דצמבר
18
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים ושלושה – המספרים, ג'.
ועכשיו ניתן לסגור מעגל ולחבר את טגנסקי ומגנט וגם את 26-069, ואפילו את צפרדע הגדולה – לשיקום של 26-453.
את המכונית קיבלתי כשכמה וכמה מחלקיה ומכלוליה חסרים, ביניהם תפסי הפגושים הקדמיים והאחורי, וכל חלקי הפגוש האחורי.
לוחיות הרישוי הן חלק אינטגרלי ממכלולים אלה. כך זה נראה בארץ מוצאן:
אחורי
קדמי
מה עושים?
את תפסי הפגושים הקדמיים שיחזר טינו להפליא, מעלה של קפיץ אחורי שהוקרב לשם כך, ואיתם גם שיחזר את תושבת לוחית הרישוי הקדמית. כשהסתיים השיחזור ניגשתי ל"מכון אלן" הסמוך וביקשתי לוחית רישוי. אחרי קצת טירטורים (ממוטי ל"בנות", כלומר לקופה, ומהבנות למוטי) יצאתי משם והמספר החדש בידי.
טינו גם הלחים וליטש את הפגוש הקדמי ורפי מ"גלוונומטה" ציפה אותו בניקל-כרום חדש.
עד מהרה הורכב הכל על האשיה, הממתינה עדיין למרכב:
טינו אמר שאת התפסים האחוריים קשה מאד לשחזר בגלל צורתם המסובכת והמפותלת, ומוטב לנסות לאתר אותם באנגליה, אם רק אפשר.
הצלחתי. שניים שלמים, קצת חלודים, אחד שבור ואחד מעוקם – אבל כולם יחד בסיס טוב להתחלה מחודשת.
שני חלקי הפגוש האחורי הוזמנו מפרדי, אמן הליטוש והציפוי. תושבת לוחית הרישוי הוזמנה ממייק קולדרי, ואיתה גם גם הגומיות הרוכבות על הפגוש האחורי והמחזיקים המקוריים שלהן.
כאן המקום לציין כי ברוב פרטי P2 בישראל הורכב תחליף מוזר לגומיות אלה ובתיהן, ברשותי אוסף "מפואר" של תחליפים אלה. הייתי נחפז להסיק כי הן כולן תוצרת שמואל, אילמלי ראיתי כאלה גם על P2 הולנדי. בקטלוג החלפים המקורי של רובר P2 תחליפים אלה אינם נזכרים.
מסרנו את תושבת לוחית הרישוי האחורית לגלוון שחור ב"תרשיש" וכשהכל היה מוכן הרכבנו על האשיה.
קשה לצלם את התפארת הזו בשעת דימדומים בסדנה אפלולית ללא ציוד מיוחד. הבזק הפלש מוחזר למד האור במצלמה ומחשיך את היתר, והליטוש ברמה אופטית גורם לכך שכל הנמצא בסביבה משתקף בפגושים ונוטל מהם את תחושת הנקיון הבתולי שהם מייצגים. השתמשו איפה בדמיון כדי להתרשם מהתפארת.
בתושבת המספר קיימת כבר הכנה ל D-lamps – מנורות לוחיות הרישוי המסורתיות של רכב אנגלי, תוצרת "לוקאס" כמובן. החורים הקטנים נועדו לברגי החיבור שלהם, והחור הגדול נועד לחוטי החשמל: במנורות הללו משולבים אור חניה, תאורת מספר ואור מעצורים.
תשאלו אם כן מדוע מימין ישנם שני חורים גדולים ואילו משמאל רק אחד? התשובה היא כי כך נעשה על מנת לאפשר שימוש בזוג D-lamps זהים, למרות שהרכבתם היא כאילו אחד תמונת ראי של השני.
ה-D-lamps הוזמנו מאנגליה, הגיעו ארצה, שכבו שבועיים על מדפי דואר-חבילות, וחיכו עוד עשרה ימים לאישור משרד התחבורה (באיזה שטויות מתעסק המשרד הזה!) והשבוע הורכבו סוף-סוף במקומם. תמונות בקרוב.
אז מה עוד חסר? לוחית הרישוי האחורית חסרה.
שוב ניגשתי ל"מכון-אלן", הפעם ישר ל"בנות", עם שטר של חמישים ש"ח בידי, עמדתי בתור ובקשתי לוחית רישוי.
“היכן המספר הישן?” שאלה הפקידה.
“אין…” גמגמתי "זה רכב אספנות שמושבת כבר למעלה מעשרים וחמש שנים".
“תלך למשטרה" נעניתי, “ותביא אישור שמותר לך להוציא מספר חדש".
מבט התדהמה שעל פני היה כנראה כל-כך חד-משמעי שהפקידה הואילה לנדב הסברים: “תקנה חדשה. אסור לנו לתת מספר חדש אלא באישור המשטרה או תמורת המספר הישן".
בארה"ב מספר הרישוי הוא אישי ומדינתי. כשהחזרתי את 26-069 מארה"ב ארצה היה עלי להחזיר את לוחית-הרישוי שלה (בדואר, או באמצעות סוכן-הביטוח) למשרד הרישוי.
אבל בארץ לא שמעתי מעולם על תקנה כזאת, ובפרט לא על מעורבות המשטרה בעניין.
חזרתי הביתה ונברתי באוסף המספרים הישנים, כל אחד וסיפורו, כדי למצוא את זה שמבקשים נפשו.
30-374 הוא המספר של "מגנט". עדיין עם התושבת המקורית שלו. כך נראו מספרי רישוי ישראליים בסוף שנות הששים, שאז ירדה המכונית מן הכביש – כתומים.
בטסט האחרון שערכתי לטרקסיון ("הצפרדע הגדולה"), בשנת 1985, נדרשתי, ונראה שבצדק, להחליף לוחית רישוי. צבעה כבר היה אז צהוב, לא זוהר.
ההיסטוריה של מספרי 26-069 יותר מורכבת. את לוחיות הרישוי הללו מצאתי בתא המטען שלה, ביום הרכישה:
זהו מספר תקני של רכב אנגלי מהשנים 1932 – 1973. האותיות YG מציינות כי הוא ניתן במחוז יורק בעיר לידס (בה חיה קהילה יהודית גדולה באותן שנים).
http://en.wikipedia.org/wiki/Vehicle_registration_plates_of_the_United_Kingdom#Colour_and_dimensions
פליקס שלייסנר, בעליה הראשונים של 26-069 היה הצלם האישי של חיים ויצמן, הנשיא הראשון ומייסדו של מכון זיו – שלימים שונה שמו למכון ויצמן. מכון זיו נקרא על שמם של תורמיו העיקריים: הלורד והליידי ישראל ורבקה זיו (בעליה של רשת מרקס אנד ספנסר, וידידיו העשירים של ויצמן). רבקה זיו, מייסדת ויצו, היתה בת העיר לידס ושם חיתה משפחתה.
האם זה הקשר? האם זה היה מקור הרובר? האם הוא ניקנה באנגליה, הובא ארצה וכאן עבר איכשהו לבעלותו של שלייסנר?
אם כן, הרי ש 26-069 לא היתה צריכה להיות דגם יצוא, ולמספרי חלקיה השונים לא היתה צריכה להיות הקידומת R (יצוא, ההגה ימני) או L (יצוא, הגה שמאלי).
הרי מספר המנוע המקורי של 26-069, כפי שהוא מוטבע על הבלוק:
נראה בו R, אך בקושי.
והרי מספר המנוע המקורי של 30-374:
בו R נראה בבירור.
לכאורה, זה מוכיח יבוא אישי. אבל מספר האשיה של 26-069 כולל את הקידומת R, ומד-חום המנוע מכויל במעלות צלזיוס, וזה סימן לדגם יצוא, ואף יצוא לארצות "מטריות", כמו פלשתינה-א"י, למשל. אז לא יבוא אישי?
לי סיפר שלייסנר כי את המכונית קנה ב-1946 מנששיבי, בעיר העתיקה. אבל סוכני רובר בארץ באותם ימים היו לינד וחלבי, והסניף הירושלמי שלהם היה ברחוב ממילא ולא בעיר העתיקה:
וכדי להוסיף על המבוכה אציין גם כי אחרי המלחמה היו באנגליה שביתות ממושכות של עובדי הנמלים, שנמשכו חודשים רבים. במהלך השביתות הללו נתקעו משלוחי היצוא של מכוניות אנגליות בנמלים, מה שפגע מאוד בתזרים המזומנים של היצרנים, והם קיבלו היתר למכור את דגמי היצוא בשוק המקומי. אז אולי בכל זאת יבוא "אישי”?
כך או כך, זו היתה צורת המספר מיד עם רכישת המכונית ב 1968:
חמש עשרה שנה מאוחר יותר הוא נראה כך:
ועשרים-ושש שנה מאוחר יותר הוא כבר נראה כך:
אלו היו המידות התקניות בסוף שנות התשעים – לא מתאימות לממדי התושבת המקורית ולכן גם מתעקמים תדיר מאבן או מדרכה העומדים בדרכם – ומכערים את המכונית. וכך הוא נראה כיום, אחרי ששונו התקנות פעם נוספת:
אבל נחזור לסיפורנו. שליתי את המספר הישן של 26-453 ממקום מנוחתו, והתכוננתי בעצב להיפרד ממנו. מה ישאר ממנו? לפחות צילום – ואי לכך צילמתי אותו גם מלפנים וגם מאחור:
מה שמראה כי גם הוא החל את חייו כמספר כתום ורק מאוחר יותר הוברש לצהוב לא בוהק (שנות השמונים) – וכך נעזב…
חזרתי ל"מכון אלן" נושא את המספר בידי. “אה, זה כזה" אמרה הבת, “חבל עליו. תשמור אותו אצלך.” ונתנה לי את הפתק לבני אשר על המספרים. וזו התוצאה:
NEXT: http://wp.me/pXLKy-sW