מה אתה עושה?” שאלתי בתמיהה.

“טיפול מונע.” ענה מויאל בחשיבות אך לא פירט, והוסיף: “עדיף בהרבה על טיפול שבר“.

זו הדרך הנכונה לטפל במכונית, ידעתי, אבל אתה צריך קו בסיס מסויים כדי שתוכל לנקוט בה. אתה צריך להתחיל עם מכונית שהיא מאה אחוז בסדר, והרובר, אהה, עוד לא הגיע למעלה הזו.

זמן לא רב לאחר אותה פתיחה מפוארת אצל מנדי‘ס, עם גדוד המעריצות, חדלה הצפרדע הגדולה של דני או גדי לנסוע. הוא ביקש ממני מטען כדי לטעון את המצבר, שהתרוקן לדעתו, וכעבור יומיים חזר איתו ואמר שאולי זה הסטרטר, ואולי הפלטינות, או משהו, אין לו ממש זמן לבדוק, כי יש המון עבודה במפעל ויש הדסה ועטרה ועתליה וגם רוני, שכולן מחמדים.