מחוף לחוף באמבטיה (ה’)

פורסם על ידי lulisml בתאריך 11 בינואר 2012 ב-אמבטיה | 2 תגובות

ועכשיו החל המסע הגדול לרוחב היבשת. המסלול, בקווים גסים, נראה במפה הבאה:

מפרינס רופרט, קולומביה הבריטית, בצפון מערב קנדה, על חוף האוקינוס השקט, ועד ללואיברג, נובה סקוטיה שבמזרח קנדה, על חוף האוקינוס האטלנטי, ומשם דרומה לניו-יורק, ניו-יורק, ארה”ב. סך הכל כ 6000 ק”מ בקרייזלר מודל 72 הגורר כחצי טון אחריו.

לא אלאה אתכם בכל פרטי המסע הארוך, רק כמה הצצות פה ושם.

את פרינס רופרט לא עזבנו לפני שביקרנו במוזיאון המקומי, המוקדש כולו לאמנות ולתרבות האינדיאנית.

היערות האדירים ושפע הדגה (בעיקר דגי סלמון) היו מקור החיים של האינדיאנים. הדגים הגדולים מצטופפים (הצטופפו) בנהרות ובפלגים בכמויות כאלו עד אשר כל שהיה על ה”דייג” לעשות הוא להתכופף למיים ולהוציא מהם כמה דגים שאך רצה. עצים, בכל גודל אפשרי, היו בלי סוף. שני אלה היו מקור חיותו של האינדיאני. החיים היו כה נוחים עד כי לא היה צורך בעצם לפתח שום טכנולוגיה – לא של תקופת האבן ובוודאי לא של תקופת הברזל.

כל כליהם היו עשויים מעץ והעיבוד היה על ידי חריכה מבוקרת בעזרת גחלים. כך נוצרו פסליהם, ה”טוטם-פול” הידועים (ראו תמונה) שהם בעצם גזעי עץ חרוכים. כך בנו את סירות ה”קנו” המפורסמות, וכך אפילו בישלו. איך מבשלים בסיר מעץ? מחממים אבנים גדולות במדורה ומכניסים אותם לסיר, וכך מביאים את המים לידי רתיחה.

דגי הסלמון השמנים לא שימשו רק למאכל אלא גם לתאורה. משחילים לדג (העשיר בשומן – “שמן דגים”) פתילה והרי הוא נר. האנתרופולוג הידוע קלוד לוי-שטראוס שחקר את חיי האינדיאנים (“החשיבה הפראית”) כתב כי ניתן היה להריח כפר אינדיאני באיזור ממרחק 11 ק”מ…

התחלנו את מסענו מזרחה בכביש 16 חוצים את הרי הקסקד הצפוניים, בין יערות ואגמים. התנועה בכביש דלילה מאד ורוב הזמן היינו הרכב היחיד שנראה מאופק לאופק. לפנות ערב התמקמנו בחניון, ביער של עצי ליבנה.

כשכולם נרדמו חיברתי אזניה לטרנזיסטור וניסיתי לבדוק מה קולטים בסביבה הזאת, באמצע סוף העולם (הרגל נושן של חובב רדיו)? התחנה החזקה היחידה היתה השרות לפריפריה של ה CBC. ומה אוזני שומעות? הפסנתרן מנחם פרסלר, בוגר כפר הנוער בן-שמן ותלמיד של אבא, מרצה על הקונצ’רטים לפסנתר של מוצרט והקשר שלהם לאופרות שלו, עם הדגמות מהקלטות נדירות של ההונגרי ג’זה אנדה. איזה עולם קטן, איזו הרצאה נפלאה! מאז ועד סיום המסע בקנדה המשכתי ערב ערב להאזין להן.

למחרת עברנו את העיירה הנידחת פרינס ג’ורג’, מרכז לתעשית העץ:ומשם התקדמנו לעבר חבל אלברטה, לעבר שלשלת הרי הרוקי הקנדיים – המהדורה הפראית של האלפים השוויצרים.

האמבטיה ומאות סוסיה טיפסו בקלות, בלי להתחמם ובלי להתאמץ בעליות התלולות וגם ירדו בנחת במורדות התלולים.

