על סמכות ועל אחריות.
כלל בסיסי במינהל אומר כי הסמכות והאחריות כרוכות זו בזו ללא התר.
ברגע שניתנת לאדם הסמכות לפעול בעניין כלשהו – עליו האחריות לתוצאות פעולותיו או מחדליו, עליו, ולא על איש זולתו.
כששר מתמנה לתפקידו, ומקבל את הסמכות לקבוע תקנות ולבטלן, להוציא כספים מתוקצבים, למנות אנשים ולפטרם – עליו האחריות לכל הנעשה בתחום סמכותו.
האחריות אינה על קודמיו, רעים וכושלים ככל שיהיו, מרגע שניטלה הסמכות מידם ועברה לידיו.
במידה רבה האחריות היא גם על מי שממונה עליו – ראש-הממשלה – אם לא עקב מספיק אחר מעשיו, לא קרא לו לסדר ולא הדיח אותו כשהתברר כי כשל בתפקידו.
יש להודות כי קיים תחום אפור כלשהו: קשה להטיל על שר, נאמר יומיים אחרי שנכנס לתפקידו, אחריות למעשה או מחדל של קודמו. נהוג להעניק לו 100 ימי חסד, בהם עליו לבחון ולבדוק את כל הנעשה בתחום אחריותו, ולהתחיל בתיקון מעוותים אם מצא כאלה.
מאה ימים. לא שנתיים. במשך שנים רבות לא מחזיקה ממשלה בישראל מעמד יותר משנתיים שלוש. כלומר, שנתיים אחרי כינונה ממשלה בישראל היא כבר ממשלה ותיקה מאד. כעבור שנתיים מאז נכנס לתפקידו אין שר שיוכל להסתתר מאחורי גבם העלוב של קודמיו ולילל “זה הם, זה הם, זה לא אני”. זה לא מתקבל על הדעת.
“ויאמר יהודה אל ישראל אביו: שילחה את הנער אתי, ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, גם אנחנו, גם אתה גם טפנו. אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם-לא הביאותיו אליך – וחטאתי לך כל הימים”
“ועתה, בבואי אל עבדך אבי, והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו: והיה בראותו כי אין הנער – ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך ביגון שאולה: כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור – אם לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל-הימים.”
להיות שר זה לא רק כוח וכבוד. לא פחות מכך זו אחריות, ובהעדרה בטלה הסמכות ומתערער הכוח והכבוד הופך לבוז ולשאט-נפש, ולצפיה ליום בו יפרע החשבון.