משפחת שליט נגד גלעד.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, כידוע. אין ספק שכל תשוקתה של משפחת שליט היא להחזיר אליה את הבן בריא ושלם, ומהר. תשוקה אנושית, מובנת ומעוררת הזדהות וחמלה. אך כדי להשביע את תשוקתה זו עושה משפחת שליט שגיאה אחר שגיאה, בעזרתה הפעילה של התקשורת המלבה את האש, גורפת ממנה רווחים ומרחיקה יום אחר יום את המשפחה ממטרתה.
א. מי חטף את גלעד שליט?
תתפלאו, לא ממשלת ישראל חטפה את גלעד. חטף אותו החמס.
ב. מה יוצא לחמס מהחטיפה?
הזרוע הצבאית של החמס היא אירגון טרור. כוחו של ארגון טרור הוא לא במעשיו, אלא ברושם שהם עושים. כדי להבהיר נקודה זו, התבוננו בדוגמה הבאה: מהקמת המדינה ועד היום נהרגו בפעולות איבה (=טרור) כ 2000 אנשים. בתאונות דרכים נהרגו למעלה מ25000. ואף על פי כן, תשומת הלב והמשאבים המופנים למאבק בטרור עולים בהרבה על תשומת הלב והמשאבים המופנים למאבק בתאונות הדרכים. מה הסיבה להתנהגות לא רציונלית זו? פעולות הטרור שובות את הדמיון, הן "סיפור טוב" והתקשורת אוהבת אותן. טרור מוכר. וכך דיווח על פעולות טרור הוא תמיד בראש החדשות ותאונות הדרכים הן תמיד בזנבן. וכך הן גם נקבעות בתודעה. אירגון קטן, קיקיוני כמעט, המבין את העובדה הפשוטה שלמעלה, יתפוס מקום חשוב בתודעה ויהפך לגורם משפיע אם יערוך פעולת טרור. הוא לא רק נקבע בתודעה כגורם שיש להתחשב בו, אלא הוא גם מביך מאד את הממשלה של המדינה שבטריטוריה שלה ונגד אזרחיה הוא פועל, ולכן גם בעיניה הוא נהפך לגורם חשוב. והוא יכול כך להוציא ממשלה מאיזון ולגררה לפעולות לא שקולות והרות אסון לעצמה ולעמה – ראו ערך מלחמת לבנון השניה. חטיפה היא אחת מפעולות הטרור המשתלמות ביותר. ככל שהעניין מתמשך – הרווחים לחוטפים גדלים. הדרך להפיק מקסימום רווחים מחטיפה היא לדרוש מחיר בלתי סביר בעליל בעבור החטוף\ים. אז הממשלה נאלצת לבחור בין דבר לחולירע: לשלם מחיר שאי-אפשר לשלמו, או להיות מושפלת ומבוזה יום-יום למשך זמן ארוך ללא שיעור. במובן זה הממשלה גם היא קרבן של החטיפה, לא רק החטוף ומשפחתו. למרבה הפרדוקס, פעולה אחראית של הממשלה – סירוב לשלם את המחיר – יכולה לעלות לחבריה במחיר הקשה להם מכל: בפופולריות שלהם.
ג. איך משחררים שבויים.
בנוהג שבעולם – משחררים שבויים כשמסתיימת המלחמה. לא לפני כן. יצחק בן-אהרון ועוד מאות מרעיו לנשק נפלו בשבי הגרמני (כחיילים בריטיים) ביוון, בזמן מלחמת העולם השניה. הם ישבו בשבי למעלה משש שנים. איש לא העלה בדעתו לדרוש את שחרורם "בכל מחיר" לפני שנסתיימה המלחמה. הסנטור ג'ון מקיין (שהתמודד מול ברק אובמה במרוץ לנשיאות ארה"ב) ישב חמש שנים בשבי בעת מלחמת ויאטנם. הוא עונה שם קשות. בגלל היותו בן של אדמירל בצי האמריקאי הציעו הויאטנמים לשחררו שיחרור מוקדם, לפני השבויים האחרים, ולפני שהסתיימה המלחמה. מקיין הבין את הרווח התעמולתי ששוביו יפיקו משחרורו ואת הדמורליזציה שתהיה בין הלוחמים כשיראו איך מפלים בין דם לדם – וסירב. הוא שוחרר רק בסוף המלחמה, עם כל יתר השבויים. אבל תאמרו – גלעד אינו שבוי, הוא חטוף. כן?
ד. איך משחררים חטופים.
