על תרבות ועל נאמנות.

פורסם על ידי בתאריך 12 בינואר 2011 ב-תרבות רוסית | 5 תגובות

“דוסטויבסקי היה מבקר קבוע ב”חוג פטרשבסקי”, ונמשך אחר הרעיונות בדבר סוציאליזם אוטופי. הוא נשפט למוות על פעילות חתרנית נגד השלטון. לאחר הוצאה מבוימת להורג, זכה לחנינה מהצאר, וגזר דינו הומר למספר שנים של עבודת פרך בסיביר.”

במשך כאלף שנות קיומה, לא שרר ברוסיה משטר דמוקרטי אלא לתקופות קצרות כעפעוף. השלטון ברוסיה היה מאז ומעולם מרכזי, ריכוזי, סמכותי. השלטון ברוסיה לא היה ואינו מסוגל להודות בשגיאות, או בפשעים שבוצעו בשמו. ביקורת עליו נתפסה ונתפסת כחתרנות, כמעשה בגידה. אופוזיציה היא, מראש, לא לגיטימית. בכך לא היה, ואין, הבדל אם השליט היה צאר, “חבר” או נשיא.

“אלכסנדר סולז’ניצין: סופר רוסי, יליד 1918.
נעצר בשנת 1945 בעוון ניהול תעמולה אנטי סובייטית משום שביומניו ובמכתבים אל ידידיו מתח ביקורת על פעולותיו של סטלין. סולז’ניצין נידון למאסר בתנאי עבודת פרך וריצה אותו במחנות כפייה. ב-1953 נידון ללא משפט לגלות לכל ימי חייו.”

הוויה זו לא היתה יכולה להתקיים ולשרוד אלמלי הייתה מושרשת בתרבות הרוסית, ובתפיסת העולם של אלו שהתחנכו בה ונאמנים לה.

“פרץ מרקיש נעצר במוסקבה בשנת 1952 בגלל היותו חבר בוועד היהודי האנטי-פאשיסטי, הוצא להורג ומשפחתו הוגלתה לעשר שנים, בהתאם לסעיף בחוק הדן ב”בני משפחתו של מי שבגד במולדת”.”

יש הבדל בין מקורות המקארתיזם האמריקאי ובין הזיהוי מבקר=בוגד הרוסי. הראשון מקורו בציד המכשפות האופייני לתרבות הפוריטנית של מייסדי ארה”ב. והשני מקורו בזיהוי השליט כאב האומה ושליט בחסד האל, שכל ביקורת עליו היא רצח אב וכפירה.

“כחלק משיטתו, ערך סטלין דמוניזציה לטרוצקי והציג אותו כפושע נגד האומה ומקור כל הרעות החולות בברית המועצות. בעקבות הטיהורים הגדולים השיג סטלין כוח כמעט אבסולוטי כנגד מתנגדיו במפלגה הקומוניסטית ויריביו האידאולוגיים. למעשה הצליח סטלין לחסל פיזית את רוב אנשי הוועד המרכזי של המפלגה שהיו בזמנו של לנין … מיליוני אנשים נעצרו לפי “סעיף 58” שאסר על “פעילויות אנטי סובייטיות”, ואף אדם לא היה בטוח בחייו ובחירותו. חלון הראווה של הטיהורים הגדולים היו משפטי הראווה, שכונו משפטי מוסקבה. במשפטים אלו הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה להתוודות על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כבריטניה. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג.”

העיתונאי ארי שביט מדווח מפי ויקיליקס http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1206777.html?more=1

על ביקורו של שר החוץ אביגדור ליברמן בקרמלין, שם “נפגש עם הנשיא מדוודב, ראש הממשלה פוטין ושר החוץ לברוב. השיחות התנהלו ברוסית, שררה בהן אינטימיות עמוקה, והן עסקו בין היתר בביקורת נוקבת על ארצות הברית. כיוון שכך הן עוררו עניין בשגרירות האמריקאית בעיר. על פי ויקיליקס, במברק סודי שהעבירה לוושינגטון הצירה אליס וולס ב-2 ביוני 2009, היא קבעה שבכירי הממשל הרוסי רואים בליברמן אחד משלהם.“

צילום: שולמן, הארץ.

