תגיות
נס פח-השמן, חלק ב’.
כבר במלון, בערב שלפני, ניתן היה לזהות אותם: גברים מבוגרים, או קשישים, או זקנים, ואפילו גריאטריים – מתרפקים על חמדת ילדותם הרחוקה ועל חלומות נשכחים.
בבוקר התכנסו כולם לפקק תנועה זחלני בכביש הצר וחסר השוליים העובר בין כרי מרעה,חורשות ופלגי מיים. צוות חרוץ של חברה לניהול אירועים הזרים את התנועה לחניונים מאולתרים בשדות. בין המכוניות שהגיעו בלטו מכוניות זרות, עם הגה שמאלי, מהיבשת – צרפת, בלגיה, גרמניה והולנד, מצד אחד, ומכוניות ישנות נושנות על טירטורן המיוחד, מצד שני. כולן הסתדרו בלי פרץ וצווחה בשורות ונוסעיהן יצאו מי ברגל ומי ברכב (שרות מיניבוסים מיוחד) אל אתרי התצוגה. התחזית הבטיחה גשם ורוחות סוערות, אבל חוץ ממטריות החזיקו רבים גם בעגלות ומריצות שהביאו עמם לנשיאת הכבודה בדרך חזרה.
בין המכוניות שהגיעו בלטו מוריס מיינור ואוסטין 7 (שהייתה לה נוכחות חזקה במיוחד) – גמדות מצחיקות ודקיקות גלגלים בין המוני ה-4X4 השריריים שגדשו את מגרש החניה.
מדוע יש כאן כה מעט צעירים, שאלתי את עצמי. הסיבות הברורות מאליהן הן כי עיסוק במכוניות ישנות הוא עיסוק המצריך הרבה כסף והרבה זמן פנוי – שני מצרכים נדירים בין אנשים צעירים. אבל במקום הזה היתה סיבה נוספת: תעשיית הרכב האנגלית גוועה סופית רק בעשור האחרון – אבל הפסיקה להוביל ולהלהיב את הדמיון הרבה לפני כן. לא אכנס כאן לדיון מדוע ולמה – אבל העובדה היא שגדל באנגליה דור שהחוויה המכוננת “לאבא שלי היה אוטו אנגלי כזה” לא קיימת אצלו, ולכן לא קיימת אצלו נוסטלגיה לשום אוטו אנגלי, והוא גם לא בא לאוטוג’מבל בביולי.
אחרי שהפנמתי שזאת המציאות התחלתי להסתובב בתצוגה, וראשית במגרשים בהם הוצעו כלי רכב למכירה. לא כי התכוונתי לקנות משהו – ממילא לא אוכל ליבוא ארצה. סתם מתוך סקרנות.
ראשונות נתקלתי במכוניות זעירות משנות החמישים שישים: איזטה ופיאט חמש מאות. עד מהרה התברר כי המחירים המבוקשים עבורן גבוהים מהמחירים המבוקשים עבור רולס-רויס משנות התשעים ורובר P5 משנות הששים. כך גם למכוניות “זרות” אחרות – אם כי מספרן בתצוגה זו היה קטן יחסית. כי הרוב המוחץ בין המוצעות למכירה היו מכוניות אנגליות.
אחדות מן המכוניות הללו הדגימו את מעשה ידיהם של משפצי מכוניות מקצועיים, המשפצים לרמה מוזיאלית.
דוגמה נאה אחת היה הדוכן (D01) של .IRST. T.J, בו הוצגה וולסלי הורנט משנת 1930 ואלביס ספורט בת אותו מחזור. התמונות הבאות ידברו בעדם: כל אום, כל ביטחונית וכל גומיה וכבל נראים חדשים ונכונים – שלא לדבר על איכות הפחחות והצבע. עוד נחזור לכך בהמשך.
דוגמה אחרת היה הדוכן של DAVID BROWN בע“מ.
הדוכן הציג שיפוץ של שתי מכוניות ריילי 2.5 Rm רודסטר: האחת גמורה והשניה בתהליך.