ד.1. השיטה הישראלית הישנה:
בפעולה צבאית נועזת פושטים על החוטפים, הורגים אותם ומשחררים את החטופים. כך היה באנטבה. יוני נתניהו, אחיו של בנימין נתניהו שילם על כך בחייו, צנחן אחר, סורין הרשקו, נשאר משותק בכל גופו. גם האזרחית דורה בלוך נרצחה. הממשלה שהחליטה לסכן כך את חיי חייליה ואזרחיה לא זכתה להוקרת הציבור, שנשא בתום המבצע על כפיים את ראש מתנגדיה מנחם בגין ובחר בו בבחירות שבאו לאחר מכן. שנים מעטות לאחר מכן בגין עצמו שלח את הצבא לחלץ את החטופים ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף, החוטפים חוסלו ואיתם כשלושים חטופים ישראלים תמימים. איש לא ראה בכך הצלחה. יצחק רבין שלח את סיירת מטכ"ל לשחרר את נחשון ווקסמן והמבצע נסתיים במותו של וקסמן ושל אחד המחלצים. השיקול "שווה להרוג חייל כדי לשחרר חטוף" יכול להיות קיים רק בתקשורת, רק בעולם הדימויים. בעולם הממשי עדיף חייל חי וחטוף חטוף, אבל חי. תאמרו – רון ארד חי? את מי הייתם בוחרים להרוג כדי להצילו?
ד. 2. השיטה הישראלית החדשה.
נכנעים לחוטפים. כך היה עם שלושת הנחלאים החטופים (עיסקת ג'יבריל), שלושת השקמיסטים החטופים, קרנית גולדווסר ועצמות בעלה וכו'. הנוהל: האויב חוטף, משפחת החטופים מגייסת את התקשורת (“יופי של סיפור"!) והציבור ללחץ על הממשלה וזו נכנעת. הבעיה היא שהמחיר עלה מפעם לפעם עד שהגיע לערכים בלתי סבירים. לא זו בלבד: ברור לגמרי שכניעה לסחיטה הנכחית תגרום לחטיפה הבאה והמחיר שידרש בפעם הבאה יהי פי שלוש (ולמה לא פי עשר?) יותר גבוה. גם אז נכנע?
ד. 3 שיטת אביטל שרנסקי.
במובנים רבים השלטון הסובייטי חטף את נתן (אנטולי) שרנסקי בפעולת טרור. האשים אותו בהאשמות שוא וכלא אותו כדי להרחיקו מהציבור ולהפחיד אחרים. רעייתו אביטל יצאה לגייס את דעת הקהל העולמית כדי שתלחץ על החוטפים לשחרר את בעלה. מאבקה היה ממושך, 9 שנים, אבל כוון כנגד החוטפים ולא כנגד קורבן אחר שלהם. מי ששילם מחיר על החטיפה היו לא רק החטוף ומשפחתו, אלא גם החוטפים, עד שנכנעו וויתרו.
ה. מה הוא ההסכם בין חייל ובין הצבא (והממשלה).
ההסכם הוא פשוט מאד: החייל יעשה כל מה שיורו לו (להוציא בלתי חוקי בעליל) גם אם הדבר יעלה לו בחייו. הסכם קצר. זה כל מה שיש בו. אין בו שום סעיף האומר שהצבא יעשה הכל כדי להחזירו חי ושלם משליחותו. הצבא לא מבטיח לחלצו ללא תנאי אם יפצע, או להחזירו ללא תנאי אם יפול בשבי או יחטף. סעיפים אלו אינם כלולים גם במסגרת "הערבות ההדדית”. אילו הצבא היה מבטיח דברים כאלה הוא היה עלול להגיע למצבים בהם יהיה חייב להקריב רבים בעד יחיד, והאויב היה עושה ככל שביכולתו להביאו אליהם. עם גלעד היו בטנק עוד חיילים. חלקם נהרג, ומאז לא שומעים עליהם. זה כאילו בסדר. זה נורמלי, זה מקובל. אבל יש לזכור כי גורלם של גלעד ושל משפחתו טוב מגורל הנספים (מה שמם?) ושל משפחתם. מי שההסכם הקצר הנ"ל לא נראה לו, שיחשוב מה הוא מוכן לתת כדי שלא יהיה יותר צורך בצבא. אולי שטחים? אולי גאווה לאומית? אולי להסכים להחזרת הפליטים ולמדינת כל תושביה? אבל מי שלא רוצה בכך, מי שמגיע למסקנה שקיומו מותנה בקיום צבא, שידע מה זה אומר: על חייל לעשות מה שאומרים לו אפילו אם זה מביא למותו. ורק ליפול בשבי או להחטף זה לקבל הנחה.
ו. צבא הילדים.
“עלינו לשמור על הילד. הוא בצבא.” יאמרו לכם הורים רבים בישראל, אולי רובם. והם יעשו כל שביכולתם כדי להצליח בכך. הורים יקרים – התבלבלה עליכם דעתכם. בנכם החייל הוא גבר, לא ילד. תפקידו לשמור עליכם, לא להפך. הוא ידאג לעצמו, הצבא ידאג לו, לא אתם. אבל אם אתם חושבים שהוא רק ילד, ילד שזקוק לאבא ואמא שישמרו עליו, ושהצבא לא יכול לעשות את זה במקומכם – אל תסכימו שיגייסו ילדים. פעלו פוליטית להעלאת גיל הגיוס, התגייסו בעצמכם. אי אפשר לאחוז בשני קצוות החבל הזה.
ז. "אני בשביל הילד שלי אעשה את הכל ושילכו כולם לעזאזל.”
האם זה מקובל עליכם? אני חושב שעל רוב הישראלים, בעידן ההפרטה, זה מקובל. זה חוק "היד הנעלמה" המדריך את השלטון בישראל, שלטון הנהנה מתמיכת הציבור. זו גם הגישה של משפחת שליט, המתקבלת באהדה ובתמיכה בציבור הישראלי. הישראלי המצוי חושב שהוא היה עושה בדיוק כמוהם אילו היה במקומם. אבל התוצאה פרדוקסלית. כשזה כך אי אפשר לצפות שמישהו יסכים שיסכנו את בנו, או שיסכנו מספר רב של אנשים למען גלעד. נורא קל להפגין למען גלעד, לצעוד, לקשור סרטים צהובים, להתפרע בטקסים. את הבן שלכם הייתם נותנים תמורתו? זה המחיר עליו מדובר.
ח. איך מגיעים לירח.
הטילו על פרא אדם להגיע לירח. כצעד ראשון הוא טיפס על עץ. במוחו הפשטני נראה היה לו שזה יקרב אותו למטרתו. אבל הצעד השני, הקונסטרוקטיבי, יהיה רק כשהוא ירד מהעץ. על משפחת שליט לרכז את מאמציה במאבק בחמס, בחוטף. ולא בממשלה. על השדרים התומכים בהם, תוך שהם מרוויחים פופולריות לעצמם ולמעסיקיהם אך מובילים את האומללים בדרך לגיהנום – להתעשת. כן, יעל דן, הכוונה אליך. והכוונה לאסתי פרז, והכוונה לשלומי אלדר ולעודד בן-עמי ולכל יתר סופרי הימים ומזמרי לחופש נולד. אל תשתפו פעולה עם החמס. על משפחת שליט, תומכיהם ויועציהם להפגין מול מטה האו"ם, בניו-יורק ובג'נבה, מול שגרירויות מדינות ערב בארצות חשובות, מול משרדי אירגונים המסייעים לחמס כספית ותקשורתית. עליהם להביא לכך שהחמס יתנצל, שהחמס ירגיש לא נוח, ולא שירגיש שיש לו שותף בתוך מדינת ישראל. זה עבד מול ברה"מ, ומול מובראק וקאדפי. זה יקח זמן אבל יעבוד גם כאן. כל פעולה שעשתה עד כה משפחת שליט רק גרמה להקשחת עמדת החמס, להעלאת המחיר, לדחיית השיחרור. הגיע הזמן לרדת מהעץ.
צריך אומץ לכתוב את מה שכתבת. עם כל הכאב וההזדהות עם משפחת שליט, כנראה שאתה צודק וגם ממשלות ישראל מסכימות אתך.
אמרת אמירה אמיצה ואני בהחלט מסכים איתך בעניין הזה. אני משוכנע שרבים סבורים כמוך אלא שקולם לא נשמע מפאת העדפותיה של התקשורת. באמת חבל שמשפחת שליט לא עוצרת לרגע ועושה חושבים; לא רק בגלעד הם פוגעים, אלא בחוסנה של החברה הישראלית כולה. לוואי ויתפכחו.
אחלה בלוג!
כל מילה בסלע.
רק להוסיף שממשלת ישראל מתנהגת כבריון שלא מודע לכוחו (בניגוד גמור לאביטל שרנסקי, שנראה לא הייתה מודעת מלכתחילה לכוחה). היא יכולה להפעיל מנופי לחץ אין־סופיים על החאמס (השוואת תנאים של אסירי חמאס לתנאי המאסר של שליט, אי־אספקת חשמל / מים / גז ועוד אין סוף מוצרים וסחורות שעוברות מישראל לרצועת עזה), והיא לא עושה את זה משום מה. מסתבר שברקע עומדת ההתנגדות הבינלאומית הצפויה לצעדים כאלו, אבל גם אביטל שרנסקי ניסתה בלי לחשב מראש את התוצאה, והמעז מנצח.
בלוג מצוין!
התשובה הכי טובה למשט הטורקי לעזתים ולכול העולם לשלוח משט של ישראלים למען גלעד שליט עד לחופי עזה באותו יום של משט הטורקי ואז ניראה מה העולם יעשה ויגיד