דצמבר
17
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים-ושניים – מיספרים, ב’.
במעלה רחוב קינג ג’ורג’ בתל-אביב, לא רחוק מכיכר מגן-דוד, חנתה רובר 10. לא סתם רובר 10, אלא רובר 10 עם הגה שמאלי. לא, זה לא היה אתמול וגם לא שלשום. אל תנסו לחפש אותה שם, ואפילו לא לשאול מישהו מהשכנים אודותיה, כי איש מהם לא ידע. זה היה לפני למעלה מארבעים שנה, בשנה הששים ותשע של המאה העשרים.
מספרה היה 30-374 והיא הלכה וצברה שם אבק. מפעם לפעם כשעברתי במקום הייתי מציץ לתוכה ורואה שגם תוכה הולך ומעלה אבק. עוד קצת אבק וחריונים, ידעתי, ויתחיל תהליך השמדה מזורז: תחילה יפרוץ מישהו את המכונית וינסה למשוך מתוכה מה שרק יוכל, אחר ינופצו החלונות ויושחת תוכה, ולבסוף תגיע העיריה ותגרור אותה למזבלה. חבל.
בהרהורים מעין אלה הגעתי יום אחד למוסך שמואל ברחוב התבור 30, לא הרחק משם, בעיסקי רובר כמובן, וגיליתי את 30-374 מעל הבור, כשמיטב נעריו של שמואל, מתחתיה ומעליה, מפרקים ממנה את המנוע.
“אתה רוצה לקנות אותה?” הפתיע אותי שמואל בשאלה. בדיוק אז רציתי לשפץ, בפעם הראשונה, את המנוע של 26-069 ומיד חלפה במוחי האפשרות לשפץ את המנוע של המכונית הזאת במקום, ורק כשיהיה מוכן להחליף את המנועים זה בזה. כך תושבת 26-069 מנסיעה לפרק זמן מינימלי בלבד, ואני לא אשאר בלי רכב – מצב מאוס בתכלית.
שמואל ביקש 300 ל”י עבור המכונית, ואני, כראוי לסוחר ממולח, ביקשתי לראות את הניירות. מה לשמואל ולמכונית האוספת אבק ברחוב קינג ג’ורג’?
רק מאוחר יותר התברר לי כי כל צי הרוברים מדגם P2 שהיה עד אז במדינה הולך ויורד מהכביש, ורובם מוצא את מפלטו האחרון אצל שמואל, המפרק מהם מה שנחוץ לו, לדעתו, ומפזר אותם אחר-כך ברחובות הסמוכים למוסך שלו. רוב אלה – מספרם הגיע לעשרות – היו מדגם 16.
שמואל הוציא אותם לרחובות והעיריה אספה אותם מהרחובות והשליכה לים, וכך יצרה בסיס למה שידוע כיום כ”גבעת אנדרומדה”. רק מעטים מהם, אם בכלל, ניצלו מגורל זה (בנוסף לרובר 10 ורובר 16 היו גם בארץ רובר 12 – מהם לא נותר כאן כיום אפילו אחד. למיטב ידיעתי רובר 14 לא יוצא מאנגליה, ולכן גם רובר 14 אין לכאורה בארץ. אף על פי כן קיים בארץ רובר 14 אחד, מודל 1936, שהביא איתו איבור קרס מאנגליה כעולה חדש בסוף שנות הששים (“מספר לבן”)).
שמואל הציע כי אקח את המנוע שהם מחלצים מ-30-374 ל”איתן” ברחוב סלמה לשיפוץ. הוא, שמואל, יוכל למכור לי את החלקים הנחוצים לשם כך כגון בוכנות, מיסבים ראשיים, שרשרת תיזמון וכו’ וכו’.
שמואל חזר עם הרשיון והביט באחיו דוד, שהצטרף גם הוא לשיחה. דוד היה גבוה בראש משמואל, והיתה לו עין אחת חומה ואחת כחולה שהתבוננה תמיד ניכחה, בנקודה קבועה בחלל.
“דוד איבד את העין שלו במכונית הזאת” ציין שמואל בשלווה. “בתאונה ההיא”.
הסתבר כי בעברה היתה המכונית שייכת לשמואל ודוד שבילי, משכון הטורים בגבעתיים. אחרי התאונה, ואחרי שדוד החלים מפצעיו והורכבה לו עין הזכוכית, בנו האחים את המכונית מחדש – והפעם עם הגה שמאלי. לשם כך היה עליהם להכניס במכונית שינויים נרחבים למדי: מערכת בלימה חדשה כולל שינויים בסרנים האחורי והקדמי, העברת מערכת הדוושות והתאמתה, שינוי ב”בית-התוף” של תיבת ההילוכים, ובמוטות החיבור של מערכת ההגה, שלא לדבר על שינויים במרכב עצמו.
