תגיות
מחוף לחוף באמבטיה (סוף)
הגיע הזמן להדרים ולהגיע לתכלית מסענו: הבאת מטען תושבים-חוזרים לחברת המשלוח אשר בברוקלין, ניו יורק. מכיון שנובה-סקוטיה היא בעצם חצי אי השלוח לאוקינוס, היה עלינו לחזור תחילה ליבשת העיקרית, לניו-ברונשוויק. האמבטיה הלכה ונהיתה צמאה במשך המסע, והשתוקקה לדלק כשיכור לבקבוק. היא גמאה עתה ליטר דלק על כל שני קילומטר מה שהעמיד את הטווח המירבי שלה בין תחנות דלק על מאתיים ק”מ בלבד – ומטבע הדברים תשומת ליבי הופנתה לתחנות הדלק.
וכמו שבמדינות הפרריה שלטה הסקי בתמונה ואין בילתה שולטת אירווינג במדינות החוף האטלנטי
אירווינג היה יזם נמרץ וקשוח שהתחיל בעיירת מנסרות קטנה בניו-ברונשוויק כסוכן מכירות של פורד מודל T, הוסיף לסוכנות שלו תחנת דלק ושרות, ומשם הלך והתפשט לרשת שלמה, הקים לה בתי זיקוק משלו ובאמצעות רכישות ומיזוגים הפך לאחד מגדולי הטייקונים בקנדה, עם כל מה שידוע לנו עליהם, קשרי הון שלטון וכו’ וכו’. החברה המשפחתית שהקים היא אחת החברות הפרטיות הגדולות בצפון אמריקה. בזקנתו העביר אירווינג את השליטה בחברה לבניו מאישתו הראשונה והוא עצמו פרש לברמודה החמימה והעליזה ובעיקר הפטורה ממס שם בילה בנעימים בחיקה של וויניפרד המעושרת.
נסענו בנחת בכביש מס’ 1 הקנדי, “כביש החוף”, לעבר סנט-ג’ון – כשלפתע נשמעו קולות טרטור מחרישי אזניים מכיוון הדיונות שבצד הדרך, ונראה היה שמתרחשים שם דברים מסעירים. עצרנו בצד הדרך להתבונן:
חבורת צעירים מנסה את כוחה בזינוקים מעל פלג מים באופנועי שטח.
הילדים היו מרותקים ולי הזכיר הדבר את אימוני אופנועני הצבא הבריטי ברחובות של ימי ילדותי. כל ילדי המושבה היו מתאספים, בחורשת אקליפטוסים מתחת למה שהיה אז בית חרושת יפאורה, היצרן של ’מיץ-פז’, לראות את הרוכבים האנגלים מזנקים, ב BSA 42 שלהם מעל גבעת הכורכר לערמת חול, מטרים אחדים מתחתיה. חלקם מתהפכים, וחלקם נוחתים בשלום ומיד פונים לסיבוב הבא. לימים ניסיתי את התרגיל בעצמי ברובר האומלל שלי, ופלא שנשארנו שנינו בחיים…
( http://wp.me/pXLKy-3 פרק רביעי).
בקושי התנתקנו מהתרגילים המרתקים והמשכנו לעבר הגבול האמריקאי, מדינת מיין. שוב הכנו את כל המסמכים הדרושים בידינו, דרכונים, ויזות, אישורים – כולל רשימת התכולה בארגזים אשר בנגרר, חתומה על ידי המוכס הציוני ממעבר הגבול בבריטיש קולומביה, וציפינו לטרטור מתמשך.
היה יום סגרירי למדי, ולפני עמדת הגבול האמריקאי השתרך תור לא קטן. שוטר גבול קצר רוח ורעב עמד בתחנה והעיף מבט על לוחית הרישוי של האמבטיה. אמריקאית. “להתקדם!” נופף לנו ביד, כאילו אומר “אין לי כוח בשבילכם, עופו לי מהעיינים”. שלום לך אמריקה – חזרנו לגבולך.
המשכנו בכביש מס’ 1 האמריקאי, כביש החוף, והפעם בכוון דרום.
מיין נחשבת לאחת המדינות הלא מפותחות בארה”ב, עם מינימום כבישים מהירים, מחלפים, ותעשיה מזהמת. האוכלוסיה דלילה, הפרקים ענקיים חופי הים אינסופיים והאיים לא יספרו מרוב. המדינה משמשת מקלט לאמנים ובה ישבו בשעתם אלכסנדר סולז’ניצין כשגלה מרוסיה ומרגריט יורסנר כשגלתה מצרפת.
העברנו את הלילה בחניון באחד הפרקים. כרגיל, הקמנו אוהל, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון משאירים את דלת הנגרר פתוחה, חסרי פחד מגנבים או שודדים.
באמצע הלילה שמעתי רעשים חשודים מכיוון האמבטיה. מישהו מחטט שם בחפצים. זינקתי מתוך שק השינה וחשתי לנגרר. שתי דמויות נמוכות התפרצו ממנו ונסו בשפיפה לחשכה.
לא הבנתי מה קורה. נעלתי את הנגרר וחזרתי לאוהל, מתקשה לשוב ולהרדם. כעבור זמן מה הרגשתי שמישהו נכנס לאוהל עצמו! זינקתי ממקומי והפעם הבחנתי כי הננס מטפס במהירות על אחד העצים הסמוכים!
בואש חסר בושה. כמה פלשים חזקים מהמצלמה הצליחו סוף-סוף להרחיקו ולמנוע ממנו וממשפחתו לחזור לחיק האמבטיה.