“הקרמלין התייחס לביקורת זו כאל תעמולה אנטי רוסית מצד מתנגדים במערב ואוליגרכים גולים. נעשו צעדים מבית להשתקת הביקורת, ויש הטוענים כי עיתונאים שהתנגדו לפוטין נרצחו על ידי עושי דברו‏‏[2]. נטען כי רוסיה תחת שלטון פוטין הפכה ל”דמוקרטיה מנוהלת” בה מרוכז הכוח הפוליטי אצל אדם אחד, ושלטת בה מפלגה אחת‏‏[3].”

נראה שאחד המאפיינים המרכזיים של התרבות הרוסית הוא חוסר היכולת להבחין בין ביקורת לבין הלשנה, חוסר האפשרות להבחין בין אי-הסכמה לבין בגידה.

יש דרכים אחדות להתמודד עם ביקורת.

דרך אחת היא לקבל אותה ולתקן את הטעון תיקון. דרך אחרת היא לחלוק עליה ולהראות במה היא טועה.

הדרך הרוסית, נראה, היא לחסל את המבקר. להאמין שאם לא מדברים על הרע הוא לא קיים. שיותר חשוב מה מקורות המימון של המבקר מאשר מה הוא אומר.

נניח שהגרועים שבאויבנו מממנים גורם מבקר – אבל דבריו אמת, ותיקון המעוות חיוני. הרי בסך הכל קורה פה מקרה בלעם – המבקרים באים לקלל ונמצאים מברכים.

שקיעתה של ברית המועצות באה מאי יכולתה להתמודד עם ביקורת ולכן מאי יכולתה לתקן את עצמה. מאי יכולתה לראות את האמת.

אברהם אבינו עליו השלום טען שאין להקיש מהכלל על הפרט: “האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר?”

כן. יתכן ויש מיעוט בין עולי רוסיה בישראל שאינו רואה בביקורת בגידה וחתרנות, ומוכן להסכין לכך שהאשמת חיילים ופקידי ממשל בפשעים היא פעולה לגיטימית, ושהדרך להתמודד עם האשמות כאלו היא בבית המשפט, בדיוק כמו שהאשמת נשיא המדינה באונס ושפיטתו הן פעולה לגיטימית המחזקת את המדינה ולא מחלישה אותה (ברוסיה זה לא קרה ולא יקרה לעולם). אם מיעוט זה קיים בין עולי רוסיה – קולו אינו נשמע.

לעומת זאת העליה מרוסיה היא בסיס כוחו הציבורי של ליברמן. אותה עליה שכה גאה בתרבותה ורואה בה עליונה על תרבות המקום אליו נמלטו או לתוכו הוקאו אנשיה. עליה זו היא שתמכה בו, הצביעה עבורו והוא קולה ופניה.

“נאמנות” הם תובעים. הצהרות נאמנות, שבועות נאמנות, חקירת נאמנות הוכחת נאמנות.

האם זה לא מזכיר לכם גבר שאינו בטוח בגבריותו, ומנסה להפגין אותה כלפי חוץ בכל דרך? האם אין זה מכיוון שבתוך תוכם ליברמן ותומכיו נאמנים לאמא-רוסיה ובעיקר לתרבותה חסרת הסובלנות? האם אין זה בגלל שהם עצמם כלל אינם בטוחים בזהותם היהודית, הישראלית?

החברה הישראלית הישנה הסתדרה יפה מאד בלעדיהם.

ללא הצהרות נאמנות היא בנתה וקלטה ויצרה וגדלה משש מאות אלף לחמישה מליון וניצחה בחמש מלחמות.

הם לא הסתדרו יפה בלעדיה. אחרת לא היו באים לכאן.

נסיונם עכשיו לשנות את דמותה של ישראל ולסגל לה את ערכי מולדתם ותרבותה הוא מאד אנושי ומובן, אבל גם מביס את עצמו. מה ישאר כאן, אפילו להם עצמם, אם נהפוך לרוסיה? לאן יברחו מכאן?

(כל הציטוטים הם מהויקיפדיה).