ינואר
08
תגיות
מחוף לחוף באמבטיה (ג)
התעוררנו בשבע בבוקר אחרי שנת לילה ערבה. ריח מתוק של הרפתקה וחופש עמד באוויר. “השעה רק שבע ועוד היום כולו לפנינו”. לפורט הרדי, הייתי בטוח, זו רק קפיצה קלה, וצריך להיות שם רק ב 11:00.
יצאנו לג’וגינג היומי ברחובות השוקטים של ננימו, אכלנו ארוחת בוקר גדולה במסעדת המלון וב 9:00, אחרי שבדקנו שלא שכחנו כלום, ואחרי תדלוק של האמבטיה הצמאה תמיד, של האמבטיה השתיינית, יצאנו לדרך.
ומיד נתקלנו בשלט ירוק צנוע שעמד לו בצד הדרך ועליו כתוב: “פורט הרדי, 400 ק”מ “.
מה? ארבע מאות קילומטר? כן, ארבע מאות קילומטרים קטנים (רק על המפה) בבריטיש קולומביה הענקית, הריקה כמעט מאדם.
רק בעינינו הישראליות, הרגילות למפה של 1:250000 נראה המרחק בין ננימו לפורט הרדי קצר. כאן זו בריטיש קולומביה.
“ארבע מאות קילומטר? לא נספיק” אמרתי, חיוור.
“תיסע מהר” יעצה האישה.
לא צריך לפצוח בויכוח סרק עכשיו, חשבתי. הנהג הזה לא ינהג במהירות ממוצעת של מאתיים קמ”ש. האמבטיה הזאת, למרות המנוע הנוראי והכל לא תיסע במהירות ממוצעת של מאתיים קמ”ש, ובפרט לא כשהיא עמוסה לעייפה וגוררת יו-הול ענקי. האמבטיה הזאת לא תטפס במעברי ההרים אשר בדרכנו (2200 מטר מעל פני הים – כפיסגת החרמון לגובה) במהירות הנ”ל, ולא תיסע בכביש הצר והמשובש במהירות הנ”ל. אבוד לנו. אנו עומדים להפסיד הזדמנות של פעם בחיים.
ואז עלה רעיון מטופש במוחי. “בטלפון הציבורי הראשון שנראה” אמרתי “אני עוצר, מחייג לחברת המעבורות, מסביר להם שאנחנו מאחרים ומבקש שיחכו לנו!” מספר הטלפון של החברה היה רשום על הכרטיס, ולי לא היה צל של מושג מה גודל המעבורת המדוברת.
אז היכן יש טלפון ציבורי?
מסביב היו רק יערות צפופים, עוד ועוד. מפעם לפעם נראה החוף מבין העצים, אבל זה הכל. וכשהתקרבנו למקום שנראה על המפה כמקום ישוב, התברר שזה חניון של כורתי עצים, שובת ושומם מאדם – כי היום היה יום ראשון.
מיד לאחריו נקלענו לשיירה זוחלת של גוררים. הסתבר כי באי הזה נערכות בימי ראשון של סוף הקיץ תחרויות נהיגה בבוץ, והמכוניות המתמודדות, כולן “משופרות” ומוזרות נגררות עכשיו למסלול הבוץ. לפנינו קו לבן אינסופי בדרך המתפתלת, רווית הפניות העיוורות, ואנחנו בעשרת המטרים פלוס שלנו, עם ההגה בעל הרצון משלו, מתעצבנים, מתעצבנים בלבד, וזוחלים בזנב השיירה.
עברה שעה וחצי מורטת עצבים, עברו מאה קילומטר עד שהגענו לכפר המיושב הראשון. עוד חצי שעה לשעת האפס. אני חייב לצלצל, ומיד.
שיטוט קצר ברחוב היחיד של הכפר העלה כי תא הטלפון הציבורי נמצא ליד המכולת. זינקתי אליו, אבל אז התברר כי יש להאכיל אותו ברבעי דולר קנדיים. את הרבעים האמריקאיים שהיו ברשותי אינו מקבל.
בלי נשימה פניתי למכולת בנסיון להחליף כסף, ושניה לפני נכנסו למכולת חמישה ילדים נושאי שקיות פלסטיק בידיהם. הם נראו כולם כבני משפחה אחת, העתק פחם זה של זה, בגילים שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש.
