מרץ
21
תגיות
בפיאט 128 לשערי הגיהנום (3)
אחד מעקרונות היסוד של טיולינו היה "לא נוסעים באותה דרך פעמיים" ומכאן גם שלא חוזרים בדרך בה באנו.
ירדנו מההר. הערב התקרב. צריך למצוא מקום לאכול, צריך למצוא מלון ללילה. עיון במפה הראה כי האפשרות היחידה לא לחזור על עיקבותינו הוא לבחור בכביש אורגון מס' 3.
תוואי הכביש מסומן במפה בצבע ירוק. נסיעה נוחה וקצרה יחסית בו, חשבנו, תביא אותנו לעיירה בשם אנטרפרייז ובה נמצא בוודאי את מבוקשנו.
הגענו לאנטרפרייז ובה התרשמנו מבית־המשפט הבנוי מאבני גזית לתפארה:
בניגוד לרוב הבתים בצפון אמריקה העשויים מעץ וקרויים בארץ "צריפים". בבית המשפט הזה דנו בוודאי לתליה את רעי המערב הפרוע (כיום אורגון היא בין המדינות הליברליות ביותר בארה”ב, אבל עונש המוות עדיין נהוג בה).
סופו של גנב סוסים באורגון (1901)
אבל מלון או מסעדה לא מצאנו. כיום, טוען אתר העיירה, יש באנטרפרייז גם מאלה וגם מאלה: ואיני יכול לקבוע אם לפני שלושים שנה עוד לא היו, או לא מצאנו אותם או שהם לא מצאו חן בעינינו. כי בינתיים גם נסלל כביש טיולים לקניון הגיהנום והנסיעה בו נוחה נעימה ובטוחה – אבל אז לא היה כביש כזה, ועל נוחות הנסיעה במה שכן היה כבר סיפרנו.
מה אפשר לעשות? להמשיך בדרך, עד שיקרו לפנינו מלון ומסעדה.
כביש 3 התחיל ככביש פשוט ישר וחסר עניין. אלא שבינתיים החלו הדמדומים והשמש שקעה
ואז נכנסנו ליער (Walloa-Whitman National Forest) והתחיל לרדת גשם זלעפות. חושך נורא. הכביש רטוב ואני לא רואה מה שלפני ממטר. הרעידה בהגה התחזקה גם היא והיתה ניכרת מאד בפניה ימינה.
מזל שמוכרחים לנסוע לאט. אבל מה יהיה אם ניתקע כאן, ועוד גרוע מכך – אם נאבד את ההגה תוך כדי נסיעה?
אני מתקדם לאט לאט. אנחנו הרכב היחיד בכביש – אף אחד לא נוסע כאן, לא מולנו ולא אחרינו.
זוג הגוזלים מאחור הצטנף יחד ונרדם
ואני מחכה לאור שיופיע ממול – ויהיה זה בקתת המכשפה מהאגדות הנגמרות טוב או ארמונו של כחול הזקן מסיפורי האימים הנגמרים רע.
יצאנו מהיער, הגשם הפסיק. אולי עכשיו יהיה יותר טוב. אנחנו חוצים את גבול אורגון\וושינגטון והדרך נהפכת לכביש 129, היורד לו בעיקולים פראיים לערוץ נחל. כאן נחוץ, כאן הכרחי הגה טוב!
על הנחל אין גשר במובן הרגיל, אלא "גשר אירי", דהיינו הכביש יורד לערוץ הנחל עצמו, ובנחל יש זרימה.
אין ברירה ואני, כמעט עוצם עיניים ב'על החיים ועל המוות' נכנס למים והפיאט מצליחה איכשהו לצאת מהם בשלום בצד השני.
עכשיו אני משגיח כי מחוג מד הדלק מתקרב לאפס ומנסה לפתוח בתמרוני חיסכון בדלק. האם לכבות את המנוע ולהתגלגל בהילוך סרק במידרון הנורא? ומה עם בלימת מנוע, ומי יספק ואקום למגבר הבלם?
כי אנו נקלעים עכשיו לסרפנטינות מהאיומות ביותר בכל אמריקה
ועם כל סיבוב הגה – וכאלה יש כאן בלי סוף – טורח זה להזכיר לי שהוא לא מרגיש טוב, ושממש נשבר לו. אני מרגיש איך רמת האנדרנלין בגופי עולה לשחקים. זהו. סופנו הגיע.
אבל פתאום אורות – ואנחנו בקלרקסוויל, וושינגטון. כבר חצות ועדיין לא רואים מלון. חוצים גשר גדול על ה Snake River ואנו בלואיסוויל, אידהו, ולנגד עינינו מנצנץ שלט של מלון Best Western ולו Color TV, HBO. ויש vacancy. סוף סוף. הגשם שוטף. אני מחנה את הפיאט לפני משרד הקבלה ואנו נושאים בידים את הילדים הישנים לחדר. ניצלנו.
ב.
רק פעמיים הייתי כה מוצף באנדרנלין כמו בפעם ההיא: הפעם הראשונה בשנת 60 בערך, כשהלכתי משגב ליודפת דרך החורש ושני כלבים גדולים של משפחה בדואית שהתגוררה במקום התנפלו עלי, ואני הפכתי לצייד קדמון ורוצצתי ראש אחד מהם באבן. הפעם השניה היתה בסוף שנות השמונים, כשנסעתי בחול המועד סוכות ברובר מבאר-שבע לכוון תל-אביב. הכביש הדו-מסלולי טרם נסלל אז, ושיירה אינסופית של חוגגים זחלה מולי דרומה, לאילת מן הסתם. ולפתע התפרצה סובארו אחת לבנה מתוך השיירה, עברה למסלול שלי ונסעה במהירות ישר אלי, לתוכי. לא מאמין למראה עיני שברתי ימינה וירדתי לשוליים הלא סלולים וממש כך עשה בו ברגע גם נהג הסובארו שמולי. הוא רוצה להרוג אותי! הבנתי. עד היום איני יודע איך הצלחתי, במיקרו השניה האחרון, ברובר הזקן, אולי בזכות ההגה הימני, לחזור לכביש ולהימלט ממנו בחלקי סנטימטר, ובלי להתהפך לתוך השיירה שממול. עוד הספקתי לראות אותו במראה, נכנס לתעלה ומתהפך על הגג. עצרתי ויצאתי מהמכונית כשכולי תאוות רצח והאדרנלין בדמי רותח.
חלונות הסוברו נפתחו ומתוכם זחלו החוצה ארבעה בדואים צעירים, עדיין נערים, חיוורים ורועדים מפחד. למזלם גם רבים מרכבי השיירה עצרו ואנשים טובים ממני ניגשו אליהם והישקו אותם מים. נהג טנדר פג'ו של ממס"י שנסע אחרי והיה עד למה שהתרחש עצר מאחורי הרובר, ניגש אלי ואמר: אל תיסע עכשיו לפחות רבע שעה, עד שתרגע קצת. אילו היית רואה כמה אתה חיוור, היית מבין למה אני אומר לך את זה. והוסיף: גם אני עושה אותו דבר, כי גם אני מוכרח להרגע.
בחזרה למלון – כל היתר נרדמו מיד וישנו שנת ישרים. וב HBO הציגו סרט XXX ואני צפיתי בו ולאט לאט נרגעתי גם אני. מחר חובה לשוב ולבדוק את הפיאט ולא להמשיך בדרך בלי למצוא מה הבעיה ולפתור אותה.
ג.
כשמחפשים כיום פרטים על כביש 3\129 מוצאים כי זה כביש מומלץ לאופנוענים המחפשים ריגוש: אין כסרפנטינות שלו להרים את רמת האדרנלין…
NEXT: http://wp.me/pXLKy-Hs
PREV: http://wp.me/pXLKy-G7