תגיות
להרים לרובר (עשר!) את האף.
בריטניה יצאה ממלחמת העולם השניה מנצחת – אבל מוכה חבולה ומדממת. מרכז תעשיית הרכב – העיר קובנטרי וסביבותיה – הופצץ ונטחן עד אבק על ידי האויב הנאצי. בין המפעלים שחרבו היה גם מפעל רובר אשר בסוליהל.
במשך המלחמה הוסב המפעל – שעבר ליצר במתקנים ארעיים ומאולתרים – ליצור מנועי טנקים ומטוסים. עם הניצחון במאי 1945, כשחודשה ברובר העבודה האזרחית, נאלץ המפעל להמשיך, לכל היותר, במקום שהפסיק בשנת 1940. במשך חמש שנים לא פותח בו כל דגם חדש, והדגם שיצורו נמשך היה מיושן כבר ב-1940: הטכנולוגיה שלו היתה טכנולוגיה של ראשית שנות השלושים.
ממשלת הלייבור שהחליפה את צ’רציל מיד כשנסתיימה המלחמה הטילה על עמה משטר צנע חמור וקיצוב בכל. חומרי גלם הוקצו למפעלים רק כנגד הזמנות ליצוא, אבל שביתות גדולות במכרות הפחם, בנמלים ובמפעלים עצמם שבשו תכופות את היצור ואת היכולת לעמוד בהתחיבויות ללקוחות שמעבר לים. הלקוחות השבויים הלכו ונעלמו עם התפוגגות האימפריה, והאחרים קצה נפשם בטכנולוגיה הארכאית ובשיבושי האספקה. שקיעת תעשיית הרכב האנגלית החלה ולא פסקה עד שפסה למעשה מן העולם.
מה היה איפוא לרובר להציע בשנת 1946?
בריטניה היא ארץ הטקסים המדוקדקים, המדים ממורקי האבזמים, החליפות הגזורות היטב, הנעליים המצוחצחות כראי, ארץ שילטי האבירים והנכבדות של כסף ישן. ראיתם פעם את טקס החלפת המשמר בטירה באדינבורו – כשהמשמר הסקוטי צועד על ניסיו תופיו חמתי-חליליו וחצאיותיו המשובצות? ראיתם את חתונת יורשו של יורש העצר?
באלו היה לרובר מה להציע. לא להציע ביצועים אלא תפארת; לא להציע טכנולוגיה אלא מסורת; מסורת של חרשי כרכרות, בעיקר, של רוקעי נחושת קלל מושחי בלכה ומצחצחי כסף.
אבל גורלן של רוב המכוניות הוא לשקוע, שנים אחדות אחרי שנקנו, ולפעמים אף לפני כן, ביוון ההזנחה והניוון. הן רק בנות חמש-שש וכבר לא משתלם להשקיע בהן. כמאמר המשורר: “דין הבתים לשקוע \ לא דין הבתים לעמוד.” ואבא הסביר: “כל אותם בתים ישנים, של כל אותם רבינוביצ’ים ואברמוביצ’ים שלנו, אשר קירותיהם נתקלפו בצוק העיתים ותריסיהם נשתמטו בשפל-יד בעליהם, אכולי חורב, חובות ועצלות -”.
אכן. כשהרובר הגיע אלי הוא כבר נתדרדר מטה-מטה, ומכל פארו והדרו נותרו רק שרידים אחדים מרוטים, זוג כרעיים ובדל אוזן. כך היא נראתה בשנת 1969:
ובכל זאת, את הרובר זכרתי זקור אף גם עשרים שנה ויותר מאז שעזב את שערי המפעל. בשנות לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים הייתי רואה, לעיתים מזומנות, רובר 16 כחול, תכלכל אפשר לומר, משרך את דרכיו באיטיות נכבדה, למרגלות הכנסת, בדרכו מבית-הכרם לממילא. לרובר ההוא היה אף בשמים. כלומר, חלקו האחורי היה שקוע, נמוך, בעוד חלקו הקדמי היה מוגבה. וזאת לדעת: מכוניות רובר מסדרה P2 הן היחידות בחלד בהן הסרן האחורי נמצא מעל האשיה ולא מתחתיה, כמקובל.