“שלום ג’ימי” פנתה המוכרת במתיקות לבכיר שביניהם “מה שלומך ומה מעשיך?”
ג’ימי דיווח.
“ומה שלום אבא, ומה שלום אמא?”
ג’ימי דיווח ואני ידעתי שאוטוטו המעבורת בורחת.
“ומה שלום סבתא קלואי?” המשיכה המוכרת בתחקיר, וג’ימי דיווח, והשעון תיקתק.
מה לעשות? לחנוק את ג’ימי? לשסע את דבריו? בקנדה זה לא פחות חמור. It isn’t done. עמדתי בתור בשקט, מתפוצץ.
“ואיך אני יכולה לעזור לכם?” הגיעה סוף סוף המוכרת לעצם העניין, עושה את עצמה כאילו היא לא יודעת. כל השבוע אספו ג’ימי וארבעת אחיו קופסאות קוקה-קולה ובירה ריקות, ועכשיו הגיע הזמן למכור אותן למכולת תמורת חמישה סנט האחת, ובתמורה לקנות לעצמם ממתקים!
הטקס נמשך כסדרו: הם ספרו את הפחיות, וחזרו וספרו, ובדקו ככל יכולתם את החשבון מחברים ומכפילים, ולבסוף גם בחרו את הממתקים. וכל אותה עת הלך הזמן ונגרע ותיכף תיכף תיכף…
סוף סוף הגיע תורי ובלי נשימה שלשלתי כמה דולרים אמריקאים בידי המוכרת וביקשתי רבעי דולר קנדיים, וכשאלה היו בידי טסתי לטלפון וחייגתי ביד רועדת.
“חברת המעבורות” ענה קול מנומנם ושליו של בחורה.
“אנחנו מאחרים… שיחכו לנו בבקשה… פורט-הרדי” גמגמתי.
“מה, לא שמעת מה קרה?” שאלה נציגת החברה בתמיהה.
“לא. מה קרה?”
“המעבורת עלתה על שרטון! אין הפלגה היום!”
“מה את שחה!” אמרתי תוך כדי, כשלמרבה הבושה, יורדת עלי רווחה גדולה “ומתי תהיה?”
“תאזין לרדיו, יש דיווחים וגם תהיה הודעה”.
חזרתי לאמבטיה עם חיוך גדול ומטופש על פני ובישרתי מה קרה. פתחנו את הרדיו, וכל התחנות עסקו רק בכך.
ומסתבר כי אמש הפליגה המעבורת המיוחלת מפרינס-רופרט דרומה, במצב רוח מרומם. הקפטן נטל עימו ארגז שלם של בירה ותוך שעות אחדות חיסל את כולו.
אז נחה עליו הרוח והוא החליט לפרוץ נתיב ימי חדש בין אלף האיים, נתיב חדש ואמיץ, ולא להמשיך בדרך השגרתית, החבוטה והמשעממת.
את התוצאה אתם כבר יודעים, ועכשיו עוסקים הליקופטרים אחדים בפינוי הנוסעים, כאלף במספר, לחוף מבטחים. על המעבורת נמצאים כשלוש-מאות כלי רכב, ביניהם משאיות עמוסות סחורה, מיכליות ואוטובוסים. מתי יפנו אותם? מכיון שעונת השייט בין אלף האיים מסתיימת תוך שבועיים, ואי אפשר יהיה לארגן את הציוד הדרוש לפריקת המעבורת התקועה בפרק זמן זה – לא יתרחש הפינוי הלז לפני מאי הבא…
וכן, מעבורת חילופית כבר נמצאה והיא עושה עכשיו דרכה לפורט הרדי. ההפלגה המתוכננת – מחר עם שחר…
החלטנו לחגוג את אסון הזולת וישועתנו בחניון יפה וארוחה טעימה.
האמבטיה צלחה את מעברי ההרים בנחת וללא מאמץ ואחרי הצהריים הגענו לחניון בסביבת הנמל של פורט הרדי, וחנינו בין אורנים שגיאים, עתיקים.
באופק כבר נראתה מתקרבת המעבורת החילופית
התרנו את הנגרר מהאמבטיה ויצאנו לסיור בפורט הרדי, ששמה גדול מכולה. תפארת המקום הזה והצדקת קיומו הוא מכרה נחושת פתוח אדיר ממדים.
אבל אנחנו כבר ציפינו ליום המחרת, להפלגה בין אלף האיים.