מכונית זו יוצרה בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים בכמויות זעירות: פחות מ־300 מכוניות יוצרו בסך הכל במשך חיי המוצר.
פרט לעיצוב היפיפה הצטיינה המכונית בחדשנות טכנית שהושפעה רבות מהטרקסיון של סיטרואן, כולל מוטות פיתול כקפיצים ומסרק הגה. למנוע היו ארבע בוכנות, שני גלי זיזים ותאי שריפה חצי כדוריים והוא היה מסוגל לפתח 100 כ”ס – כמות נכבדה לאותם הזמנים (מנוע הטרקסיון הפיק כ 60 כ”ס וכנ”ל מנוע רובר 16 בעל ששה צילינדרים ונפח דומה).
עבודת השיקום של אנשי דיויד בראון נראית מושלמת. התרשמתי מאד ממראה המנוע ותיבת ההילוכים: הכל, עד הבורג ודיסקת ההידוק האחרונה נראה נקי וחדש.
במוריס 8 מצוחצח ישב לו זקן, בן 90 אולי, ואכל את ארוחת הצהריים שלו בנייר הכסף בה הייתה עטופה. “אני כאן רק היום!” אמר השלט על חלון מכוניתו. אכן, אנוש כחציר ימיו…
אחר, לא צעיר ממנו, ניסה למכור את ה”זינגר ג’וניור” שלו, שהיה מצוחצח לא פחות. מבחינה טכנית הזינגר מעניינת יותר מן המוריס: יש לה גל זיזים עילי.
במי משתיהן הייתם בוחרים אתם?
גם במגרש החניה, גם בין המכוניות למכירה ובפרט בדוכני החלפים בלט העניין באוסטין 7 – המכונית הזעירה, הצעצועית, שתכנן נער בן 17 בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת עבור מהגר מאוסטרליה.
נעזוב עכשיו את גדודי הרולס רויס ואת שאר שכיות החמדה, ובעוד הכרוז באוהל המכירות הפומביות מצקצק בלשונו ומקיש בפטישו נעבור למגרשי הדוכנים, ביניהם משוטט המון אדם, וכמו נמלים עמלניות גורר איתו כנפיים, גלי הינע, צמיגים, כלי עבודה שונים ומשונים – ושלל ברגים, אומים דיסקיות גומיות ואפילו פינים.
הנה מידע על אחדים מן הדוכנים המועילים, לדעתי. לכול בעליהם יש דואר אלקטרוני ולחלקם אתרים של ממש והם ישמחו לעשות איתכם עסקים.
המקור לחומרי ריפוד למכוניות אנגליות. כאן תוכלו להשיג את העור, הצמר והלבד הנחוצים להשבת מכוניתכם למראה המקורי. כמו כן, אלפי סוגי ברגי הפח והעץ הנכונים, מצופים בכרום הנכון, וכן שלל גומיות, ידיות, ברזים וכו’ וכו’. בדקו באתר.
Lancaster Vintage & Classic Spares
הם מחדשים גלגלי הגה, ומבטיחים חלפים וספרות לכמעט כל רכב אנגלי שתעלו על דעתכם. אם אתם מתקשים למצוא משהו – כיתבו להם.
Alan Wills
alan.vintagespares@yahoo.co.uk
חלפים למכוניות עתיקות. אני מצאתי אצלו, להפתעתי המוחלטת, גומיות למפרקי בולמי זעזועים מתוצרת גירלינג-לובקס. גם הוראות הרכבה. מי היה מאמין?
Castle Polishing and Chrome Plating
נראים מקצוענים מהשורה הראשונה.
מייצר ומחזיק מלאי של אלפי אטמים למכוניות האנגליות הותיקות. אבל לא דיסקיות נחושת הדרושות לפקקי אגן השמן וכיו”ב. שאלתי אותו היכן אפשר להשיג את הללו והוא המליץ על gaskets to go מתאילנד. תנסו…
Marin Roberts Classic Car Woodtrim Restoration
roberts333@fsmail.net
אם יש לכם יגואר, או רובר או מכונית אנגלית נכבדה אחרת המרוהטת באביזרי עץ ממורקים – זה המקום לחידושם או החלפתם. אין כמוהו.
הם סוכני קוקר בבריטניה וימכרו לכם את הצמיג הנחוץ למכונית העתיקה שלכם. רוב, אם לא כל, הצמיגים הם בעלי התקנים DOT ו\או ECE מה שמאפשר את יבואם לארץ.
כנ”ל:
Vintage Tyre supplies LTD
הגברת Pamela David Enamels
תחדש לכם את סמל המכונית שדהה עם השנים ותחזיר לו את תפארתו האבודה. היא גם יכולה לחדש, ואפילו ליצור מחדש, את לוחיות המידע השונות שצורפו למכונית עם ייצורה. מספיק לשלוח לה לשם כך צילום של הלוחית עם ממדיה. את סמל ה”רובר 10” שלי היא חידשה לתפארה.
אי אפשר, כמובן, לפסוח על הדוכנים המוכרים חלפים לרובר, ולרובר P2 בפרט.
ראשית אלו המוכרים לכל, מטאור ספיירס וה RSR:
Meteor Spares Service Ltd,
MANUFACTURERS AND SUPPLIERS OF OBSOLETE MOTOR SPARES
5-6, HOLME LANE,
RADCLIFFE ROAD,
BASSINGFIELD,
RADCLIFFE – ON – TRENT,
NOTTS NG12 2LD.
ENGLAND.
Telephone (+44) (0)115 9811222
Fax (+44) (0)115 9822901
email meteorss@hotmail.comVAT reg No 449 9158 00
וכן:
07759576662
אחרים היכולים גם הם לעזור לבעלי רובר P2 הם:
Dorset classic cars
וכמו שהשם מראה – הוא הולנדי;
Phil Benton.Rover P4
01376583934
גם אצלו עשויים להמצא חלקים מסויימים (למשל לתיבת ההילוכים)
וכנ”ל גם אצל:
Rover Parts Services
את הרשימה אסיים בביקור אצל פרדי בולטון – גם ממנו יכולה לבוא ישועה מסויימת לבעלי רובר P2.
כשחזרתי, עייף יגע וכורע תחת מטעני, במיניבוס למגרש החניה ראיתי, בזווית העין, HRG ירוק חונה בין אלפי המכוניות. נחפזתי להשאיר את חפצי במכונית ומיהרתי חזרה רגלית ל HRG.
HRG הם ראשי התיבות של הלפורד, רובינס וגודפרי – דמויות מעולם המרוצים של שנות השלושים. הם נפגשו בברוקלנדס והחליטו ליצור מכונית ספורט משל עצמם, כשאת ההשראה נותנת פרייזר-נאש המהוללה, ואת המנוע מספקת מידוס המהוללה לא פחות (יותר מאוחר – זינגר).
כשלעצמי הכרתי את המכונית מקריאה חוזרת ונשנה בכרכי ה motor trader ששמשו ספרות יסוד לכל חובב מכוניות אנגליות נושנות בארץ, אבל כמובן שלא ראיתי אחת כזאת במו עיני מעולם. בסך הכל, בעשרים שנות קיומה, ייצרה חברת HRG מאתיים ארבעים ואחת מכוניות מהן שרדו 225 (!).
המכונית עניינה אותי במיוחד מהסיבה הבאה: הצמיגים! הצמיגים, במידה יוצאת-הדופן 17X475 משותפים לשתי המכוניות, ואולי לאף אחת אחרת זולתן. ל HRG ול… רובר 10. ומכיון ששתי המכוניות יוצרו במספרים אפסיים תוכלו להבין כמה קשה להשיג להן כיום צמיגים מתאימים. חשבתי שאני מוכרח לשוחח עם בעל המכונית ולשמוע ממנו מהיכן הוא משיג צמיגים.
כשהתקרבתי למכונית ראיתי שמתקרב אליה קשיש נוסף, בעצם זקן בא־בימים הגורר עצמו בקושי ולאט־לאט. במאמץ ניכר המעיד על גב תפוס ועצמות זקנות החל האיש לפרום את דלת הברזנט על מנת שיוכל להכנס פנימה לתוך המכונית. עוד בטרם הספקתי לפצות את פי ולומר לו דבר התקבצו סביבו מספר מביני דבר שהעריכו כראוי את העוף הנדיר שהזדמן לפניהם, וחילו פניו בהערצה. בינתיים הסתכלתי אני היטב ב HRG ובצמיגיה. המכונית שמורה להפליא, כאילו יצאה אתמול מהמפעל. אבל הצמיגים הם במידה 16X560! מידה בה השתמשו מספר רב בהרבה של מכוניות ואין קושי מיוחד להשיגה. אבל… האם קיימים חישורים (ג’נטים) שיש להם גם מרחק הברגים המתאים וגם יכולים להחזיק כראוי את צלחות הגלגל (הטסות) היפות של הרובר? כי ב־HRG יש גלגלי “שפיצים” עם נעילה מהירה ובעיית ה”טסות” ממש לא מעניינת בו…
*
למחרת ביקרנו במוזיאון עצמו. מטרתי היתה לראות רובר P2 שמור כהלכה, ואכן יש שם אחת כזו, רובר 14 משנת 38, כמדומה, הקרובה במראה וברבות מתכונותיה לרובר 10 מודל 46/7, אך לא זהה. הפגושים הקדמיים והאחוריים זהים בשתי המכוניות ואני עיינתי בקפדנות בפרטיהם. אבל בפרט אחד, לפחות, שגו האוצרים במוזיאון – המגבים. המכונית מצויידת במגבים משנות החמישים, השונים באופן בולט מהמגבים המקוריים של שנות השלושים והארבעים.
*
לאחר שנפרדנו לשלום מן התערוכה, נסענו לבקר את פרדי בולטון בעיר סטוק-און-טרנט, שאינה מרוחקת מהאיזור שהיה מרכז תעשיית הרכב האנגלית – קובנטרי ובנותיה.
לא מכבר קניתי מפרדי מנוע וגיר של רובר 10 47, הממתינים אצלו בינתיים להחלטה מה יעשה בהם, ושעל כך באתי להתייעץ איתו. פרדי הוא מלך חלקי הרובר המלוטשים ומצופי הכרום ובאותה הזדמנות מצאנו אצלו גריל ומעטפת רדיאטור הולמים, אותם ילטש ויפה כרום לשלמות.
אבל הדבר העיקרי שראינו הוא ה rover 12 tourer שלו, אותו ליטש לטיב אופטי וציפה בציפוי רב שכבתי, כאילו היה מראה מיוחדת של לייזר ענק.
אורי סהר אומר שליטוש כזה הוא כבר משהו חולני אבל אישתי אומרת שזה נפלא.
ופרדי עצמו אומר שלמרות כל מחמאותינו וכל העבודה הענקית שהשקיע – בכל התצוגות מי שלוקח את הפרס הראשון הוא דווקא הרובר הפתוח הלבן של השכן שלו!
*
אבל מה עם פח השמן, ואיפה כאן הנס, אתם שואלים?
ובכן כך: הסיפור התחיל עם שיפוץ בולמי הזעזועים של 26-453 – מבצע הרואי בו השתתפה מלבד טינו גם חברת “המשפץ” מרחוב לבנדה, שהשחיזה את הצירים השחוקים של הבולמים וציפתה אותם מחדש בכרום קשה על מנת להחזירם למידתם המקורית. מבצע הירואי (ויקר) שראוי לו שיסופר לחוד, בשעתו. לקראת סיום המבצע התעוררה השאלה באיזה שמן למלא את הבולמים המשופצים. בספר המכונית כתוב פשוט להשתמש בשמן Luvax-Girling , ומצורפות לכך אזהרות חמורות לא להשתמש בדבר בלעדיו. כן, לפני כארבעים שנה עוד ניתן היה להשיג פה ושם פחיות שמן כאלו, במוסך שמואל בפרט.
אבל כיום איש לא יודע על מה מדובר. הן (הפחיות הריקות!) אפילו נהפכו בינתיים לפריט אספנים:
מה עושים? ראשית חכמה כתבתי למייק קולדרי ושאלתי בעצתו. הימים חלפו וממייק לא הגיעה תשובה. זה קורה לפעמים. כזהו מייק.
החלטתי לחפש אלטרנטיבה. בעצתו של אורי התקשרתי לאחד ממומחי השמן הגדולים בארץ, מהנדס שעבד שנים רבות בתחום. להפתעתי אמר הנ”ל שממש לא חשוב באיזה שמן ימולא הבולם. כולם אותו דבר. בלי לזלזל ובלי להפחית במאומה ממומחיותו של האיש, החלטתי בכל זאת לערוך חיפוש באינטרנט אחרי אנשים שנתקלו באותה בעיה, ומצאתי כאלו בקלות. למשל:
שהשתמש בהצלחה בשמן מזלג (בולם זעזועים בצורת מזלג) של אופנועים: motorcycle fork oil . טיעוניו נשמעו באזני משכנעים, וכבר למחרת מצאתי גם אני שמן כזה בחנות ברחוב שונצינו בת“א, ובו השתמשנו.
כשנפגשתי עם מייק בביולי, חייך הנ“ל חיוך רחב, והושיט לי פחית שמן שבילתה את חמישים השנה האחרונות, לפחות, באיזה מרתף או עליית גג רוויי שמן מכונות ישן. היא היתה קצת חלודה וקצת מוכתמת בגריז – אבל אורגינלית, וממולאת בשמן הנדיר, בזן הנכחד ההוא!
שמחתי, והודתי לו מאד, והתפעלתי בלי גבול – אך מיד הבנתי שיש בעיה. איך אוביל פחית כזו ארצה? במזוודה חזקה עליה שתמעך, תתרוקן מנוזלה הנדיר ותטנף את כל סביבותיה. ובמטען היד אי אפשר כיום להכניס פחית נוזלים למטוס. הבטתי בפחית, והיא הביטה בי, וידעתי שנגזר עלינו להפרד בקרוב. צילמתי אותה למזכרת, והחלטתי להכניס אותה בכל זאת לתיק היד. יצליח – מה טוב. לא יצליח? נפרד בשדה התעופה.
כמובן שמכונת השיקוף גילתה את הקופסה. איש הבטחון קרא לי אליו באדיבות ושאל אותי מה זה. הסברתי לו את חין ערכה וסגולותיה הנדירות. האיש אמר שיש לו הצעה. “רוקן את תיק היד שלך מתכולתו” אמר “והעביר אותה לשקית כלשהי, אותה תיקח איתך למטוס. את הפחית עטוף היטב בשקית פלסטיק אחרת, הכנס אותה לתיק היד וחזור לדלפק המטען, שם תבקש שיצרפו אותו לכבודה שלך. תראה שזה יגיע בשלום”. לא האמנתי למשמע אזני, אך גם לא היה לי מה להפסיד.
דיילת הקרקע לא הופתעה מבקשתי. “נוזלים, הא?” שאלה.
שלחתי את הפחית לדרכה וראיתי אותה בדמיוני נמעכת ונרמסת מתחת הר מזוודות בידי סבלים קהים ואדישים, מתנפחת ומתפוצצת באטמוספרה הדלילה בגובה 11 ק“מ ואחר קופאת למוות בטמפרטורה מינוס 50..
אבל על המסוע בנתב“ג נראה תיק היד יבש כתמיד. רק בבית העזתי לפתוח אותו ולבדוק את תוכנו. הפחית נמצאה בו ירוקה וחייכנית כתמיד, כשבבטנה ממשיך לשקשק אותו שמן לובקס–גירלינג הישן והטוב.
ועכשיו מה? נבזבז אותו כמו כלום? החלטתי לתרום אותו למוזיאון של אורי סהר, כדי שיוכיח שם שניסים אכן קורים…