“בובה של מכונית עשינו ממנה” הוסיף שמואל “עם ריפוד סלוני אמיתי. ואז מכרנו אותה לגברת מגנט, ליידי מכובדת מהרצליה פיתוח”.
עיון ברשיון הישן מגלה כמה פרטים מעניינים:
הוא נקרא “פנקס-הרכב” וכלל פרטי זיהוי של המכונית, כולל מספרה המנדטורי, בעליה, תנאים והגבלות בשימושה, וכן בולים המעידים על תשלום המיסים עליה, שכללו שלשה סוגי מיסים: אגרת רשיון, בול בטחון, מס רכוש. כלל המיסים לשנה עלה על ערך המכונית באותם ימים.
את הבולים היה צריך להדביק בדף מיוחד ב”פנקס-הרכב”
וכשניגמר המקום הוסיפו לו, באמצעות שדכן דפים נוספים:
שימו לב לדף “לשימוש צה”ל” – הצבא היה יכול לגייס את המכונית לשרותו כל אימת שיחפוץ (וראו על כך עוד כאן:
http://wp.me/pXLKy-bX )
וכל זה עדיין לא הקנה למכונית את הזכות לנוע בדרכים. אל “פנקס-הרכב” היה חייב להיות מהודק “אישור כשירות לתנועה” מוחתם על ידי הבנק ואגף הרישוי:
שימו לב לניקבי IBM על הטופס. מדינת ישראל התחילה להיות כבר אז ממוחשבת והיה אפילו מקצוע מיוחד שנקרא “נקבניות IBM”.
כן, אלו היו הימים ‘הישנים והטובים’.
איך אקח את המנוע ל’איתן’? שאלתי את שמואל. ‘אין בעיות’ – ענה, ופתח את תא המטען של הרובר, הפורש משטח נשיאה – “רמפה” קטנה.
נערי שמואל העמיסו את המנוע הכבד R6110827 על אחורי הרובר ואני יצאתי לדרך, לאיתן.
לא אספר הפעם את סיפור השיפוץ ההוא, וגם אל פשר המספר הזה אחזור מאוחר יותר. כי הרובר לא שימש בפעם ההיא רק כמשאית קלה, אלא גם כגרר.
כששבתי לשמואל מאיתן התעוררה השאלה מה אעשה עם המכונית נטולת המנוע, אך המלאה ב”דברים טובים” אחרים?
“אין בעיה” אמר שמואל, המומחה בפתרון בעיות, “תגרור אותה!” “איך?” “ברובר!” וכבר שלח אחד מנעריו להביא פחית צבע ומברשת והורה לו לכתוב על אחורי 30-374 “נגרר על ידי… ” שנשאר שם לשנים רבות אחר-כך. “אבל אל תמשוך את זה” הוסיף שמואל “אין לי כאן מקום לשמור את הגרוטאה הזאת יותר מדי זמן”.
כעבור ימים אחדים הגעתי, ברובר, אל שמואל עם אבא. שמואל פירק את גל ההינע מהרובר חסרת-המנוע וחיבר בעזרתו את שתי המכוניות זו לזו, פגוש אל פגוש.
אני ישבתי אל ההגה (הימני) של 26-069 ואבא אל ההגה השמאלי של 30-374, ויצאנו לדרך, למוסקוביץ’ 14 רחובות. נדברנו כי אם תהיה בעיה יאותת לי באורות הגדולים, אבל לא היתה, עד כמה שזכור לי, שום בעיה.
30-374 נדחפה לירכתי החצר, על יד הגדר, בין האשכולית לרימון, ושם החלה במסע הגדול והאיטי של ההתפוררות והריקבון. פירקתי ממנה כל מה שיכולתי, והשלד המרוקן שימש זמן רב כמחסן זמני לחלקיה ולחלקי רוברים אחרים, למגינת לב אבא-ואמא. חשבתי גם כי אם יגיע היום המר בו רשעים למיניהם יאסרו על תנועת מכוניות בעלות הגה ימני בישראל, אוכל להמיר את 26-069 להגה שמאלי: יש בידי עכשיו כל הדרוש לשם כך. אבל בינתיים זה עוד לא אירע.
להגנת ההורים תשמש אולי התמונה הבאה, מאותה תקופה:
לצערי לא נשארו בידי תמונות נוספות. עין בוחנת תגלה דלת, חלון קדמי ורדיאטור של רובר 10 נשענים אל הברוש השני משמאל, גלגל של רובר 10 נשען אל הטרקסיון, פרט לציריות צמיגים וראש מנוע המתגוללים גם הם בשטח. 30-374 עצמה מסתתרת אחרי הברושים, מרוב בושה.
כך זה נמשך עד עד שיום אחד הם עשו מעשה, הזמינו גרר ופינו את הכל לאחת המזבלות בסביבה.
איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה…