תגיות
בפיאט 128 לשערי הגיהנום (1)
בראשית שנות השמונים שהינו בשבתון ממושך באיזור סיאטל שבמדינת וושינגטון, צפון מערב ארה”ב, ופרט ל”אמבטיה” (קרייזלר סטיישן אימתני משנת 72) היתה ברשותינו גם האנטי-תיזה לאמבטיאוּת: פיאט 128 ירקרקה, שגם היא נוצרה בראשית שנות השבעים. היא היתה מצויידת במנוע 1100 סמ”ק (עם גל זיזים עליון) ותיבת הילוכים ידנית, שקלה 805 ק”ג ותצרוכת הדלק שלה היתה כשליש או פחות מתצרוכת הדלק של האמבטיה.
אני אהבתי מאד לנסוע בכבישי ארה”ב עמוסי חיות השחץ עתירות הפח בפיאט הקטנה וחסרת היומרות ולהגיד להן בליבי:
“Anything you can do I can do better”.
וכך קרה שהפיאט לא הסתפקה בנסיעות לקניון או לעבודה, אלא מפעם לפעם גם יצאה לשוטט בדרכי וושינגטון היפיפיות. הנה היא במרומי הר (הגעש) בייקר שבצפון וושינגטון, באמצע החורף:
אבל לא על כך באתי לספר הפעם, אלא על מסע נועז שבעתיים, על מסע לשערי הגיהנום.
תמיד כשהיה מגיע אחד מאותם חגים אמריקאים, כגון חג ההודיה או יום העבודה, חגים שמעולם לא התחברנו אליהם (מה גם שעיקרם בולמוס קניות מטורף) – נהגנו לצאת לטיול. החגים הללו יוצרים תמיד סוף שבוע ארוך ומאפשרים טיול למרחקים, מחוץ לגבולות ה-state. אף פעם לא תכננו את הטיול הזה מראש. הנוהל היה להתיישב במכונית, לפרוש לפנינו את המפה, לבחור בה שם מעורר עניין כגון “ההרים הכחולים” – ולצאת לדרך. ומכיון שלא ידענו דבר על ההיסטוריה ועל הגיאוגרפיה של צפון־מערב ארה”ב הרי שתמיד תמיד היה המסע כרוך ב”תגליות” מרתקות ולא צפויות.
והנה הגיע ה-memorial day של שנת שמונים ואחת. אך לא מכבר חזרנו ממסע באמבטיה, ואי לכך נבחרה הפעם הפיאט כרכב בו ניסע – יש תור ויש ותק. האצבע שוטטה על מפת המדינות שבגבולות וושינגטון: קולומביה הבריטית, איידהו, אורגון. כל אחת מהן משתרעת על שטח ענק, וכל אחת מהן דלילת תושבים, ורובם מרוכזים בעיר גדולה אחת או שתיים.
לקולמביה הבריטית ניסע בעוד חודשים אחדים, בדרכנו הביתה. ומה עם אורגון, איידהו? במפה שלנו נראה כי “לא רחוק” מגבולה הדרום מזרחי של וושינגטון, חלקו באורגון וחלקו באיידהו, נמצא מקום הנקרא קניון הגיהנום (גם העיירה “פרדיס”, כלומר גן־עדן, שוכנת בסביבה). היש מקום טוב מזה לבלות בו את יום הזכרון? יצאנו איפא לדרך.
אורגון הענקית משופעת במקומות מעוררי השראה. החל מחוף האוקינוס השקט, דרך יערות הגשם והמשך בשרשרת הרי הגעש.
בקרנו בהם בטיולים קודמים:
לכל המקומות הללו מכנה משותף: התפרצויות געשיות עזות, חלקן מן העוצמתיות שהיו אי-פעם.
התבוננו בקו האופק ובתמונה שתחתיו: הר שלם חסר!
זהו הר הגעש מזומה, שהתפוצץ לפני כ-7600 שנה בהתפוצצות שהרעישה את העולם. כמעט קילומטר שלם נערף אז מפסגתו. עוצמת הפיצוץ היתה שקולה לאלפי פצצות אטום יחד. לבה ושברי סלעים התפזרו על שטחים נרחבים (ראו תמונת חוף האוקינוס למעלה). האירוע היה כה נורא עד כי כ200 ק”מ סביב ההר הפכו לטאבו ואף אינדיאני לא העיז להכנס אליהם גם אלפי שנה אחר-כך.
ליבת ההר החלולה התמלאה במשך הזמן במים והפכה לאחד האגמים היפים שיש – אגם המכתש (Crater lake):
אבל הפעם החלטנו לפסוח על שרשרת הרי הגעש של אורגון ולבחור בדרך אחרת, גדות הנהר קולומביה, נהר שהוא גם הגבול בין אורגון לוושינגטון.
נהר הקולומביה הוא הנהר בעל שפיעת המים הגדולה ביותר בצפון אמריקה. למרבה הפרדוקס הוא זורם, מצפון לדרום, במידבר המשתרע בין הרי הקסקד להרי הרוקי. אבל סמוך לגבול אורגון הוא עורך פניה חדה מערבה, לעבר האוקינוס, משסע את ההרים ויוצר את עמק הקולומביה רב ההוד
בחרנו, אם כן, לנסוע לאורך הנהר בכביש 84.
מעלינו התנוססו פסגתו הצחורה של הר הגעש הוּד ויערות הגשם המטפסים אליה, אבל לאט לאט, וככל שהמשכנו מזרחה, הלכו אלה ונעשו דלילים יותר ויותר. ההרים הפכו לגבעות ואלה הפכו למדבר שומם ושטוח.
הפיאט התקדמה בקצב קבוע, בכביש השטוח והישר, אבל אני הרגשתי שמשהו לא בסדר. לא יכולתי להגדיר לעצמי מה בדיוק. היה משהו לא חלק, היתה מין רעידה בהגה. הרעידה התגברה בזויות סיבוב מסוימות אבל נעלמה לחלוטין באחרות. זו לא היתה רעידה חזקה, היא היתה בקושי מורגשת, ובינתיים לא הפריעה לנסיעה – אבל היא כל הזמן היתה ברקע, כמו ענן רחוק באופק, קטן ככף יד, שמי יודע מה יהיה כשהרוח תישא אותו והוא יגיע אלינו.
הפרק הבא: http://wp.me/pXLKy-G7