זה בלבד מביא לידי כך שאחורי המכונית נמוכים כלשהו מחרטומה. אבל ברובר התכלכל (מספר הרישוי שלו, בן חמש הספרות החל ב 63, מספר ירושלמי) הוגזמה המגמה. האם הוטמנה גוויה בתא המטען, חלפה לפעמים מחשבה מזעזעת במוחי? לא, התא הזה קטן מדי, היתה התשובה המעשית, והבלתי מוסרית בעליל. אולי שני שקי מלט? ואולי מישהו שגה בהרכבת הקפיצים? לימים התברר לי כי המכונית הייתה דווקא שייכת לבעל אחד המוסכים ששכנו אז ברחוב ממילא וסביבותיו, ואפילו היה לו, עמוק בתוך המוסך, קבור בערמות ברזל חלוד, פגר של רובר 16, נורא למראה, ששימש מקור לחלפים ונטע מחשבות לטווח ארוך בראשי.
הנסיון הראשון לשפר את מראהו של הרובר נערך אי שם בשנת 1970. המכונית נצבעה בזול בבאר-שבע, הורכבו עליה פנסי איתות של חיפושית מלפנים ושל משאית מאחור, ונקרעו פתחי איוורור למנוע במכסים הצדדיים שלו, כדי שהמסכן לא יסבול מאקלים הנגב הנורא. לא נמצאו אז פסי הקישוט והמעטה של המדרגה והם פשוט נמרחו בשחור.
לרובר הנכבד התוצאה היתה משפילה, אבל כפי שהתמונה מראה עיקר שמושו אז היה נסיעה מטורפת בחול (בה עזרו לו, כנראה, הגנים הלנד-רוברים שלו) וחליפת זנבות וצילינדר של לורד ממש לא התאימו לו אז.
הנסיון השני לשפר את מראהו נערך ב 1972, בשיפוץ הגדול של אותה שנה. התוצאה היתה מכובדת קצת יותר, אך עדיין צורמת את העין – כי לא היו בהשג ידי פנסי החניה המקוריים ולא יתר קישוטי המכונית הנאותים.
תשומת לב מרובה הקדשתי אז לשבכה ולמעטה הרדיאטור. קטלוג החלפים של רובר מפרט את את התוספות, את ה-extras, שניתן היה לרכוש עם המכונית בתוספת מחיר. אלו הם בסך-הכל:
ובנוסף למפשיר אדים, מצית לסיגריות, שרשראות שלג, וראש ויקינג למכסה הרדיאטור הוצעה בה גם שבכת רדיאטור מיוחדת.
השבכה הרגילה, אותה תמצאו על מרבית מכוניות הרובר מדגמי P2 ו P3 עשויה מרצועות פח צבועות בצבע כסף, שבערוב ימיהן נראות כך:
בעוד שהשבכה של 26-069 עשויה מרצועות ארד מצופות כרום, סטייל רולס-רויס… כן, זו השבכה המיוחדת, מה-extras, שהיא כל-כך נדירה עד שאפילו מייק קולדרי – הכהן הגדול של הרוברים הישנים – לא ידע על קיומה, ולא נתקל בה מימיו, והופתע מאד כשהראתי לו אותה ברשימת ה-extras.
אמנם, חניה לא מוצלחת כלשהי עקרה לה אחת מאותן שיניים, וזאת הולחמה חזרה למקומה בחוסר כשרון על ידי מתקן רדיאטורים כלשהו – אבל זה לא מנע ממני לצחצח אותה בדבקות, ממושכות, במשחות צחצוח וליטוש כגון בראסו ודומיה.
