מרץ
26
תגיות
קול האבוב, קול האישה.
א.
ראשיתו של מעשה בימים רחוקים, ובמקום שספק אם קיים עוד.
בשנת 1959 הייתי תלמיד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ששכנה באותם ימים בגבעת־רם. את התיכון כבר סיימתי ולצבא הייתי אמור להתגייס רק בסופה של אותה שנה. את הזמן שבין לבין הקדשתי להרחבת הדעת ולא לרכישת מקצוע.
וכך מצאתי את עצמי יום חורף נאה אחד ממתין באכסדרה של בניין מייזר ליד חלונות הזכוכית הגדולים לתרגיל בהיסטוריה של ימי הביניים שנתן אז הד”ר יעקובי. שיעוריו של יעקובי (שלימים נעשה פרופסור ומומחה גדול לתולדות עכו) היו יבשים ואפילו משמימים אם כי הנושאים בהם עסק היו מסעירים: ממזרי מלכים ורוזנים ואפילו אפיפיורים, ותסבוכות הירושה שעוררו. ובכל זאת ציפיתי אני, ולא רק אני, בקוצר רוח לרגע בו יגיע הד”ר לקמפוס. כי יעקובי היה אז אחד המרצים הבודדים בעלי רכב פרטי. אומנם לא רכב גדול, אפשר להגיד אפילו רכב קטנטן – הרכב של יעקובי היה איזטה. ואת המחזה של הבועה הקטנה, המצחיקה, (בצבע קרם מתוק) מופיעה, חזיתה נפתחת לרווחה ומתוכה מגיח יעקובי המעונב, הממושקף, דווקא, עם ג’קט צמר ותיק עור גדול – לא רציתי להחמיץ.
ובעודי ממתין ליעקובי שרקתי לי בנחת קטע מהמיסה הגדולה של באך, קטע לו האזנתי שוב ושוב באותם ימים Qui sedes ad dextram Patris – הייתי אמור להבין את מילותיו, כי המסמכים אותם קראנו בתרגיל של יעקובי נכתבו באותה שפה ממש כמוהו – בלטינית.
לפתע קם ממקומו וניגש אלי אחד הסטודנטים שישב לו עד אז על הספסלים באכסדרה בין כולם ועלעל בניירותיו (ודאי שינן לו משהו לקראת השיעור), ואמר: “גם אתה מכיר את זה!” ואני, בלי להמעיט מערכי, עניתי “כן, גם אני!” ופתאום הרגשתי חבר באיזו מחתרת סודית וחשאית. “ולנו יש תקליט של זה!” הכריז הסטודנט בגאווה. “גם לנו יש!” עניתי כדי שלא יהיו אי־הבנות. “שלנו נהדר” אמר הסטודנט “עם רוברט שואו!” “ושלנו נפלא” התרברבתי “עם אליזבט שוורצקופף!”
כי זאת יש לדעת – לא הייתה אז יפת קול, יפת מראה, מיטיבת שיר ועמוקת מבע מאליזבט שוורצקופף:
שוורצקופף החלה את דרכה כקונטראלטו – אלט עמוק – אבל המשיכה כסופרן, וחברת התקליטים ניצלה את הדבר (אף כי במובן מסוים תעתעה בלקוחותיה) כאשר בדואטים השתמשה בהקלטה כפולה ומסרה בידי שוורצקופף את שני התפקידים גם יחד (בהקלטות “אותנטיות” של ימינו לא יעלה הדבר על הדעת). יתר על כן, בקטעי המקהלה הגדולים הוסיפו מהנדסי החברה הדהוד אלקטרוני למען הגדל רושם והאדירו. כיום אין שום קושי לשמוע את הקטע הנ”ל, וחיפוש שטחי בגוגל יעלה באפס זמן עשרה ויותר סרטוני יו־טיוב במיטב הביצועים:
אבל באותם ימים לא שידרו בארץ מוסיקה נוצרית כזו ברדיו ולא ניגנו כמוה באולמות הקונצרטים, ולרבים לא היה פטפון לתקליטים מאריכי נגן ולא כסף לאלבומים יקרים שבהם שני או שלושת תקליטי המיסה בשלמותה.
