מעשה בפורד קטן (וישן) ובכלבה קטנה עוד יותר (2).

פורסם על ידי lulisml בתאריך 27 במאי 2012 ב-אמבטיה | השארת תגובה

ה.

למחרת בבוקר נחפזתי למוסך (להפתעתי, ולמרות כל חששותי, המכונית התניעה). כשנכנסתי ראיתי חיוך קטן בזוית פיו של המכונאי, כזה של דג גדול שרואה דג קטן ואומר לו: “תיכף אבלע אותך”.

סיפרתי לו כי המכונית לא יציבה ורק בנס לא התהפכתי אתמול בדרך מתל־אביב לירושלים. גם הוספתי כי האורות חלשים והוישר לא עובד בעליה. המכונאי אמר שבמכונית הזאת לא שווה להשקיע ושאל אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה. אמרתי לו שכן, אני רוצה, והוא אמר שאחזור אחרי הצהריים ואז יגיד לי מה המצב, לדעתו.

עבדתי אז בבנין טרה סנטה, מרחק הליכה מהמוסך, כך שלא היה קשה ללכת מהמוסך לעבודה ובחזרה.

כשחזרתי אחרי הצהריים למוסך אמר לי המכונאי כי מצא את הסיבה לחוסר היציבות. בולם הזעזועים הקדמי השמאלי (צד הנהג) חסר! לא קיים!

במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ולאחריה, השתמשו בפורד בקפיצי עלים רוחביים.

המעלה העיקרית של תכנון זה היא מחיר החלקים הזול. אבל קל לראות כי התכנון גם גורר נטיה לגלגול המרכב לצדדים (Roll). תפקיד בולם הזעזועים הוא לרסן את הגילגול הזה כך שהפרעה שמייצרת אותו תסתיים בנידנוד אחד ולא יותר. בהעדר בולם זעזועים תיטלטל המכונית מצד לצד זמן רב לאחר כל הפרעה, ובמקרים קיצוניים אף תיכנס לתהודה עם מקור ההפרעה (תנאי הדרך) ותתהפך.

האינטואיציה של מכונאי פורד הביאה אותו לחפש בתוך המכונית – והוא מצא את הבולם מתחת אחד הכיסאות. מי פירק אותו? מדוע? ובעיקר – מדוע לא הזהיר אותי המוכר שזה המצב?

מאוחר מדי היה לשאול את כל השאלות הללו. במחסן החלפים של פורד בירושלים היה בולם חדש, אורגינלי, והמכונאי המליץ להשתמש בו. בעניין הוישר המליץ להוסיף למכונית מיכל ואקום – ואני הייתי בטוח שזו מתיחה. זכרתי איך כשהייתי מדריך במחנה קיץ ביער חולדה הפיץ מישהו שמועה כי במטבח מחלקים ואקום והחניכים מיהרו להסתדר בתור, עם דליים קופסאות וספלים כדי לקבל את הואקום שלהם.

אבל זו לא היתה מתיחה. ניתן היה להתקין מיכל כזה על האנגליה מודל 50, אבל כתוספת, כאקסטרה.

כי האנגליה ההיא היתה הרכב (בעל ארבעה גלגלים) הזול ביותר שיוצר בבריטניה בעת ההיא. כל מהותה היתה חיסכון, שלא לומר קמצנות. היא היתה הרכב האנגלי הבסיסי ביותר – ממנה ניתן היה רק לעלות.

מעניין יהיה לערוך השוואה בין שלוש מכוניות אנגליות בנות 10 כ”ס (לרישוי) מאותה תקופה: פורד 10, מוריס 10, ורובר 10. בחרתי בכוונה בדגמי 1947, כי בשנת 1950 כבר היו גם למוריס וגם לרובר דגמים חדשים ושונים מאלו שיוצרו לפני המלחמה. פורד, לעומת זאת, המשיכה ביצור הדגמים שמלפני המלחמה לתוך שנות הששים (אבל מן הראוי לציין כי במקביל השיקה גם דגמים חדשים ומתקדמים יותר. כל עוד היה ביקוש לדגם הקטן והמיושן המשיכה פורד ליצר אותו).