ויום אחד, אבל זה סיפור בפני עצמו שלא כאן המקום לספרו, מסרתי את המעטפת המכובדה ל”גלוונומטה” ששכנה אז במאורה מעופשת ברחוב הרצל בתל-אביב, לציפוי מחדש. אמנם חסרו לה אומי חיזוק פה ושם, והיתה לה שן אחת עקומה, וגם דפיקה פה ושם – ובכל זאת היא נראתה, אחרי הציפוי, כטווס בחצר העופות. “אם תשאל “אי-תפארת?” היא כאן! \ בוא וראה זנבותינו פרושים \ כמו שבע קשתות בענן”.
ואז, אי-שם בסוף שנות השבעים, התרחש האסון.
נכנסתי לתומי לתחנת הדלק פז במבואות הדרומיים של באר-שבע. עצרתי בתור אחרי משאית סופר-וויט מרופטת וחבוטה, שעתידה כבר מאחוריה. נהג הסופר-וויט, בדואי צעיר לפי מראהו, סיים לתדלק, קפץ לתא הנהג, התניע, הכניס לרוורס ורמס את הרובר שעמד מאחוריו. יצאתי בריצה מהמכונית אל הנהג ובקשתי ממנו את הניירות, רשיון וביטוח. “נצא מהתחנה, אני אתן לך אותם שם” אמר הנהג, הכניס לראשון, יצא מהתחנה ונמלט. נהיה שקט. רק פכפוך המים הזורמים מן הרדיאטור השסוע, המתרוקן, נשמע בדממה. כמובן שגם מעטה הרדיאטור שזה רק צופה מחדש, וגם שבכת ה extra היו עקומים ומרוטשים. אפילו למאוורר נשברה כנף.
מישהו עזר לי לדחוף את המכונית הפגועה לירכתי התחנה. נסעתי הביתה (במונית? באוטובוס?) וחזרתי לתחנת הדלק עם רדיאטור אחר, מעטפת ושבכה אחרים, כולם מהזן המצוי וההמוני, קצת עקומים וקצת דפוקים ולא אומרים שירה – אבל עוד באותו לילה חזר הרובר בכוחות עצמו, הביתה.
אחד הקורבנות לאותה תאונת פגע-וברח היה מכסה הרדיאטור. לרובר מערכת מים פתוחה (סידור ארכאי ממש!) ומילוי המים הוא חיצוני, ללא צורך לפתוח את מכסה המנוע. במקורו מהודק המכסה לצוואר הרדיאטור באמצעות ארבעה ניטים.
עם השנים נשרו להם הניטים הללו, אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים בטרם שחר. פעם אחת, בין באר-שבע לדימונה אפילו התעופף לו המכסה שדבר לא חיזקו למקומו ונחת אי שם בתעלה שבצד הדרך. רק אחרי שעות של חיפושים נמצאה האבידה. ברדיאטור החילופי לא נותר אפילו ניט אחד. אליעזר (“איזה דלתות יש לאוטו הזה! פריגידר!”) מתקן הרדיאטורים ערף את הזרבובית והלחים במקומה זרבובית של רדיאטור קונוונציונלי כלשהו, וגם צייד אותה במכסה – מכסה שמתאים לה ולא לרובר. ומכיוון שהזרבובית החדשה לא עברה דרך המעטפת – הוא פשוט שיסע אותה – ואוי לעינים שכך רואות.