בעמקים זורמים נהרות אדירים של מי השלגים הנמסים. סוף הקיץ יגיע בעוד שבועיים.

באלבטה התיישב לו גם פלג של כת האמישים, בהם פגשנו כשעצרנו לקניות בעיירה קטנה על אם הדרך. הם מגדלים “מלפפונים של פעם” אותם זללנו בתאוה.

אבל אלברטה לא מתמצה בהרי הרוקי. באדמתה מרבצי אורניום עשירים, מכרות פחם ובארות נפט. ולא רק אלה: מזרחית להרי הרוקי מתחילה ארץ הערבה, הפרריה, בעלת האדמה הפוריה להפליא, ובשלושת חודשי הקיץ הקצרים מגודלים בה אחוזים רבים מתבואת העולם כולו.

הרי מראה אופייני למזרח אלברטה:

כאן כבר הסתיים הקציר ומתכוננים לזריעה. והנה מראה של עיירה מקרית בדרך, ליד תחנת הרכבת:

שלוש ממגורות ענק וחוות מיכלים של שמן האדמה.

את הלילה העברנו באדמונטון, העיר הגדולה, וצפינו בטלוויזיה בבעיות הקשות שהעסיקו אז את אלברטה. בשנת 82 סיים החבל, בן המיליון ומשהו תושבים, את שנת התקציב בעודף – מיליארד ויותר דולרים קנדיים. התעוררה מחלוקת עזה מה לעשות בכסף. הצעה אחת היתה לבנות דירות ולמסור אותן בחינם לזוגות צעירים. הצעה אחרת, בעצם דרישה, הגיעה מצד האינדיאנים. לפי האמנה (טריטי) בין קנדה לאינדיאנים זכאים הללו, תמורת מסירת אדמותיהם למדינה וקבלת חוקיה, בין היתר לחינוך חינם. והתעוררה השאלה “מהו חינוך”? המדינה טענה כי פירושו מגן ילדים ועד סיום התיכון. האינדיאנים טענו כי בימינו פירושו תואר ראשון לפחות, וכל אינדיאני צעיר זכאי לא רק לשכ”ל אלא גם למגורי חינם במעונות, במשך כל הזמן הדרוש לו עד לקבלת התואר.

במה הסתיים הדיון איני יודע כי המשכנו משם לעבר ססקצ’ואן. אבל כדאי לציין כי בקנדה הנאורה משתלם להיות אינדיאני, ממש כמו שבישראל משתלם להיות יהודי. ומשום כך, שם כמו כאן, מי ששמינית מדמו הוא דם אינדיאני\יהודי (מחק את המיותר) – זכאי להטבות. אני בטוח שגם יש אינדיאנים יהודים ויהודים אינדיאנים, והם זכאים לטוב שבשני העולמות.

כדי לאזן את התמונה ראוי לציין את האקלים הנורא של מדינות הפרריה, עם חושך וקור בלתי נסבל בחורף וחום לוהט בקיץ. זו גם הסיבה שכל כך מעט אנשים מוכנים לגור בארצות העשירות הללו.

ססקצ’ואן היא המשך של אלברטה, רק ללא הרי הרוקיז. ללא הרים בכלל. ססקצ’ואן היא המישור המוחלט. הרי קטע כביש באורך 110 ק”מ ללא סיבוב אחד לרפואה.

מעבירים את האמבטיה לקרוז קונטרול, מורידים את הידיים מההגה ואפשר אפילו לחטוף תנומה – אתם רואים עד כמה דלילה התנועה בכביש.

החיטה, אבל, צומחת בפראות:

השמיים התקדרו והחל אחד מגשמי הקיץ העזים, האינסופיים. בלילה דלף האוהל והיה איכס. אבל בבוקר שוב היינו מוכנים לצאת לדרך, לקראת תחנת הדלק הקרובה.

כי פתאום נעלמו להן כל תחנות הדלק הרגילות והמוכרות כגון של או שברון או מוביל ובמקומן שולטת רשת אחת, ואחת בלבד: הסקי!

הפרק הקודם: http://wp.me/pXLKy-vo

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-wG