נובמבר
23
תגיות
הצפרדע הגדולה – המשך (1)
5.
באותם הימים הלך גם מצבו של הרובר והתדרדר. אחרי שטיפס על ההרים ועל הגבעות, טס בעמק רץ בהר, מדהב בדרום ועד החרמון בצפון דרך בקעת הירדן ודרך איפה לא, התחיל הרובר לפלוט עשן בכמויות מדאיגות וחדל לסחוב. תלמידי במכללה הטכנולוגית טענו כי הוא נראה כשרפה מתנייעת וצריך שכבאית תיסע בעקבותיו.
ובדיוק אז הופיע כוכב חדש בזירה. התלמיד פיליפ פייביש, בחור נקי, בחור בסדר, בדרך כלל, התייצב אצלי והודיע שהחליט ללכת בעיקבותי. גם הוא רכש לו מכונית ישנה, הסביר, ולדעתו זה מאד חסכוני.
פיליפ הזמין אותי לבוא איתו ולראות את המציאה.
זו היתה סיטרואן 11 גדולה, אפורה-לבנה, מספרה 80-104, שפיליפ קנה ממר חזן, אחד השותפים במוסך “טיל” מתל-אביב, ובעצמו מכונאי סיטרואן ותיק.
“מאחד כזה בטוח שהמכונית צריכה להיות בסדר גמור” גרס פיליפ, ששילם עבורה לחזן 3000 לירות טבין ותקילים.
איחלתי לפיליפ הצלחה ובלבי חשבתי: נראה מי יגמור את מי ראשון.
זה לא לקח הרבה זמן. שוב חזר אלי פיליפ, אבל הפעם עם הזנב בין הרגליים. הוא התיאש סופית מהמכונית הסרבנית והמתמרדת, וגמר אומר לתת לי אותה חינם אין כסף (שוחד? חשבתי – על מה ולמה? עונש! חששתי.) “לא” אמרתי לפיליפ, כשאברהם אבינו עליו השלום נר לרגלי: “500 לירות מה הן בינך וביני”. סיכמנו על עשרה תשלומים ובו במקום רשמתי עשרה שקים לפקודתו.
לאישתי הצעירה הסברתי כי הגיע הזמן לערוך לרובר שיפוץ כללי, שיארך לא מעט זמן. במה ניסע בינתיים? בסיטרואן, כמובן.
וכך התחיל לו פרק חדש ומופלא בחיינו.
6.
מישהו סיפר לי שסיטרואן הכריזו פעם על מתן פרס למי שיצליח להתהפך עם הטרקסיון שלהם. ההנעה הקדמית, בסיס הגלגלים הארוך והרחב, המיקום המושלם של מרכז הכובד, הצמיגים הרדיאלים – עושים את אחיזת הכביש למושלמת, לפחות, ואת המכונית לאי-הפיכה.
כאיש של מילים האמנתי בכך מיד ולחלוטין. המילים הללו נסכו בי שיכרון של כל-יכול, ונמלאתי כמיהה ותשוקה להוציאן לפועל ללא דיחוי, כאן ועכשיו, “ביתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין”, מילמלתי. “מה?” שאל פיליפ, והביא אותי למקום בו חנה הסיטרואן ומסר לי את המפתח.
נותרה רק בעיה אחת קטנה, לפני שיוצאים להפוך את העולם: הסיטרואן הנ”ל לא מתניע. בחינה קלה של תא המנוע גילתה משהו משונה: לנ”ל היו שני סלילי הצתה, ומפסק בורר מוזר המאפשר לעבור מסליל אחד לשני. אכן, יש כאן בעיית הצתה, בעית הצתה נואשת – אם יש צורך לנקוט בפתרון הזה. אבל מבט נוסף גילה תלולית גדולה של סולפט על מגעי המצבר. פירקתי בזהירות את המגעים, וניקיתי ביסודיות את הכבלים, נעלי הכבל והקטבים והרכבתי אותם בחזרה. תמרור אזהרה קטן נדלק במוחי: קורוזיה כזו היא לרוב אינדיקציה למצבר מסוג ב’, משומש, שלוחותיו עשויים מעופרת ממוחזרת, לא נקיה מסיגים. מישהו ניסה כאן לחסוך… והיכן עוד חסך?
אבל אחרי הטיפול הזה התניע הסיטרואן כנמר מאולף, ונסע בשלום לביתנו, וחנה בו אחרי הרובר. החוויה העיקרית מאותה נסיעה הייתה שהבלמים חלשים, חלשים מאד. בלמי הרובר הפרימיטיביים אך המתוחזקים היטב ומכוונים נכון הפיקו בלימה יעילה ללא השוואה לעומת בלמי לוקהיד ההידראולים בהם היה מצוייד הסיטרואן.
ערב המחרת, אחרי העבודה, הוקדש איפה לשיפור הבלימה. החלפתי את נוזל הבלמים, חיסלתי בו כל בועת אוויר, כיווננתי את מרווח הרפידות ואמנם התקבל שיפור כלשהו. אבל היה ברור שיש עוד הרבה מה לעשות בתחום הבלמים, ושמצבם היסודי ביש: להחליף רפידות, לחרוט תופים, לשפץ משאבות גלגל, משאבה ראשית…
ובכל-זאת, הסקרנות לבדוק את ביצועי הסיטרואן על הכביש בערה בי, ומלבד זאת חיכתה לי עוד הרבה עבודה בתחום הרובר, אותו התכוונתי לפרק לגורמים, ולשפץ כל אחד מהם לחוד, ואז להרכיב הכל מעפר, שהרובר יהיה כמו חדש. אם אשקע בתחזוקת הסיטרואן ובשיקומו, במקום – לא תהיה לרובר תקומה, ידעתי.
אי לכך, קמנו בשבת בבוקר בהחלטה להסתפק בלנסוע לירושלים, וכך לבחון את כישורי הסיטרואן האגדיים. אישתי הציעה לצרף לנסיעה את בני אחותה החמודים, מדגניה ב’ שבעמק הירדן. ובאמת, מה הבעיה? יצאנו מבאר-שבע לכוון דגניה, דרך רמלה, פתח-תקווה, כפר סבא, חדרה, ואדי ערה, עפולה, יבנאל, אלומות. כעבור שלוש-ארבע שעות כבר היינו בדגניה. הסיטרואן עשה את הדרך בגבורה ובנונשלנטיות, אבל באמת לא נקרתה בה לפניו שום הזדמנות, שום כברת דרך מאתגרת, להפגין את ביצועיו האגדיים, פרט אולי בסרפנטינות היורדות מאלומות לכינרת – אבל שם נתקענו אחרי משאית בלתי ניתנת לעקיפה וזוחלת, וחוץ מלדעת שאנו נחנקים בעשן הדיזל שפלטה, וחוץ מדאגה קשה ממצב הבלמים, לא נוכחנו בכלום.
בדגניה הצטרפו אלינו יפתח וחברתו. יפתח היה אז צוללן ושהה בדגניה לחופשה קצרה. הורו להם להתקשר לבסיס אחת לכמה שעות, הודיע, כדי לברר אם לא הוכרזה כוננות שהיא. וכידוע, בטחון המולדת קודם לכל.
יצאנו לירושלים. הפעם דרך בית-שאן והביקעה, כשהתוכנית היא לבחון את ביצועי הסיטרואן בעליה מיריחו לירושלים. זה היה בשנת 1971, בכביש הירדני הישן והמפותל, הרבה לפני שהורחב והתואי שלו שונה.
סמוך לג’יפטליק נשמע קול נפץ אדיר ורעש מתכת נסחבת על הכביש. עצרתי בבהלה, אם כי לא בחריקת בלמים, שלא היתה אפשרית. אחרי שכל אחד בדק את עצמו ונוכח שהוא שלם, וכשהתברר שכנראה לא עלינו על מטען ולא נורינו מן המארב, יצאתי לבדוק מה קרה. הסתבר שצינור המפלט החליט להתגרש מהמנוע ונטש אותו לאנחות, או יותר נכון לשאגות. קשרנו אותו איכשהו כדי שלא יסחב על הכביש, וידענו שאין לנו ברירה אלא לנסוע למוסך הקרוב ביותר. אבל איזה מוסך גם קרוב ביותר לג’יפטליק גם פתוח בשבת?
מוסך בשכם!
ברעש אימים, שכמוהו לא נשמע מאז נכבשה העיר על ידי השריון, הגענו לשכם, מניסים בדרכנו עדרי צאן שלווים ונשות פלאחים מבוהלות שבסך הכל יצאו לשאוב מים מהבאר.
נעצרנו במוסך הראשון שראינו. לא היה צורך להסביר מה מבוקשנו. מיד הקיפו אותנו כמה עשרות ילדים, הסתדרו סביב המכונית ולקול קריאת “וואחד תנין תלתה” הרימו יחד את המכונית בידיהם והניחו אותה על שלשה בולי עץ גדולים, כשהגלגלים כמטר מעל האדמה. עכשיו יכול היה המכונאי להכנס בנחת תחתיה, ולנסות להלחים את צינור המפלט השבור חזרה למקומו.
אחרי שאילתר, הטליא והלחים, עצר לרגע לסקור את מעשה ידיו.
צינור המפלט מתחיל בסעפת הפליטה ויורד ממנה אל מתחת למרכב
ומתחבר, באמצעות אוגן (החץ האדום מורה עליו) לצינור הארכה הנמשך לכל אורך המכונית, ושם, בקצה האחורי שלה, מתחבר באמצעות אוגן נוסף לדוד הפליטה. צינור ארוך, חם וכבד, התלוי כולו על סעפת הפליטה של המנוע. לא פלא שנשבר, אמר המכונאי משכם באנגלית משכם.
הוא הרגיש שעוד משהו לא בסדר, אבל לא ידע מה. היה לו ברור שחלה איזו טעות בתכנון, איזו שגיאה בחישובי המהנדסים שם בצרפת הרחוקה, והוא ניגש לתקן אותה, כשרות ללקוח. וכמו הברון מינכהוזן בשעתו, שמצא יתד מבצבץ מהשלג וקשר אליו את סוסו, הוא מצא בורג 8 מ”מ מחובר לגוף המכונית, קרוב לצינור הפליטה (החץ הצהוב מצביע עליו). בשמחה אסף איזו רצועת פח מירכתי המוסך, הלחים אותה לצינור המפלט, נקב בה חור בקוטר 8 מ”מ, פתח את הבורג שגילה, וסגר אותו מחדש, די חזק, מהדק תחתיו את תמיכת צינור המפלט החדשה. אני עקבתי אחר מעשיו והשגחתי כי עוד איזה בורג או שניים חסרים בסביבה, אבל, אודה על האמת, לא יחסתי לכך חשיבות מיוחדת. אם זה היה כך בסדר עד עכשיו, זה יהיה בסדר גם הלאה, הנחתי.
עד מהרה הסתיים התיקון, ואנחנו המשכנו בדרכנו. כבר לא היה טעם לחזור לביקעה ולכן המשכנו לירושלים דרך רמאללה. הדרך היתה מפותלת כראוי, עולה ויורדת, אבל עדיין לא נקרתה לי ההזדמנות להעמיד את אתגר ההיתהפכות של הסיטרואן במבחן של אמת.
נכנסו לעיר העתיקה, שוטטנו בשוק, מלקקים גלידה, ויפתח נזכר שהגיע הזמן לצלצל לבסיס, כמצווה, ולשאול מה העניינים. “איפה אתה?” היתה התגובה, “כוננות! עליך להתייצב מיד בבסיס”. מיד? אנחנו בירושלים, בשבת, ואין תחבורה ציבורית. “מיד!” היתה הפקודה, לא משאירה פתח למיקוח, ולכן החלטנו שאין ברירה, אנחנו נוסעים לחיפה. קצת התלבטנו אם לנסוע דרך שכם-ג’נין-עפולה ומשם לעמק יזרעאל יקנעם וחיפה, או לרדת לשפלה ולהמשיך דרך כביש החוף, אבל לבסוף זה מה שעשינו. הסיטרואן דהר בגבורה במורדות כביש הגבורה, כולל סיבוב מוצא, הקסטל, ובואכה שער-הגיא, ובכל זאת, בערה בי הידיעה: טרם הגענו למבחן האולטימטיבי.
לחיפה הגענו בשלום, הורדנו את יאיר בשער הבסיס ואת חברתו בתחנת אגד, וחזרנו לבאר-שבע. תם מסע הבכורה של הסיטרואן, אך עוד לא נשלם. את סבוב המבחן, את הסבוב בו כל רכב אחר יתהפך, עוד לא יצא לנו לעשות. האתגר בשלמותו עודו לפנינו.
next: http://wp.me/pXLKy-73