          פורד              מוריס                רובר

משקל 770 ק”ג            900 ק”ג            1340 ק”ג

כ”ס     30                  37                     44

שסתומים בצד המנוע    בראש המנוע         בראש המנוע

הילוכים  3                     4               4 + freewheel

מרחק-גלגלים 110 ס”מ   125 ס”מ            131 ס”מ

מבנה    אחוד              אחוד                אשיה נפרדת, underslung

קפיצי עלים    2 רוחביים        4 אורכיים        4 אורכיים

מעצורים  מכניים                הידראולים              מכניים

חשמל      6 וולט                12 וולט              12 וולט

דלתות     2                        4                      4

מהירות 95 קמ”ש             102 ק”מש             112 קמ”ש

מחיר   309 ליש”ט            444 ליש”ט             735 ליש”ט

 בין הגורמים למחיר הנמוך היתה הספרטניות: למכונית לא היו בעצם קישוטים, שום ציפויי כרום, מינימום מכשירים, ריפוד מבד פשוט וכו’. בין הדברים שבלטו בהעדרם היתה משאבת המים: מערכת הקירור היתה מסוג טרמו־סיפון ולא התאימה לתנאי הארץ (אם כי צריך לציין כי היתה “הכנה למשאבת מים” אותה ניתן היה לרכוש בתוספת מחיר – בדיוק כמו את רזרבואר הוואקום.)

המכונאי בפורד גם כיוון את המעצורים. בעניין האור, אמר, אין מה לעשות. שישה וולט הם שישה וולט, וזהו.

 ו.

בסוף אותו שבוע חזרתי ב”אנגליה” לבית הורי ברחובות. הפעם היתה הנסיעה הרבה יותר יציבה; גם המגבים פעלו באופן תקין – הם תמיד עשו זאת בירידה. הורי עמדו לנסוע לתקופה ארוכה לחו”ל. הבית כמעט והתרוקן.

אחרי שנסעו, כשעמדתי להכנס לפורד כדי לנסוע חזרה לירושלים, ראיתי שדליה הולכת אחרי. פתחתי את הדלת והיא מיד קפצה פנימה והשתטחה בין הכסאות. “דליה החוצה!” אמרתי “אני נוסע לירושלים.”

דליה רבצה ללא נוע כאילו לא הבינה מה אני אומר.

איך היא יודעת שזו המכונית שלי? שאלתי את עצמי – זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותה.

תפסתי אותה בעורף והרמתי אותה – היא לא שקלה יותר משני קילו, והמוח שלה היה רק חלק קטן ממשקל זה – ואמרתי לה: “דליה, השארתי לך הרבה אוכל ומים וגם סבתא כאן. את נשארת בבית.”

הנחתי אותה על האדמה והיא מיד היתה שוב בתוך המכונית.

הוצאתי אותה פעם נוספת וזרקתי אותה רחוק ככל שיכולתי, ומיד סגרתי את הדלת, התנעתי, יצאתי מן החצר והתחלתי לנסוע.

אבל בראי ראיתי כדור צמר לבן קטן רודף אחרי המכונית. “היא מיד תתעיף” חשבתי בליבי. הגברתי את המהירות, הספידומטר הראה 60 קמ”ש. כדור הצמר המשיך לרדוף אחרי בקצב קבוע. הגעתי לקצה רחוב מוסקוביץ’, פניתי לדרך יבנה והכלבה הזעירה ממשיכה לדהור במהירות 60 קמ”ש ויותר אחרי המכונית. כבר התחלתי לדאוג: היא יכולה להדרס, היא לא תמצא את הדרך חזרה הביתה.

ברמזור מול מכון ויצמן עצרתי והכלבה התרוממה על שתים, מגרדת את דלת המכונית ברגליה הקדמיות ונובחת בקולי קולות.

פתחתי את הדלת, והיא מייד היתה בפנים, רובצת על הרצפה בין הכיסאות, עיניה עצומות והפוני שלה מכסה אותן.

“תשמעי דליה” אמרתי לה, בעצם לעצמי, “אין לי מקום בשבילך בירושלים. בקושי יש לי שם מקום לעצמי, ואני כל היום בעבודה. יותר טוב לך בבית הגדול ברחובות”.

דברי לא הרשימו אותה כנראה כי היא כלל לא הגיבה.

נסעתי בחזרה לבית הורי, פתחתי את הדלת בלי לכבות את המנוע. דליה נשארה רובצת בשלווה על הרצפה. שוב הרמתי אותה, השלכתי אותה החוצה ונסעתי.

ושוב, בראי, אני רואה כדור צמר לבן טס אחרי, לא יחת ולא ייעף. עוד פעם אני בכניסה למכון ויצמן ושוב היא עושה לי את אותה הסצנה. מה כבר יכולתי לעשות?

פתחתי את הדלת ובין שניה היתה דליה שרועה למטה בין הכסאות, כאילו היתה שטיח, כאילו היתה תמיד חלק מן הריפוד.

הפרק הבא:  

הפרק הקודם: