להיות עם חופשי בפקודה.
“אתה רציני" אמרה נטשה, וזיק של בוז ניצת בעיניה.
את נטשה פגשתי בוינה, ביוני 1992, זמן לא רב לאחר שברית המועצות התפוררה. היא היתה הרוסיה האמיתית הראשונה שהכרתי: נולדה, גדלה התחנכה והתעצבה בברית-המועצות. אישה יפה ומדענית מצטיינת.
שאלתי אותה על שיעורי האינדוקטרינציה באוניברסיטה, על לימודי המרקסיזם-לניניזם. רציתי לדעת איך זה לגדול בברית המועצות הסובייטיות.
“אתה רציני?” חזרה ושאלה. “מי בכלל הקשיב למרצים בשיעורים האלה? ישבנו בכיתה כשעל הברכיים ספרים שבאמת עניינו אותנו, ושחלקם אפילו היו ספרים אסורים. בולגקוב היה קטן עלינו. כל מה שנכפה עלינו: להאמין בו, לכבד אותו, לחשוב כמוהו היה לא רק נתעב אלא אפילו נלעג. המשוואה רשמי=צבוע היתה א' ב' של החיים בברית-המועצות. לשיר את ההמנון היה בדיחה.”
באחד הפיליטונים שלו מתאר אפריים קישון את מאמציו ללמד גור כלבים לא להשתין על השטיח. כל פעם שהגור משתין, קישון טובל את אפו בשלולית המצחינה ומשליך אותו החוצה דרך החלון. ככה זה נמשך, עד שיום אחד הגור משתין על השטיח ומיד קופץ בעצמו החוצה דרך החלון.
מה ששואף המורה ללמד ומה שהתלמיד באמת לומד הם לפעמים שני דברים שונים לחלוטין. הלקח של הגור לא היה להשתין בחוץ. הלקח שלו היה שאחרי שמשתינים קופצים. הלקח של נטשה לא היה לכבד את הממסד הקומוניסטי ואת דעותיו, אלא שהוא צבוע וכופה ושיש לחתור תחתיו תמיד, אבל בשכל.
ח"כ אלכס מילר גם הוא תוצר של התרבות הרוסית-קומוניסטית, וכמו הגור של קישון גם הוא הצליח להפנים את התרבות הזאת בצורה גרוטסקית. הוא עדיין סבור שכפיית טקסים פטריוטיים, כגון שירת ההימנון בכל הזדמנות, תהפוך את הסטודנטים והמרצים לציונים נלהבים, כמוהו, ואולי אפילו לתומכי "ישראל ביתנו”. אפילו שהוא עצמו ישב באוניברסיטה ברוסיה בשיעורי האינדוקטרינציה עם ספרי המתנגדים על הברכיים, סלד מההמנון הסובייטי שאולץ לעמוד דום לכבודו בכל הזדמנות, ולא סבל את הצלבים והכמרים שחזרו וצצו בכל מקום אחרי שהקומוניזם הלך.
כפייה היא פשוט בדמו.
והוא בטוח משום מה שמה שנכשל עליו יצליח על אחרים. כי את הכלל היהודי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", השקול לפי הלל לכל התורה כולה, הרי לא לימדו ברוסיה.
העקרון הבסיסי של הפשיזם הוא "המדינה מעל הכל" וזכויותיה הן תמיד מעל זכויות הפרט.
אבל זה לא עובד כך, פשוט כי המדינה מורכבת תמיד מפרטים. אי אפשר לרמוס את הפרטים ולצפות שהכלל המורכב מהם יהיה בריא ומאושר. הפשיזם מוביל לריקבון כי הוא תמיד מעצים את הסתירה בין מה שמרגיש הפרט ומה שנכפה עליו לעשות, כמו למשל לשיר "להיות עם חופשי בארצנו" בפקודה. (אגב, מה עושים עם מי שמזייף – לסיביריה? שמעתם פעם את ליברמן שר?).
הנחמה היחידה אולי היא שמשטרים פשיסטיים תמיד מביאים את הקץ על עצמם, במוקדם או במאוחר. אבל לא לפני שהם מביאים אסון על עמם ועל שכניו. ועד אז, מה יהיה עלינו?
כל דבר צריך להיות במידה, אוניברסיטה לא צריכה להפתח כל בוקר בהצדעה לדגל (או גם בשירת ההמנון) כמו בצה"ל, אבל מן הראוי שתציין סמלים ממלכתיים מדי פעם (דגל, המנון באירוע חשוב). סך הכל, כל המוסדות המכונים 'אוניברסיטה' בישראל מקבלים תמיכה מהמדינה, ואסור להם להיות כפויי טובה ולהתעלם באופן גורף מסמלי המדינה.
אבל אם פעם היה נהוג באופן רחב לנגן את ההמנון בטקסים רשמיים של האוניברסיטה, וכיום עקב לחצים שונים הנוהג הופסק, אזי הצעת החוק הזאת היא בסל הכל נסיון לשימור הסטטוס־קוו בנידון דנן.
המדינה לא עושה טובה למוסדות ההשכלה הגבוהה ולסטודנטים. היא זקוקה להם, הם נישמת אפה. בלעדיהם היא תהיה מדינת עולם שלישי, בלעדיהם היא לא תהיה. הכסף שהיא "מעניקה" להם בא מכיסי האזרחים, ובא בזכות ולא בחסד. זכור תמיד שהמדינה היא של האזרחים ולא להיפך.
אגב, הישיבות – מה עליהן? מקבלות כסף מהמדינה או לא? שרות בכל טקס את ההימנון ומצדיעות לדגל – או לא? מה, הן לא פטריוטיות?
בארה"ב כל תלמיד בית ספר בכל יום בבוקר צריך לדקלם את הצהרת הנאמנות שלו לדגל, למדינה ולאלוהים.
— אריק