
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק חמישים וחמישה – האיחוד (3)
במכוניות מודרניות, בעלות מרכב אחוד, אין קשר בין תנוחת המנוע בתאו לבין צורתה החיצונית של המכונית. בדרך כלל עשוי המרכב של מכוניות אלה משלושה תאים: תא מנוע, תא נוסעים ותא מטען בעלי מעטפת משותפת, ולכן המנוע יכול להיות מונח בתאו באופן כלשהו בלי שהדבר ישפיע על מה שרואים מבחוץ.
לא כן המצב ברובר.
המנוע מחובר לאשיה. גם הרדיאטור מחובר לאשיה, אבל לחוד, כמכלול אחד עם הכנפיים הקדמיות (בין המנוע לרדיאטור מחברים שני צינורות גומי – גמישים אמנם, אך במידה מוגבלת). גם המרכב מחובר לאשיה, כמובן, אבל בחיבורים משלו. מכסה המנוע מגשר בין הרדיאטור למרכב, והסיכויים שהמכסה הזה יתאים למקומו “על המילימטר” קטנים מראש מלכתחילה, גם כשהכל חדש ומורכב לראשונה במפעל הייצור. ראיה לכך ניתן לראות בבחינה זהירה של מכסה המנוע כשהוא “ערום”, דההינו נוקה מצבע וחלודה וממתין לצביעה מחדש. כך הוא נראה:
וכך נראה קצהו הקדמי (העליון בתמונה) בהגדלה:
הרצועה שבקצה העליון הוספה באופן פרטני לכל מכסה ומכסה ושויפה בו עד שהתקבלה התאמה מדוקדקת.
אותה גישת תכנון מוצאים גם במכסי הצד של המנוע:
שקצותיהם הקדמיים נראים בהגדלה כך:
כאן נראה טלאי הקיזוז בחלקה התחתון של התמונה.
מה הסיכוי שאחרי כל השנים, הניקוי, היישור, ההטלאה והריתוכים יתאימו שוב כל החלקים הללו זה לזה “על המילימטר”?
התשובה היא: קרוב לאפס. יש אם כן לשוב עכשיו ולערוך התאמה זו והשאלה היחידה היא לאיזה דיוק יש לשאוף.
כך נראים החלקים המדוברים ברובר 14 המוצג במוזיאון הרכב הלאומי בביולי אשר בדרום אנגליה:
מלפנים, וכך מאחור:
כאן הדיוק הוא יותר “על הסנטימטר” מאשר “על המילימטר”. האם זו האפיצות וזו הצורה אליה יש לשאוף? בל נשכח כי המוסד בו נמצא המוצג הוא זה המציב את הסטנדרד.
אבל ראו איך מתאימים חלקים אלה זה לזה ברובר אחר מאותה תקופה:
ומזווית אחרת:
אז אפשר יותר טוב מהסטנדרד!
אי לכך נערוך, בתקופה הקרובה, תקופת התיאום וההתאמה, מדידות זהירות ושיופים זהירים לא פחות – כדי להגיע לתוצאה נאותה ומתקבלת על העין.
כהתחלה, ערכנו שינויים קלים בתפיסת הרדיאטור וידי הכנפיים אל האשיה. כך זה נראה לפני השינויים:
ניתן לראות כי הרדיאטור נוטה מעט ימינה, וכי גובהי ידי-הכנף אינם שווים. גובהם ניתן לכיוונון, ואחריו נועלים אותם למצב הרצוי על ידי הידוק הברגים (A). וכך זה נראה לאחר ההתאמות הללו:
שיפור ניכר במצב. ובעוד מדידות והתאמות אלו מתקדמות לאיטן, נמשכה העבודה על חלקים אחרים.
כזכור, מכסה בית-הפעמון אבד (לא הגיע עם המכונית) ונאלצתי להזמין מכסה חילופי מאנגליה.
המכסה שהגיע משם הגיע ממכונית עם הגה ימני, כמובן. ומאחר ו 26-453 היא מהפרטים הבודדים של רובר 10 דגם 47 שנוצרו עם הגה שמאלי, והואיל והדוושות עוברות מצד המנוע לפנים תא הנוסעים דרך המכסה המדובר – התעורר הצורך להעביר את הפתחים בו מימין לשמאל.
הפתחים הישנים נסתמו, המכסה נוקה מצבע וחלודה ונשלח לגלוון. אחרי שהדוושות עצמן פורקו הכין ערן דגם של המכסה מקרטון, הרכיב אותו במקום וסימן עליו את המקום הדרוש לפתחים החדשים. לאחר מכן גזר אותם באותו גודל של הפתחים הישנים, כדי שיתאימו בבוא-הזמן לגומיות הבידוד שיורכבו גם הן במקום. שוב הורכב דגם הקרטון על המרכב כדי לוודא שהדוושות אמנם עוברות בקלות דרך הפתחים שנגזרו, ומשהתברר כי התשובה חיובית הועתקו הפתחים למכסה עצמו. כך הוא נראה עכשיו (מצד המנוע):
מקום הפתחים המקוריים מסומן במסגרות שחורות. החריץ הקטן נועד לדוושת הגאז. שימו לב לכך שהוא גבוה מאד לעומת מקומו במכונית עם הגה ימני. אי אפשר היה למקמו נמוך מכך בלי לסבך את מנגנון דוושת הגאז והפתרון שנמצא הוא להשתמש ברגלית ארוכה מאד (לעומת זאת שבשמוש ברובר 10 עם הגה ימני).
המנגנון מורכב על חלקו החיצוני של קיר האש ונראה בתמונה הבאה:
גם בתמונה זו ניתן להבחין בשרידי ההמרה מהגה ימני להגה שמאלי (שנערכה עוד במפעל): החריץ שנועד למעבר מוט ההגה סתום, וכמוהו חורי הברגים לזווית המחזיקה את ציר מנגנון דוושת הגאז (A ו B) . לעומת זאת החריץ שנועד למעבר אל הדוושה ( C ) נותר פתוח! שימו לב גם למתאר התבליט שלרוחב קיר האש. הוא נועד להעניק קשיחות לפח ומניעת עיוותו על ידי לחיצת רגל כבדה של נהג אגרסיבי על דוושת הגאז…
וכך נראות הדוושות מורכבות כבר במקומן מבעד למכסה החדש:
ומזווית שונה:
אגב, כל דוושה ברובר, כמו ההגה, ניתנת להתאמה לגובה הנהג ולאורך רגליו:
נמוכים ישתמשו במגרעת החיצונית – גבוהים בפנימית.
NEXT: http://wp.me/pXLKy-Bq