למחרת המשכנו דרומה לכיוון ניו-המפשייר, מסצ’וסטס, רוד-איילנד. מצב צריכת הדלק של האמבטיה הלך ורע. עכשיו הספיק לה ליטר דלק לשמונה מאות מטר בלבד, מה שהגביל את הטווח שלה לשמונים ק”מ – בקושי המרחק מתחנת דלק לתחנת דלק. הכרחי לעשות משהו, אך לי היה ברור שלא אוכל לעשות אותו במו ידי, אפילו לא להחליף מצתים ולכוון פלטינות:
לא היה מנוס, אלא להכניס את האמבטיה לשרות במוסך, וכזה שלא מאלץ אותך להזמין appointment מראש, ושיש לו מקום רק בעוד שבועיים…
מצאנו אחד כזה בפרובידנס, העיר הגדולה ברוד-איילנד – הזעירה במדינות ארה”ב. הפרדנו את האמבטיה מהנגרר והאמבטיה עלתה על המגבה. הוחלפו שמן, פילטר אוויר, פלגים, פלטינות וכל זה תמורת 100 דולר (של אז) – וצריכת הדלק ירדה פלאים. האמבטיה שבה לעצמה והסתפקה שוב בליטר אחד קטן לשני קילומטר שלמים!
עכשיו הלכנו והתקרבנו לניו-יורק. אני חששתי מהמעבר דרך העיר הגדולה המפוקקת ומסובכת התנועה עם הנגרר. מה יקרה אם אאלץ לנסוע לאחור באיזה פקק תנועה? עיון במפה הראה כי ניתן להגיע לברוקלין שלא דרך מנהטן אם מגיעים מכיוון לונג-איילנד
את הדרך עושים במעבורת היוצאת מנמל ניו-לונדון שבקונטיקט ומגיעה לאורינט-פוינט שבקצה קצהו של לונג-איילנד.
הגענו לרציף והמתנו בתור.
ממול מעגן המעבורת נמצאת המספנה של ג’נרל דיינמיק הבונה צוללות גרעיניות
ואיזה הבדל בין המעבורת הקנדית האלגנטית והמצוחצחת והמעבורת האמריקאית הטרנטה!
האמבטיה מתייצבת, כמובן, בתור של המכוניות הגדולות באמת.
מסענו מתקרב לסופו בין שדות תירס שלווים וכפריים של לונג איילנד. לאט לאט משתנה הנוף ונעשה יותר ויותר מיושב, עם תנועה יותר ויותר צפופה. קרוב לחופים נמצאות אחוזות העשירים והמפורסמים, גטסבי הגדול ושו”ת, אבל אנו במרכז הפלבאי, המצ’וקמק. עוצרים באיזה מקדונלדס שכוח-אל ומוצאים בו לזוועתנו חבורת אימהות צעירות ועולליהן, מקושטות בקישוטים זולים מוחאות כפיים ושרות “היום יום-הולדת” (בעיברית). בשביל זה עזבתם את הארץ? אנו שואלים את עצמנו ונסים מהמקום.
הגענו למחסן ועלי להפגין את כישורי הנהיגה ברוורס מפואר לרמפה:
מאחורי ה east river נשקפת מנהטן.
כן, reliable או לא?
מבט נוסף, שלא יחזור, מהמחסן אל העיר :
רואים מה שאני רואה?
הגיע הזמן להחזיר את הנגרר שהתרוקן למגרש של יו-הול בברוקלין.
כשמפרידים בין הדבקים מתברר כי הפגוש האחורי של האמבטיה התעקם לחלוטין מהגרירה המומשכת של הנגרר הכבד. “לישר לך?” שואל העובד השחור של המגרש, ואני כמובן מסכים. העובד נוטל פטיש כבד וקרש ומכה מכות אימים על הפגוש, המתיישר והולך, למרבה ההפתעה. אני סבור שזה הנוהל, אבל לשמע הקולות מגיע במרוצה האחראי על המקום ונוזף בעובד בחריפות “לעולם אל תעשה זאת שוב! אין לך מושג איזה תביעות נזיקין עלולות להגיע!” אני מנחם אותו בטיפ נאה, ואנו יוצאים לכיוון פרינסטון אשר בניו-ג’רסי, לנסיעה האחרונה באמבטיה שנעשתה לפתע קלה וזריזה להפליא.
עמית לעבודה שהחל זה עתה את השבתון שלו במקום קיבל על עצמו למכור אותה, את האמבטיה המגניבה, למרבה במחיר. הוא עצמו לא מעוניין בה אפילו בחינם, למרות מעלליה המפוארים, ולמרות, ואולי בגלל, ששת המטרים ומאות הסוסים.
*
חזרנו ארצה, לרובר ולטרקסיון. הטרקסיון לא הניע, אבל הרובר התניע בלחיצת כפתור והסיע אותנו חזרה לבאר-שבע כאילו לא עברו שנתיים מאז שעזבנו אותו. יתר הפרטים נמצאים כאן: http://wp.me/pXLKy-94
*
כעבור חודשיים הודיע לנו האיש שלנו בפרינסטון ביבושת כי סוף-סוף מצא קונה לאמבטיה, אחד שהסכים לשלם שמונה-עשר דולר וששים סנט במזומנים עבורה, והרי הם מצורפים בזה.
יופי של סיפור… נהניתי מכל רגע 🙂
כזה סיפור מהנה לא קראתי גם בספרים הטובים ביותר. תודה לך!