והצלקת לא הגלידה אפילו כשראש הויקינג התנוסס מעליה
אחרי זה קרו הרבה דברים – נסענו לחו”ל, וכשחזרנו בנינו בית באחד הפרוורים. את מעט תשומת הלב שיכולתי לתת לרובר הענקתי לצדדים המכניים והבטיחותיים: להגה, למעצורים, לאורות, לאיתות, לצמיגים, למנוע. הצד האסטטי, עיקר ערכו של הרובר, הלך והוזנח. בסוף שנות השמונים הוא הגיע לשפל המדרגה:
בולטים בכיעורם הצמיגים וחישוריהם (ג’נטים). והסיפור הוא כזה: בשנים ההן אי אפשר היה להשיג צמיגים במידה 17, וצמיגי הרובר 10 הם במידה הנדירה 17X475. תקופה מסויימת יצרו במפעלי אליאנס צמיגים במידות 17X550 ו 17X450: אלו גדולים מדי ואלו קטנים מדי, אבל איכשהו הסתדרתי איתם (בטסט לא התייחסו אז למידת הצמיגים). אחרי כן הפסיקו ליצר את הצמיגים הללו באליאנס, אינטרנט לא היה אז ולא היה לי מושג מהיכן אשיג צמיגים במידה הדרושה. ה”פתרון” שנמצא היה כזה:
התברר כי חישורי המונית צ’קר, במידה 16, מתאימים לברגי הגלגלים של הרובר. עם צמיגי ג’יפ מינהלתי 16X650, ודיסקיות מרווח שחרט טוביה מ”הבלם לנגב” הם איכשהו נדחקו מתחת לכנפיים.
הצמיגים הללו גם מרעישים קשות במגעם עם הכביש והנסיעה ברובר נהייתה בלתי נעימה. והעיקר: צלחות הגלגלים לא התאימו לחישורי הצ’קר והרובר נאלץ לשוטט בדרכים בלעדיהן, ערום ועריה, ואוי לעיניים שכך רואות.
רק בשנת 1990 בערך התברר לי כי אחוזת ביוליו באנגליה עוסקת בין היתר בשיווק צמיגים למכוניות ישנות וברשותם צמיגי AVON חדשים במידה 17X525. אמנם גדול ממה שאני צריך, אבל בכל זאת משהו.
הזמנתי חמשה כאלו ובשמחה רבה הרכבתי ארבעה מהם למכונית, שנראתה בהם יפה מאד. אבל הצמיג הגדול החמישי לא נכנס בשום אופן לתבנית הגלגל הרזרווי שבאחורי המכונית. בעיה.
שוב התחלתי לחפש, כבר היה אינטרנט, ובשנת 1999 מצאתי כי צמיגים במידה המבוקשת מיוצרים – בזמביה!
הזמנתי צמיג אחד והוא הגיע לדואר המרכזי ביד-אליהו, תל-אביב.
לא רציתי להטריח את הרובר הישיש בנסיעה מיוחדת מבאר-שבע לתל-אביב בשל עניין פעוט שכזה, ונסעתי במכונית היומיומית, שהייתה אז טויוטה קורולה. חיכיתי זמן רב בתור, וכשהגעתי לאשנב אמרה לי הפקידה, בלי להרים את עיניה מערמת הניירות שלפניה: “רשיון רכב”. “לשם מה לך רשיון רכב?” התעניינתי “רכשתי את הצמיג הזה כיצירת אומנות ואני מתכונן לתלות אותו על הקיר”, הוספתי. בליבי חשבתי על נהג האגד ההוא, והחדרון הקטן בביתו שעל קירו תלוי הצמיג.
“רשיון רכב” חזרה ואמרה הפקידה בטון מקפיא ולראשי חדרה ההכרה, בתוגה מהולה בזעם, שעכשיו עלי לנסוע חזרה לבאר שבע ולחזור עם רשיון הרכב של הרובר. אבל אז נצנץ רעיון בליבי, וחזרתי אל הפקידה עם רשיון הרכב של הטויוטה. זה עשה את העבודה: במוחה הביורוקרטי בכלל לא עמדה על הפרק השאלה “איזה רשיון-רכב”. רשיון רכב, ודי.
בשנת 2003, כשכבר הייתי עם הרובר באמריקה, התברר כי אני יכול להשיג צמיגי מישלן טריים וחדשים במידה המדויקת מאתר “קוקר”. הזמנתי, וכעבור שלושה ימים התייצב בביתי שליח UPS עם ארבעה צמיגי מישלן חדשים, ארבעה אבובים טריים וארבע רצועות הגומי החובקות את החישור. השליח לא דרש רשיון רכב, משום מה.
Next: http://wp.me/pXLKy-at
תמונות יפות ,עובדה טובה