“בוא אלינו ביום שישי עם התקליטים” אמר לי הסטודנט בהתלהבות “ותשמע את שלנו ואנחנו נשמע את שלך – ומרים תגיד מי משניהם טוב יותר!” “מי זו מרים?” “מרים היא החברה שלי!” אמר הבחור, וניתן היה לשמוע בקולו כי היא הפוסקת העליונה האמתית בענייני טעם, צדק וכל היתר. “ואני אמנון!” הוסיף והושיט לי את ידו.
“והיכן אתם גרים, אמנון?” שאלתי.
“אנחנו גרים בנבטים, מזרחית לבאר־שבע” אמר אמנון. תבוא ביום שישי אחר הצהריים ותישאר איתנו עד יום ראשון, כי בשבת וגם במוצאי שבת אין אוטובוס מהמקום.” והוסיף, כאילו כבר הכל סוכם ונסגר בינינו: “האוטובוס לנבטים יוצא מתחנת אגד בבאר־שבע בארבע אחר־הצהריים, כדאי שתגיע לשם כמה דקות לפני כן”.
ב.
בשנת חמישים־ותשע היתה נבטים כמעט בקצה העולם. לבאר־שבע עצמה הובילו אז שתי דרכים: האחת, שנקראה הכביש החדש, או “דרך גולדה”, היא כביש 40 של היום, נמשכה ממסמיה דרך פלוגות, בית־קמה ועד אשל־הנשיא, ושם פנתה מזרחה (כביש 25 של היום) לבאר־שבע. ליד שדה תימן עבר הכביש על גשר אבנים ארוך וצר שנבנה במלחמת העולם הראשונה עבור הרכבת התורכית, שהיתה narrow gauge. אחרי המלחמה הוסטו פסי הרכבת משם, והגשר הוסב לשימוש מכוניות אף כי היה צר מאד, ובקושי יכלו שתי מכוניות לעבור בו זו מול זו, כשעל שוליים לא היה מה לדבר. (לימים נבנה גשר חדש לצידו והישן הוסב לשאת עליו צינור מים). הדרך השנייה נקראה “דרך סעד” ונמשכה פחות או יותר ממסמיה לשדרות של היום, ומשם לבאר־שבע. האוטובוסים נסעו לסירוגין פעם בכביש החדש ופעם דרך סעד, כשבראשון נמשכת הנסיעה כשעתיים ובשני שלוש. הכבישים היו כולם ללא יוצא מהכלל חד נתיביים ודו מסלוליים – וחתך הפעולה להתנגשות היה גבוה…
אבל האם היה על כל זה להרתיע אותי מלהשוות את הביצוע של רוברט שואו עם זה של הרברט פון-קאריאן ואליזבט שוורצקופף? כשאתה בן־שבע עשרה זה לא מרתיע.
ואי־לכך ביום שישי באחת בצהריים כבר הייתי בתחנת אגד ברחובות, כשעימי שקית פלסטיק בה האלבום של שוורצקופף ומברשת שיניים.
כשהגיע האוטובוס לבאר־שבע לתחנה התברר כי הוא נוסע דרך סעד. החלטתי לחכות לאוטובוס הבא. אבל אחרי דקות אחדות נעצרה בפתח התחנה (שהיתה אז באמצע רחוב הרצל, בין חנות הספרים של סחרוב לחנות חומרי הבניין של חרל”פ) מונית שירות, ומתוכה צעק הנהג “באר־שבע, באר־שבע!”. עזבתי את התור לבאר־שבע וניגשתי אליו. המחיר שביקש לא היה גבוה בהרבה ממחיר כרטיס אוטובוס והחלטתי לנסוע איתו.
המונית היתה אמריקאית גדולה ושחורה משנות החמישים, פלימות’ מן הסתם, עם התאמות מיוחדות לישראל: צבעה שחור, ופס צהוב משובץ סביבה בגובה החלונות. בין המושבים האחורי והקדמי היה זוג כסאות מתקפלים ובסך הכל הורשתה אותה מונית להסיע שבעה נוסעים, שלשה לכל ספסל מאחור, ואחד מלפנים, ליד הנהג. המנוע הוסב לדיזל ונוסף לו over-drive המופעל על ידי מעין ברז שאותו מושך, כמעט תולש, הנהג כשמבשילים לכך התנאים הנכונים.
המקום הטוב ביותר במונית היה ליד הנהג. הטוב אחריו היה על הכסא המתקפל קרוב לחלונות: קל לצאת. המקום הגרוע ביותר במונית היה באמצע המושב האחורי – שם אתה פשוט תקוע, ואפילו אין במה להאחז בפניות חדות (אם כי לפעמים, כשיושבת לידך בחורה נאה… אבל הבה לא נכנס לזה עכשיו).
כמובן שבמונית הזו נשאר רק מקום פנוי אחד, במרכז המושב האחורי, ועל הכסא המתקפל, ליד ידיות הדלת, ישבו שלושה בדואים נשואי פנים, עם העביות והכפיות והשפמים. השתחלתי פנימה, לופת את שקית הפלסטיק עם מטענה היקר אל חזי – ויצאנו לדרך.
ועד מהרה התברר כי הנהג הוא בחור שמח.
הוא סיפר בדיחות קרש בקול גדול, וצחק מהן בעצמו, בקול רם ממנו. אחר שלף בקבוק מלא בנוזל שקוף ולגם ממנו לגימה גדולה, שאחריה הוא נהיה עוד יותר שמח. “הטכסי הזה יכול לטוס” אמר הנהג והראה לנו איך מד המהירות מעפיל ומגיע ל-120 – מהירות אגדית באותם הימים.
ואז עלתה במוחו הברקה: “אני אראה לכם איך אני יכול לנהוג עם הרגליים!” הכריז, הסיר את שתי ידיו מההגה והעלה עליו את הרגליים, מנסה לשלוט במכונית בעזרתן. המכונית התנדנדה על הכביש מצד לצד. מזל שהיה יום שישי אחר הצהריים, מזל שהתנועה היתה אז כל-כך דלילה, מזל שלא היתה רגל שתלחץ על דוושת הגאז, והמכונית הלכה והאטה.
כדי להתנחם לגם הנהג עוד לגימה גדולה מהבקבוק והציע גם אחת לנוסע שישב על ידו. הוא שב לאחוז בהגה בידיו וללחוץ על הדוושה בכל כוחו, והמונית טסה.
ואז זה קרה. קצת לפני שהגענו לגשר התורכי הישן החליפו הנהג והנוסע שלידו מבטים, וללא מילה, ביחד, בדממת חלום, פתחו את הדלתות וקפצו מהרכב.
המונית המשיכה בטיסה אל הגשר, ללא נהג. אני ניסיתי להשתטח לפני קדימה ולאחוז בהגה אבל לא יכולתי כי הבדואים נתקפו בהיסטריה, קפצו וצעקו ונאבקו לשוא בדלתות שלידם, שאותן לא הצליחו לפתוח. הם לא ידעו כי במונית ההיא היה צורך לדחוף את כפתור הנעילה של הדלת למטה ולא למשכו כלפי מעלה. הנוסעים שלצדדי מילמלו תהילים ואני הצמדתי בעוז את התקליטים היקרים אל חזי. והמונית, מה עשתה המונית? המונית עלתה בדהרה על הגשר התורכי, גבוה מעל הוואדי, והמשיכה בו את ריצת האמוק שלה. היא חלפה סנטימטר ממשאית שנסעה בנתיב הנגדי והתקדמה במהירות לקצה הגשר, זה שאחריו פנה הכביש שמאלה בפניה חדה.
המונית המשיכה בדהרה קדימה, ירדה מהכביש, חלפה בסערה את התעלה שבצידו ונכנסה כברק אל חורשת האקליפטוס שהיתה נטועה מעברה. אז חלפה בדייקנות שוויצרית בין שני עצים שהמרחק ביניהם היה רק קצת יותר גדול מרוחבה, נתקעה בערמת חול רך, ודממה.
עזרתי לבדואים לפתוח את הדלת ויצאתי בעקבותיהם החוצה. עברתי בריצה את הגשר כדי לראות מה קרה לקופצים. הנהג שכב על הכביש, מדמם וחסר הכרה. התייצבתי באמצע הכביש מנופף בתקליטים ובידיים ועוצר את המכונית הראשונה שהגיעה, מונע ממנה לדרוס את הפצוע. העמסנו אותו לתוכה והנהג פתח בדהרה לעבר בית החולים תוך שהוא מקונן על הריפוד היפה שלו שמתלכלך כולו בדם. כך עשיתי גם עם הנוסע. בינתיים כבר עצרו מכוניות אחדות במקום, וביקשתי מאחת מהן שתיקח אותי למשטרה.
השעה היתה שלוש ושלושים. בעשרה לארבע כבר יצאתי מבנין המשטרה אחרי שמסרתי עדות על אשר קרה. כאמור, תחנת אגד נמצאה באותם הימים ממש על יד משטרת באר שבע ותוך דקות אחדות כבר ישבתי באוטובוס, האוטובוס האחרון לנבטים, שיצא לדרכו בדיוק בשעה ארבע.
ג.
אמנון ומרים התגוררו בבית סוכנות קטנטן וריק כמעט מחפצים בקצה המזרחי של המושב. המדבר התחיל בקיר ביתם. מרים באה מדגניה לחיות בין העולים החדשים מקוצ’ין וניסתה לעזור להם להסתגל לחיי חקלאי־מידבר. אמנון מנס־ציונה היה מורה ולימד עברית בבית הספר המקומי.
אמנון אמר כי הגנרטור יכבה בעשר בלילה בערך, ולמחרת, בשבת, לא יפעל, ולכן, אם ברצוננו להשוות בין שני הביצועים של היצירה הארוכה מוטב שנתחיל בהקדם. אמר ומיהר למטבח להכין משהו לארוחת השבת. אני הוצאתי את הפטפון מהבית, אחרי קיר המזרח, פתוח לאופק ולמדבר. מרים פרשה שמיכה על החול ואחרי האוכל רבצנו בה שלושתנו, מאזינים לקונצרט.
התחלנו ברוברט שואו. לאט לאט שקעה השמש ואחרי הדמדומים התמלאו השמיים בכוכבים. הדממה היתה עמוקה כמצולה, טובה לאוזן. המקום היה טוב מהטוב שבאולמות הקונצרטים.
עכשיו הגיע תורם של פון־קראיין ושוורצקופף, ומהרגע הראשון היה ברור שאין בכלל מה להשוות.
הגיע הבנדיקטוס (“הלל”) והחליל פרש כנפיים. והתחיל להיות קר שם במדבר.
אבל בטקט הבנדיקטוס האחרון, כבה הגנרטור והנגינה פסקה. נהיה שקט, שקט אדיר. איש לא אמר מילה, רק נביחת כלב נשמעה ממרחקים, מאיזה מאהל נוודים נשכח.
נשארנו כך ללא תנועה בשקט בחושך, מחכים למשהו. אולי אפילו נרדמנו.
ופתאום: “הושענה!” מקהלה אדירה קרעה את הדממה וזעקה “הושענה הושענה” בהדים מתגלגלים סביב. מישהו, מסיבות השמורות איתו, החיה את הגנרטור והניח לנו להגיע לנעילה, ל”שים שלום עלינו” (donat nobis pacem).
למחרת אמרה מרים, שנכון, בסדר, שוורצקופף נפלאה אבל היא בכל זאת אוהבת את רוברט שואו.
ד.
בחורף כבר הייתי בטירונות במחנה שמונים. בבסיס פרצה מגיפת שפעת. רוב המחלקה חלה בה, וגם הדוקטור, ולכן לא התקיים מסדר חולים. סמל המחלקה החליט ללמד לקח את הטירונים שהטרידו אותו כל היום בשאלה מתי יהיה מסדר חולים והמציא את תרגיל הסדר המקורי “דגל קיטבג”.
לא אחזור כאן על סיפור הסדרה שבאה בעקבות מסדר הקיטבג: סיפר אותו טוב ממני ספקטור שגם אחיו היה שם.
אבל יום לפני שנסתיימה אותה סדרה, שגם היה יום לפני סדר פסח, בעת שכולם המתינו בחרדה למסע הרגלי הצפוי להם למחרת בחזרה לבסיס, אירע לי נס: עקץ אותי נדל בתחת. אפילו לא עקרב, אלא סתם נדל שחור טמבל, שניערתי כאחוז עווית ממכנסי.
בתור עקוץ הותר לי להתפנות לאוהל מרפאה בו ניחם אותי החובש כי עד החתונה זה יעבור, אבל, הוסיף, “יש לך כאן מכתב רשום”.
“ממי?” “ממדינת ישראל”. איך הגיע מכתב זה דווקא לידיו ואיך ידע הנדל לשלוח אותי אליו בדיוק בזמן – לעולם לא אדע.
המכתב היה מבית משפט השלום בבאר־שבע, ובו נצטוויתי להופיע ולהעיד בפני השופט אליהו נאווי במשפטו של נהג המונית המתנהל בפניו. מתי? למחרת! בערב הפסח.
המכתב הרשים מאוד את מפקדי הסידרה שפקדו עלי להתייצב למחרת בבית המשפט במדי א’ ולמלא את חובתי למולדת. הם אפילו שלחו אותי באמבולנס לבסיס כדי שאחליף בגדים, ופטרו אותי מלחזור לבסיס עד שיצא החג – כי יתר חברי לנשק היו אמורים לעשות את הסדר בבסיס, במחיצת הרב גורן.
ה.
בבית המשפט בבאר-שבע ישבתי באולם של השופט נאווי וחיכיתי לתורי. בינתיים התנהל לפניו משפטו של בעל מכה.
“הרבצת לה?” שאל נאווי את הנאשם.
“כולם עושים את זה, כבודו” אמר הגבר “ורק זותי מתלוננת. גם מעצבנת וגם הולכת למשטרה”.
עכשיו הגיע תור המתלוננת לעלות על הדוכן.
”את אוהבת אותו?” שאל השופט.
“הוא האבא של הילדים שלי…” מילמלה האישה והחלה לבכות.
“הבנתי” אמר נאווי ועילעל בתיק הנאשם. ואז אמר:
“תראה, אני רואה שזו לא הפעם הראשונה. וכבר הזהירו אותך וכבר אמרו לך שבפעם הבאה… ועכשיו אני בבעיה. אם אטיל עליך קנס – זה יהיה גם מהכיס של אישתך. אם אשלח אותך עכשיו למאסר אהרוס לילדים את הסדר. ולכן החלטתי לעשות כך: אני מטיל עליך קנס, רושם כאן את הסכום, ושולח אותך לשעתיים העירה. תחזור לכאן עם מתנות לאשתך ועם קבלות על הסכומים ששלמת עבורן. את מחיר המתנות אנכה מהקנס. אל תהיה קמצן!”
עכשיו הגיע תור המשפט של נהג המונית. הנהג עצמו לא הופיע כי עדיין היה בבית-חולים או בבית הבראה – הוא נפצע קשה. העיד בוחן התנועה שבדק את המונית וגם ראיין את הנהג על משכבו. ומסתבר כי משאבת הבלם המרכזית של המונית לא היתה תקינה, וטיפות שמן אחדות ממנה טיפטפו על צינור המפלט הלוהט ועלו בעשן. הנהג היה בטוח שהמונית עומדת, תוך שניה, להתפוצץ – וגם הצליח להעביר את החדשה הנוראה בטלפטיה לנוסע שלידו. ושניהם, ללא מילה, קפצו.
ואז חזר הבעל המכה לאולם ובידו מתנות לאישתו על סך שלושים לירות.
“היית קמצן” אמר לו השופט אליהו נאווי “ועל כך תשלם. הקנס שפסקתי לך הוא בן ששים לירות. קימצת על מתנות לאישתך ולכן, את היתר, תשלם לבית המשפט.”