מאי
31
תגיות
מעשה בפורד קטן (וישן), ובכלבה קטנה עוד יותר (סוף).
י"ג
יום אחד עצרתי לתדלוק בתחנת "פז" שליד מלון המלך דוד. המתדלק, אדם מבוגר, תחב את ראשו לחלון הפורד ואמר שהוא רוצה שאתקין לו אנטנה. “אנטנה? איזה מין אנטנה? ואיפה?” שלחתי אליו מבט בוחן – על הראש? כמו מחוש של חילזון, או שמא של מקק, חלילה?
“אצלי בבית על הגג" אמר האיש בנחת, והוסיף "אני מרומניה ואוהב להקשיב לרדיו הרומני, אבל אני לא יכול כי אין לי בבית אנטנה.”
“ולמה דווקא אני?” שאלתי בתמהון.
האיש הצביע על הרדיו שבפורד. “ראיתי שעשית רדיו לאוטו הזה. רואים שעשית אותו לבד. בגלל זה אני בטוח שתדע לסדר לי אנטנה לרומניה.”
וכך הוא שבה את ליבי. הצהבתי מרוב נחת וקבעתי איתו יום ושעה. הוא גר בשכונת רסקו באחד הבתים השוכנים נמוך לרגלי הגבעה, ויזדקק לאנטנה גדולה וגבוהה על הגג.
ביום שקבענו הגעתי לכתובת שנתן לי. החנתי את הפורד ברחוב, וירדתי ממנו במדרגות אבן אל הבית, כשדליה רצה בעיקבותי כמובן, מכשכשת בזנבה הקטן.
האיש הוציא סולם ארוך מביתו ואני התחלתי לטפס עליו אל הגג. השגחתי כי דליה מעוררת מהומה קטנה לרגלי הסולם: לטפס עליו לא יכלה, ולקחתה עימי אל ראש הגג לא עלה על דעתי. היא פתחה בסדרת נביחות נרגזות מהן התעלמתי בביטול, אומר לעצמי כי לא יקרה לה כלום אם תחכה לי לרגלי הסולם עד שארד. התחלתי בהתקנה ואחרי זמן מה חדלו הנביחות.
כשסיימתי את ההתקנה וירדתי מהגג לא היתה דליה לרגלי הסולם. שאלתי את האיש היכן היא והוא אמר שזמן קצר אחרי שעליתי לגג היא רצה במעלה מדרגות האבן ומאז לא ראה ולא שמע אותה. “היא בודאי מחכה לי על יד האוטו" אמרתי, "אני הולך לבדוק".
אבל על יד האוטו לא היתה שום דליה. שרקתי לה את השריקה שלנו, קראתי "דליה, דליה" אבל אף כלבה לא באה ולא היה לה שום סימן. התמלאתי דאגה וחרטה ומוסר כליות. דליה האומללה תועה עכשיו בטריטוריה זרה, ידעתי, במקום שאין סיכוי בעולם שתדע איך לחזור ממנו הביתה, מקום שלא ראתה את הדרך אליו, ושאי אפשר גם שהריחה את הדרך מתוך הפורד המצחין.
בדמיוני ראיתי את דליה מביטה עלי כמו שהביט בשעתו אלישע על אליהו רבו – עולה בסערה השמימה. ומבחינתה זה היה הסוף.
מה אפשר לעשות? התקווה הקלושה היחידה היתה שהיא רצה על עיקבותיה בדרך שהגענו בה, כלומר אל בניין טרה־סנטה, מרחק קילומטרים אחדים מרסקו, דרך צמתים רמזורים ותנועה הומה, אם כי ברור שזה לא מתקבל על הדעת. ומה יהיה אם משוטט בדרך כלב גדול ורע? ידעתי שזו תקוות שוא, אבל לא היתה לי טובה ממנה.
לא ראיתי את דליה בדרך, אבל כשהגעתי לטרה־סנטה אמר לי השוער "הכלבה שלך היתה כאן קודם". “ומה היא עשתה?” “היא עלתה בריצה לקומה השלישית, ומיד אחר כך ירדה חזרה, ויצאה מן הבנין בדהרה.” השוער לא היה יכול להגיד לי לאן. אני התקשתי להאמין שהיא הגיעה, שהיא הגיעה לפני, ולחלוטין לא הבנתי לאן ומדוע המשיכה לרוץ. החלטתי שאני חייב להתיעץ על כך עם חברתי, בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית, מרחק קילומטרים אחדים דרך העיר הסואנת. נסעתי מהר ככל שיכולתי בפורד הקטנה והמקרטעת, וכשהגעתי לגן הבוטני ראיתי את חברתי עומדת בשער, מבולבלת לחלוטין.
“תשמע" אמרה לי "לפני כמה דקות הגיעה לכאן דליה, רצה אלי, נבחה קצת, וברחה. מה קורה?” לא האמנתי למשמע אזני וההשערה היחידה שיכולתי לשער הייתה כי היא שבה על עיקבותיה והיא עושה עתה את דרכה חזרה לטרה־סנטה. אבל איך היא מצאה את דרכה לגן הבוטני, איך, היא שישנה תמיד על רצפת המכונית ומעולם לא הביטה החוצה?
כשהגעתי לטרה־סנטה אמר לי השוער כי הכלבה היתה כאן לפני כעשר דקות, רצה לקומה השלישית ושבה וירדה והתפרצה החוצה, הוא לא יודע לאן.
מה אעשה עכשיו? חשבתי שאני מתחיל לזהות דפוס התנהגות, אם כי דפוס שאינו מתקבל על הדעת בעליל, ונסעתי למקור חיים, כמה וכמה קילומטרים מטרה־סנטה, בעיר הומה.
היצור הזה שוקל שני קילו בסך הכל, חשבתי בדרך, וכמה מכך הוא מוח?
כשהגעתי לדירונת אמרה לי בעלת הבית "הכלבה שלך היתה כאן לפני כמה דקות, נבחה כמו משוגעת, וברחה. מה קרה?”
לא היה לי זמן לענות אפילו, הפכתי כיוון ודהרתי ככל שהפורד יכול לכיוון טרה־סנטה.
לבניין הגענו ביחד. “דליה!” קראתי ופתחתי את דלת המכונית. דליה זינקה לתוכה, תפסה את עמדתה, ראשה בין כפות רגליה על השטיח, וכמו לא היו דברים מעולם.
י"ד
"יש לך היום יום עם מזל" אמר לי יוסף "בוא תצטרף אלינו, אנחנו אוספים כסף לטוטו". “מי זה אנחנו?” שאלתי בחשדנות. “כולם. כל המחלקה" אמר יוסף ומנה את שמות כל אנשיה. “ומדוע אתם עושים זאת?” הקשתי.
“פשוט מאד" הסביר לי יוסף "הד"ר כ. כתב תוכנית מחשב המחשבת את סיכויי קבוצות הכדורגל לנצח במשחקי השבת. אנחנו מריצים את התוכנית על המחשב של האוניברסיטה ומשתמשים בתוצאות למילוי כמות גדולה של טפסי טוטו, כך שהסיכוי שלנו להוציא לפחות 11 הוא 100%. זה הימור בטוח.”
בימים ההם היה בכל האוניברסיטה העברית רק מחשב אחד, שתפס קומה שלמה בבנין המתמטיקה. התכנית של הד"ר כ. רצה עליו בקביעות כל יום שישי מהבוקר ועד הצהריים. זו היתה תכנית כבדה, עתירת חישובים ונתונים.
“איך אישרו דבר כזה?” שאלתי בהשתוממות ויוסף נופף בידו בביטול: “זה בסך הכל דורש אישור של ראש המחלקה, הפרופ' א.
וכולם יודעים כי א. חותם על כל מה שנותנים לו בלי אפילו להביט מה זה. לא מעניין אותו.”
ט"ו
הגיע חודש מרץ וחברתי אשת הבוטניקה אמרה כי האיריס השחור, איריס ירוחם, פורח עכשיו בנגב, והציעה כי ניסע בפורד לצפות בתפארתו.
הפורד בדיוק עבר טסט אחרי שבמוסך החליפו לו "קימפינים" (מונח שעורר את חשדי – הייתי בטוח שמשטים בי) והגה. במחסן של סוכנות פורד בירושליים נמצאו כל החלפים הדרושים מצפים לגואל.
פורד אנגליה, Model E494A צולם בבאנף, בריטיש קולומביה, 1981.
נסענו מירושלים לבאר שבע דרך חברון והפורד עמד במשימה ללא דופי. הגענו לדימונה ובגבעות שבינה לבין ירוחם פרח האיריס השחור והזכיר כי עוד יש דברים יפים בעולם.
בדרך חזרה עקפה אותנו שיירת אוטובוסים ארוכה. רעד עבר בפורד בכל פעם שאחד מהם עקף אותו, והוא הטלטל מצד לצד. השיירה נראתה מסתורית וצופנת סוד ואני חשתי שאני רוצה להצטרף אליה.
תוך חודש התקבלתי לעבודה חדשה, בנגב.
הורי חזרו מחו"ל. דליה קיבלה את פניהם בנביחות שימחה, יצאה מהפורד, חדלה לגלות בו כל עניין, וחזרה לקופסת הקרטון שלה במלתחה.
ביום האחרון לפני שירדתי לנגב עברתי בפורד על יד מגרש הגרוטאות של בירגר בנס־ציונה. בפתחו עמדה רובר 10 ירוקה, מודל 1946.
בו במקום עשיתי סיבוב פרסה ועצרתי את הפורד ליד הרובר. תוך עשר דקות ערכנו עיסקת חילופין, וביום ראשון כבר ירדתי לבדי דרומה ברובר. וכמו שנאמר בשורת הסיום של ספר ידוע אחד: “אבל כאן מתחיל סיפור חדש – …. סיפור זה שלנו תם ונשלם.”
הרובר עם האיריס השחור, עומר, מרץ 1969.
תודה. אין מילים. תמשיך בבקשה.