מאי
29
תגיות
מעשה בפורד קטן (וישן), ובכלבה קטנה עוד יותר (4).
ט.
עתה הגיע הזמן לצאת לגלות את העולם, חשבתי, בפורד. כשהייתי סטודנט בשנה א', עוד לפני מלחמת ששת־הימים, גרתי בפנסיון קורנברג בתלפיות. בימים יפים הייתי יושב על המרפסת, הניבטת למדבר יהודה ולים המלח, מאזין להלמוט ולכה מנגן פרטיטות וסוויטות של באך על הצ'מבלו שלו ופותר תרגילים בחשבון אינפיניטיסימלי. למטה זחלה התנועה מירושלים לבית לחם בכביש המתפתל כנחש שסללו הירדנים אחרי 48. הכביש הזה נראה לי כמשהו חלומי: לכאורה קרוב כל־כך ובעצם רחוק, בלתי מושג, מעבר לגבול. אבל עכשיו, בשנת 68, הוא הפך לממשי ונגיש.
וכך ירדנו שבת אחת לעמק קידרון, בפורד, כשפנינו לבית־לחם, בכביש הירדני הישן. הכביש לא היה רק מפותל אלא גם תלול מאד. עד מהרה שינס הפורד את מותני כל שלושים סוסיו הדלים, בראשון, כשהמנוע שלו שואג ככל שרק היה יכול.
משום מה, מפנסיון קורנברג לא נראה היה שמשאיות המרצדס הנושנות, בעלות המנוע שהלך כזרבובית לפניהם התקשו בעליה הזו. אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן. הפורד התאמץ נורא, אבל נראה היה שלא רק שלא אסף כוח עם הזמן, אלא הלך והפסיד אותו. הוא התקשה בטיפוס יותר ויותר ובשלב מסויים החלטתי לעצור בצד ולתת לו לנוח. המנוע לא כבה מיד כשסובבתי את המפתח אלא המשיך לחרחר זמן מה, וכשכבה לבסוף נשמע קול המים הרותחים ברדיאטור בשיגעון. מהעדר מד חום אי אפשר היה לעקוב אחרי מידת חומם במשך הנסיעה. חיכינו וחיכינו עד שנראה היה שהדבר התקרר ואז התנעתי כדי להמשיך בנסיעה. אבל המנוע נשמע שונה מתמול שילשום. נוספה לו שריקה שלא היתה קודם, קצת פיצוצים, וכל גוף המכונית רעד רעידה מחזורית. והוא לא סחב, ממש לא סחב. רק בחריכת קלאצ' ובעוד תרגילים משונים הצלחנו להגיע לפיסגה וצלענו חזרה לחדרנו הקט.
למחרת בבוקר – למוסך פורד, כמובן. לקח למכונאי שתי שניות לקבוע כי שרפתי את השסתומים (סופפים, בלשונו), שני שסתומי פליטה, לפחות.
עכשיו צריך להוריד ראש, להחליף שסתומים וללטש את התושבות. וזו גם ההזדמנות להרכיב משאבת מים, כדי שהדבר לא יחזור על עצמו, הוסיף, אתה עכשיו בירושלים, ולא בתל־אביב השטוחה. ואגב, צריך גם רצועה חדשה, ארוכה יותר מהקודמת, וגם פקונג ראש חדש צריך. בקיצור – החודש כבר לא נאכל, חשבתי בליבי.
משאבת המים החיצונית של הפורד
אבל בכל שרדנו. ולא רק זה. עכשיו, כשלפורד יש מנוע מחוזק ונכון לכל משימה – עכשיו הגיע הזמן לשכלל אותו ולהוסיף לו רדיו – לא?
גידי חברי מצא לי רדיו. רדיו 6 וולט, רדיו מנורות כמובן – ובחינם. הסיבה היתה פשוטה: הרדיו הזה היה מקולקל מת. ששה מתקני רדיו כבר התיאשו ממנו, טען גידי, ואני תקוותו האחרונה. ועכשיו, כשמעבדת אלקטרוניקה שלמה לרשותי, ואני איש סגל במחלקה בה עושה כל אחד כטוב בעיניו – יכולתי לנסות לתקן אותו.
פתחתי את הרדיו, גררתי את מצבר הפורד למעבדה, חיברתי אותם זה לזה והתחלתי במדידות, ודי מהר גיליתי שאין מתח גבוה. מקלטי הרדיו הללו היו זקוקים ל250 V DC לפעולה תקינה. כדי להעלות מתח מ 6V ל 250V זקוקים לשנאי, ושנאי פועל רק במתח חילופין, בעוד שהמצבר מספק מתח ישר. כדי להמיר מתח ישר למתח חילופין השתמשו אז ברכיב בשם ויברטור או בעברית רטט. היו בו זוג מגעים שחברו לסרוגין את מתח המצבר ישר והפוך, ועשו זאת בתדירות גבוהה. כדרך מגעים במעגלים השראתיים הם היו מתחמצנים וחדלים לפעול. הפתרון היה פשוט: פתחתי בזהירות את מכסה המתכת של הרטט, ניקיתי את המגעים – בדיוק כמו שמנקים מגעים של "פלטינות" – עם פצירה עדינה וקצת ספריי לניקוי מגעים, והרדיו שב לעבוד, לפחות על שולחן המעבדה!
מיתקנתי את הרדיו במכונית, חיברתי אנטנה, ואחרי מאבקים אחדים ברעשי הצתה היה בידי פורד קטן, וישן, עם רדיו!
י.
הגיע הזמן לחדש לדליה את החיסון נגד כלבת. בירושלים של אותן שנים נמצאו השרותים הוטרינריים של העיריה בגיא בן־הינום, בבית מבודד ששכן צפונית ל"גשר פאולוס השישי”. כרגיל, ברגע שדליה שמעה את רישרוש המפתחות זינקה ממקומה ועוד לפני שפתחתי לגמרי את הדלת כבר רבצה בין כסאות המכונית, ללא תנועה, נראית כישנה.
עצרתי את הפורד על הגשר ויצאתי ממנו כדי לבדוק איך בדיוק מגיעים לבנין השירותים הוטרינריים. גם דליה יצאה, הרימה ראשה, ריחרחה מעט, שמטה אזניה מאחורי ראשה – ותברח!
אין צורך לומר שמעולם לא היתה במקום, ושלא היה שום סימן חיצוני לכך שנותנים זריקות לכלבים מאה מטר משם, ובודאי שלא אמרתי לה לאן נוסעים. היא כבר ידעה בדיוק מה מצפה לה, ולא רצתה.
אבל לאן תברח? היא דהרה במעלה הרחוב ונעצרה בצומת, מצפה לראות מה אעשה. עשיתי פניית פרסה עם המכונית ועצרתי לידה. היא הביטה בי בחשדנות ולא הזדרזה לקפוץ פנימה כהרגלה. מי ינצח במלחמת העצבים הזאת? דליה המסכנה, לא היה לה שום סיכוי. קשרתי את הקולר לצווארה, וגררתי אותה אחרי כשארבעת רגליה הקטנות נטועות באדמה, וכולה אומרת לא.
ופתאום תפסתי שיש כאן משהו הנעלה מבינתי.
י"א
לפרופ' ג. היתה עוזרת מחקר לסטטיסטיקה שהיתה מגיעה למשרדו פעמיים בשבוע בשעות הצהריים כדי לעזור בניתוח הנתונים שהלכו והצטברו. שולחן העבודה שלי היה צמוד לקיר הדיקט הדק שמעברו השני ניצב שולחן העבודה הרחב של הפרופסור. מתחת לשולחני, בקופסת קרטון של ירקות מרופדת בסמרטוט רבצה דליה.
מעבר הקיר עסקו במספרים. תחילה בקול רם, אחר בלחישות, ולבסוף נותרו רק גניחות.
גם דליה גנחה. לא בקול כל־כך רם, אבל גנחה. התכופפתי מתחת לשולחן וראיתי כי דליה ממליטה. גור זעיר אחרי גור זעיר.
על כל גניחה רמה שמעבר לקיר בצבץ ויצא גור נוסף מרחמה. ובסוף שכבו בקופסת הקרטון דליה ושבעת בניה.
והמשורר אמר: “צבא והארץ האפילו\עוד מעט וכבה האור.\ המצווה בה שמיים התחילו \ שוב השניים צריכים לגמור."
י"ב
עד מהרה נפוצה השמועה ברחבי המחלקה ואושפיזין החלו לבוא לראות את הרכים הנולדים. המזכירות התמוגגו והקריאות "איזה מותק" “איזה חומד" לא פסקו. היחיד שעיקם את חוטמו היה יעקב. כלבים אינם חביבים על שלומי אמוני ישראל, ויעקב זה היה מוותיקי הלח"י ומהקיצוניים שבהם. מאלו שחלמו על תקומת מלכות בית־דוד. הוא היה בין חברי "מחתרת צריפין" ובשנות החמישים אף ישב זמן מה בכלא בעוון זה. למרבה הפלא התיידדנו והיינו ביחסים טובים זה עם זה אם כי אף פעם בעצם לא הסכמנו על שום דבר, בכלל. הצעתי לו פעם הסעה בפורד והוא קפץ ואמר "בשום פנים ואופן לא!!” ועיניו נמלאו ברקי זעם. התפלאתי ושאלתי אותו מדוע. “אני לא נוסע במכוניות של נאצים!” ענה בפסקנות. “על מה אתה מדבר?” כמעט והתחממתי. “מרצדס!” ענה יעקב "מכונית של נאצים ארורים!” “זה לא מרצדס, יעקב. זה בסך הכל פורד קטן, בייבי פורד.” יעקוב הביט בי בחשדנות ואמר שהוא הולך לשאול את המהנדס ג. איזה אוטו זה בדיוק. הוא חזר יותר רגוע, נאות לנסוע איתי, אם כי ציין כי גם האנגלים הם נבלות. ואז הוסיף בחיוך ביישני "אני לא מבין במכוניות. בשבילי הן כולן אותו דבר.”
רשימת מבקשי הגורים התמלאה עד מהרה ותוך שבועות אחדים כבר לא נשאר להם זכר, כאילו לא היו.
י"ב
אבל גם השמועה שאני "מומחה במקלטי רדיו" נפוצה במחלקה ויום אחד התייצב לפני השוער שעמד כרגיל בפתח הבניין, וגם הביא איתו כתיגבורת אחדים מיושבי המזנון הקטן שבקומה הראשונה.
הוא סיפר, בלשון כבדה ומגומגמת, שלקודמו בתפקיד, שכבר פרש לגימלאות לפני חמש שנים, התקלקל הרדיו, והוא מבקש שאבדוק אותו ואומר מה האבחנה. הסכמתי. בעצם, למה לא?
כעבור דקות אחדות נשמעו צעדים כבדים במדרגות, וקריאות חנוקות "ימינה" "שמאלה" “ביחד" וגם כמה קללות ברומנית.
ואז נכנסה לחדר כל החבורה יחד, כורעת תחת משאה – רדיו גרמני ענק, מתחילת שנות השלושים.
קודם כל היה זה רהיט גדול, מעץ משובח משוח בלכה, טוען כמעט לממדי פסנתר. פתח הרמקול היה מרופד בבד יקר, שזור בחוטי זהב.
כשפתחתי אותו לא האמנתי למראה עיני. הרדיו הזה היה מצוייד במערכות משוכללות עד כדי גיחוך. שנאי ה I. F (תדירות הביניים) צויידו במנגנון מכני מסובך שאיפשר לשנות את הצימוד ביניהם ועל ידי כך את רוחב הפס, כושר ההפרדה בין התחנות וטיב הצליל הנקלט. כפתור מיוחד איפשר להפוך את המקלט מסופר-הטרודיין למקלט ישיר בעל טיב צליל מעולה במיוחד – אך מתאים רק לקליטת תחנות מקומיות חזקות. לרדיו הזה – מתחילת שנות השלושים – היה רמקול נפרד לבסים ורמקול נפרד לצלילים הגבוהים. לרמקול הבסים לא היה מגנט אלא אלקטרו־מגנט, לקבלת שדה מגנטי מוגבר. האלקטרו מגנט שימש גם כמשנק של מסנן הזרם. כפתור ה"טרבל" הניע קבל מתכוונן ענק שהיה מחובר במקביל לשנאי היציאה של מערכת השמע!
היו ברדיו ההוא עוד ועוד שיכלולים וגימיקים – לא אמנה עכשיו את כולם.
והיו לו 11 שפופרות (מנורות). אלו היו מנורות מיושנות בתכלית גם בשנות הששים (עם מתח חימום של ארבעה וולט ותושבת יחודית). על כל אחת מהן התנוססה חתימתו, בכתב יד, של הבודק הסופי. הן יוצרו בעבודת יד. בירושלים של אז, בטרם אינטרנט ואי־ביי לא היה שום סיכוי להשיג כמותן. ושתיים מהן היו שרופות.
אמרתי לשוער כי סיימתי את הבדיקה והשוער בדימוס יכול לבוא ולשמוע את הממצאים.
כשהגיע הזקן הסברתי לו מה המצב ואמרתי לו כי להערכתי יעלה התיקון חמש־עשרה לירות.
“על סכום כזה אני לא יכול להחליט לבד" אמר "אני חייב לשאול את אמא.”
פשוט לקרא ולהתענג !