האינטרסנטים

פורסם על ידי lulisml בתאריך 17 במרץ 2012 ב-1Rover 12 tourer | 2 תגובות

זה קרה ב 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה.

קרוב ל-200 טילים נורו על ישראל יום יום, במשך כחודש, וגרמו לאבדות בנפש ולנזקים ברכוש. קריית שמונה ועיירות אחרות בצפון נעזבו על ידי רבים מתושביהן חסרי המגן. הארץ נמלאה תאניה ואניה. מגישות תוכניות הצהריים ברדיו, הצמד אסתי פרז ויעל דן התחרו זו בזו מי תמצא את המרואיין המקטר ביותר, והזילו עימו דמעות. מנהיג החיזבללה, חסן נסראללה, פיתח את תיאוריית "קורי העכביש" שלו, האומרת כי החברה הישראלית היא חברה של מוגי לב אגואיסטיים, חברה מופרטת בה תמיד אינטרסט היחיד עדיף על אינטרסט הכלל, ומספיק למחות כף ולהגיד "בּוּ!” כדי שהיא תתרסק.

ולישראל, למרות ההבטחות החוזרות ונישנות מדי יום מפי ראשי המערכת שהנה אנחנו מוחקים את המשגרים, ולמרות טחינת לבנון, לא היתה תשובה. מטחי הטילים מלבנון נמשכו עד לסיום המלחמה, ואף אמרו בה את המילה האחרונה.

ואני התקשתי להבין מה קורה. במשך שנים השתתפה ישראל בפרויקט נאוטילוס – הלייזר הכימי רב-העוצמה. חלקים מהמערכת פותחו – בשנות התשעים – בארץ וחלקים אחרים בארה"ב. בשנים 2000 עד 2004 (כן, כן, כבר אז) נערכו ניסויים באב-הטיפוס שלה, ניסויים שנסתיימו ב 100% אחוז הצלחה. נאוטילוס השמידה במעופן פצצות מרגמה, רקטות קאסם וגראד.

נאוטילוס יועדה במקורה להגנה על קריית שמונה. אז אם הניסויים בה הוכתרו בהצלחה עוד לפני 2004, מדוע לא היה מה שיגן על קריית שמונה ב-2006?

לא יכולתי להרגע והרמתי טלפון לעמית בקריה. לא היה אדם מוסמך ממנו להסביר את אשר אירע לנאוטילוס. לפני שנים רבות עבדנו יחד. מאז נפרדו דרכינו. אני פניתי לעבודה במגזר הפרטי, היצרני, האזרחי, והוא נשאר בממשלה, מנהל ורגולטור. הוא אפילו הסביר לי פעם כי משרתו היא קרש קפיצה מצויין לעמדה בכירה באחת התעשיות הבטחוניות – ושזה מה שנהוג. הוא מאשר להם פרויקטים והם מרפדים לו משרה.

“מדוע לא משתמשים במערכת שפיתחתם להגנת קריית שמונה?” שאלתי אותו, והוא ענה כי הפרויקט כבר מזמן נסגר, וכי הוחלט לא להשתמש בו עוד לפני שנים אחדות. “ומדוע?” הקשיתי עליו.

“מסיבות אחדות" היתה התשובה:

“א. רקטות אינן נשק איסטרטגי. אלה סתם ברזלים מעופפים שעושים בום. חבל לבזבז עליהן את משאבינו המוגבלים.

ב. הרמטכ"ל יעלון קבע שבטילים של הערבים לא יעשה שימוש והם יחלידו להם במחסנים. לדיעה זו היה שותף קודמו ברמטכלות ושר הביטחון דאז, שאול מופז.

ג. נאוטילוס לא ממש כחול לבן, ואי לכך, רפא"ל למשל, לא תוכל לשווק אותה בחו"ל.

ד. (והכי חשוב) האמריקאים החליטו לא להשתמש בנאוטילוס.”

“ומדוע החליטו כך האמריקאים?” הוספתי לשאול.

“הצבא האמריקאי" הסביר לי עמיתי לשעבר לאט, נותן לי זמן להבין "נלחם במקומות רבים ושונים בעולם. אתמול בעירק ובאפגניסטן, מחר אולי בוונצואלה. לכן כל דבר שהוא בוחר לשימושו חייב להיות ניתן להובלה אווירית ולפרישה מיידית. ו“נאוטילוס" לא תוכננה להיות יבילה אווירית".

“וקריית שמונה כן תוכננה להיות יבילה אווירית?” שאלתי אותו והוספתי "אם הקריה קבועה במקומה, מדוע על מערכת ההגנה שלה להיות ניידת?”

"ויש איזו עיר ספר אמריקאית שיורים עליה טילים קצרי טווח?" הוספתי ושאלתי "ממקסיקו אולי, או מקנדה?"

"לא" ענה בן שיחי "לאמריקאים אין בעיה כזאת" ואחרי הרהור הוסיף "אבל אני לא חושב שזאת היתה הסיבה".

ואז קלטתי שבעצם אין עם מי לדבר.

כי בעידן של תקשורת המונים, של טלויזיה לווינית, של מצלמות בכל מקום ושל אירועים ההופכים נחלת הכלל באפס זמן – גם ברזלים מעופפים שעושים בום הם נשק איסטרטגי. שקומץ מהם מספיק כדי להניס תושבי ערים שלמות מבתיהם ולהכניס ממשלה ללחץ אטומי, וחזקה אז עליה לעשות שטויות, ואפילו שטויות איומות.

וקלטתי גם שנסארללה יותר פיקח ויותר מתוחכם ממנהיגנו ומהאחראים על בטחוננו ויודע איך לתמרן אותם לעשות שטויות (ומכיון שהוא יותר פיקח אך אינו חכם הוא מצליח להזיק לא רק לנו אלא באותה הזדמנות גם לעמו ולתומכיו).

וקלטתי כבר אז שהשלב הבא יהיה הצטידות של כל זב ומצורע בהמוני רקטות אחרי שהתברר כי הן מוציאות את היהודים משווי משקלם, וכי בשלב מסויים תהפוך הכמות לאיכות ולבעיה מספר אחת שלנו.

אבל לא היה עם מי לדבר ואיש לא היה מוכן לשמוע. כן, גם לא איש מהעיתונאים המסבירים כיום בסמכותיות רבה את ההכרח בהרבה כיפות ברזל.

שימו לב שנימוקי אי ההצטידות בלייזר לא היו "לא יעיל כשיש עננים" או "רעיל" או הבלים אחרים כגון אלו. הנימוק המכריע היה – מה עושים האמריקאים.

אבל היה עוד נימוק, שאותו אמר לי עמיתי בלחש. “אם נרכוש את הנאוטילוס ירוויחו מכך הסוכנים המקומיים של נורת'רופ-גרומן" לאט באזני "הם אינטרסנטים, ואין לנו שום עניין שהשמוקים הללו ירויחו. עדיף לנו שרפא"ל תרוויח".

עברו כשש שנים מאז אותה שיחה. X הוא עדיין מבכירי מערכת הבטחון וקובעי מדיניותה. בוגי יעלון הוא השר לעניינים איסטרטגיים. שאול מופז הוא ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ואף טוען שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. פואד בן-אליעזר (שר הבטחון בחלק מהתקופה) הוא ח"כ מכובד ואהוּד, ואהוד ברק, שותף בכיר לבזיון, הוא סגנו של אלוהים.

אלון בן-דוד, כרמלה מנשה, רוני דניאל ושות' הם עדיין כתבים ופרשנים צבאיים מכובדים.

ואתם אומרים: לא נורא. הרי הלקח בכל זאת הופק, הרי עכשיו כולם מבינים שטילים הם בעיה איסטרטגית, וסוף-סוף יש לנו כיפת ברזל ואנחנו מסודרים. אולי מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם, לא?

ועל כך בפעם הבאה: