תגיות
בקונטסה 1300, מודל 66, לבית-שמש וחזרה (2).
בוקר שבת היה שקט וענוג. רקיע כחול נפרש מעל הרי יהודה נקי ונטול עננים. לא היה דבר שהפר את שלמותו. אבל ליבי דווקא לא היה נטול דאגה. האם אספיק לקרוא, להבין ולזכור, בקיצור לשנן, את כל המאמר הנכבד של רבי?
באוניברסיטה העברית דרך אז כוכבו של פרופ‘ לב, פליט שואה שהתגלגל לקנדה, הגיע משם לאוניברסיטת קולומביה וטופח אישית בידי רבי. אחרי הדוקטורט עלה ז. לב ארצה והקים באוניברסיטה בירושלים “סניף של רבי” שנקרא “מדור מיקרו–גל” או שם דומה. קשרי לב ורבי נמשכו, ומפעם לפעם היה מגיע דוקטור טרי מקולומביה לשהות כלשהי במדור. כזה בדיוק היה ד“ר בודיק שיבחן אותי מחר על המאמר – וחזקה עליו שהוא בקי בנושא לפרטיו ולדקדוקיו.
לקונטסה הנאה היו שלשה הילוכים קדמיים בלבד בעלי היחסים 14.18:7.69:4.27 ובקירוב, מבחינת יחסי הסל“ד של המנוע, 4:2:1. פירוש הדבר שחלק גדול מהדרך מעין–כרם לנס–הרים נסענו בהילוך שני, מתפתלים מעל הטרסות העתיקות והתלולות שבצד הדרך.
הקונטסה נשמה לרווחה כשהגענו לנס–הרים. סוף-סוף אפשר היה להפחית את סיבובי המנוע. עכשיו נסענו בלאט וחרש–חרש בדרך עפר צפונית לישוב, לכוון היער במערב. לרגע נזכרתי בסטודנט האומלל לוי נויפלד שנחשד שנים אחדות לפני כן בפשעים איומים וגופתו המתפוררת נמצאה לא הרחק מכאן; נתקפתי בעצב ובזעם, אבל מיד חזרה וצפה הדאגה הממשית שלי: מה יהיה עם המאמר הזה?
על גבעה רמה, הצופה אל הים, התנוססו ארנים רעננים אחדים. עצרתי את הקונטסה בצד הדרך. שלינו מתוך תא–המטען (שמלפנים!) את השמיכה, את השתיה והאוכל, ואת צילום המאמר והשתרענו על מצע מחטי האורן.
היא הניחה את ראשה על מתני מתבוננת חולמנית בשמיים התכולים והריקים ואני פרשתי למול עיני את הדף הראשון במאמר המלא באותיות קטנות וצפופות. הפיסקה הראשונה עוסקת בתיאור המערכת ועד מהרה הגעתי לשורה המדווחת כי הגלאי היה pirani gauge. מה זה פיראני גייג‘? שאלתי את עצמי בבעתה. איך אמצא כאן ביער מידע עליו, מילון לפחות? והאם יש סיכוי שאבין את ההמשך, את מבנה העל, כשחסר לי הבסיס? “אוי ואבוי” נאנחתי ומיד נענתי בנשיקה לא–מנחמת. “אני לא מבין מה כתוב כאן” גנחתי. “אין סיכוי שאני אסביר לך. אבל יש סיכוי שאני אעשה לך משהו אחר…” הייתה התשובה.
“אולי תטיילי קצת בסביבה, תמצאי איזה צמח נדיר?” הצעתי.
“כל–כך נעים כאן…” סירבה בנימוס ונתנה דרור לידה.
–
קראתי את המאמר עד תומו אבל כל שהוא הצליח ליצור במוחי היתה דייסה אחת ללא התחלה אמצע וסוף. האם דילגתי על שורות? האם דילגתי על עמודים שלמים? ומדוע השתרבבו לתוכו כל מיני דברים שאינם שייכים אליו בשום אופן, וורודים ומתוקים, דברים שהם לא פיראני ולא גייג‘?
החלטתי לשוב ולקרוא את המאמר מהתחלה, ברצינות הפעם, לא לוותר על מילה, ולסמן בעט מה שאיני מבין.
“אולי נאכל משהו?” שאלה היא “נהייתי רעבה מזה“.
“טוב, אז תכיני משהו” נאחזתי בקש.
“אתה צריך לעזור לי” אמרה “תקושש זרדים, תדליק מדורה“.
“מספיק חם לנו גם בלי מדורה” ניסיתי להשתמט “לוהט, הייתי אומר” ועל כך זכיתי לנשיקה נוספת. עכשיו אתרכז במאמר ודבר לא יעצרני. הסימונים במאמר הלכו והתרבו בקצב מדאיג.
בחלק התיאורטי של המאמר היו כמה משוואות ארוכות ומסובכות שלא ידעתי מהיכן ולמה צצו. בודיק בוודאי יודע… בטוח שכאן הוא יעצור אותי וידרוש הסברים – וגם אם אחליט שלא אצור איתו קשר עין כל הסמינר כולו – ברור שכאן אפול!
סימנתי שני קווים עבים תחת המשוואות. מחר מוקדם בבוקר עלי לרוץ לספריה ולמצוא מהיכן הגיעו המשוואות הללו ומה זה פיראני גייג‘. אחרי זה אקרא את המאמר פעם נוספת ואנסה להבין סוף–סוף מה הוא אומר.
“כדאי לחזור” אמרתי.
“כבר? כל כך נעים כאן” אמרה היא בקול מתוק. אבל לכל דבר, אפילו, ואולי בעיקר, לכל דבר טוב יש סוף והפעם הייתי החלטי: “בואי נארוז. הגיע הזמן לחזור.”
“הרץ” השכירה את הקונטסה לסוף שבוע ולששים ק“מ. על כל קילומטר נוסף יש לשלם תשלום נוסף.
הדרך בשוליה חנינו היתה צרה למדי ומשובשת והיה קשה לפנות בה לאחור.
כמעט יובל שנים עבר, ואיני יכול כיום לקבוע היכן בדיוק חנינו אז. אני אפילו לא בטוח כי דרך 3866 כבר היתה קיימת, בוודאי ובוודאי שלא היתה סלולה. אולי היתה זו אותה דרך רומית קדומה שהובילה מצומת נחל–שורק לבית–לחם, הדרך שעשה בשלהי 1917 הגדוד הניו–זיילנדי כשיצא ברגל מראשון–לציון לכבוש את יריחו, תוך עקיפת ירושלים שהייתה עדיין בידי התורכים? ירדתי לאיטי בדרך מחפש מקום נוח לפנות לאחור. עד מהרה הבחנתי בצומת בצורת T והזדרזדתי לפנות בו שמאלה. חשבתי כי כמקובל אחזור ברוורס ימינה לדרך, וכך אשלים פניה ב 180 מעלות.
הפניה שמאלה היתה בשיפוע חזק למדי, אבל לא כזה שמכוניות אינן מסוגלות להתגבר עליו ברוורס. מכוניות כן, אבל הקונטסה לא. הקונטסה סירבה. ניסיתי לבצע “זינוק בעליה” בדיוק כפי שלימדו אותי בבית–הספר לנהיגה “העתיד” בחיפה, על משאית השברולט הנושנה בעליות התלולות של הכרמל, אם כי זה לא ממש נוח לביצוע עם ידית בלם-יד מסוג “מטריה“:
ברגל ימין הגברתי את סיבובי המנוע, ביד שמאל שיחררתי בעדינות את בלם היד וברגל שמאל שיחררתי לא פחות בעדינות את המצמד. אבל הקונטסה סירבה לזוז ממקומה: או שהמנוע כבה, או שהגלגלים החליקו על מקומם. הצמיגים העלו עשן, המצמד הדיף ריחות חריכה, אבל הקונטסה, כחמור עקשן, לא זזה. החלטתי להתקדם מעט, אולי אמצא זווית נוחה יותר. אבל לא רק שלא מצאתי זוית נוחה יותר, אלא שסלעים גדולים צצו על הדרך. אילו הייתי טורח לדפדף בספר המכונית (ששכב מן הסתם בתא הכפפות) הייתי למד שיחס ההעברה של ההילוך האחורי בקונטסה הוא 1:3 (חלש בהרבה מהילוך ראשון), ושמרווח הגחון שלה הוא בסך הכל 18 ס“מ – פחות משיבר. קונטסה היא קטגורית לא רכב שטח ולא מכונית רוורס.
אבל לא טרחתי לעשות זאת בזמן – ועכשיו היה כבר מאוחר מדי.
מה עושים? נשב בצד ונבכה (כמו שאמרה חברתנו מלכה לטסטר ששאל אותה מה תעשה אם יהיה לה פנצ‘ר בדרך מרחובות לתל–אביב)? (היא נכשלה כי התשובה הנכונה היתה “אשים משולש אדום מאחורי המכונית” ורק אחר–כך היה מותר לה לשבת בצד ולבכות).
לא. כאן אנחנו יכולים לשבת בצד ולבכות עד מחרתיים ואיש לא יבוא לעזרנו. אף אחד לא נוסע בדרך הזאת. ומה יגיד הפקיד חסר–האמון מ“הרץ” כשיתברר לו מחר שנעלמתי עם המכונית, כלוי נויפלד בשעתו? והסמינר – איך אגיע לסמינר, ומתי?!
הפתרון היחיד למצב שנראה לי באותו רגע היה לסמוך על הגרוויטציה, ולהמשיך לנסוע במורד. הלוך הלכו ששים הקילומטרים. מעתה אשלם על כל קילומטר לחוד. הכנסתי לראשון ועליתי לאט–לאט, כמו שעולים על מדרכה, על הסלע הראשון. כשירדתי ממנו שמעתי קול שפשוף וחריקה. מה מתנפץ שם? אגן השמן? דוד המפלט? הפגוש האחורי? לא היה טעם לעצור ולבדוק. מה שיהיה יהיה. גם לא היה זמן לבדוק – כי הנה מגיע הסלע השני. ואחריו היה חלק מהדרך סחוף, פועלו של פלג חורף שובב.
וכך נסענו עקב בצד אגודל במורד, הולכים מדחי אל דחי, מסקילה אל חריבדה, מחריקה לשחיקה, ומחכים כל רגע למפץ הגדול, הסופי. האם לא כאן, בדרך תמנתה היה מעשה בשמשון הגיבור ובמפלת האריה? האם גם מנבלת הקונטסה ירדו פעם דבש?
אבל שום מפץ סופי ואחרון לא בא. כעבור שעה של עינויי תופת למכונית האומללה מצאנו את עצמנו בפאתי בית–שמש. איש לא קיבל אותנו שם בתרועות מנצחים וכאילו לא עשינו זה עתה את הבלתי אפשרי בהחלט. עוד קונטסה משעממת באחרי צהריים שומם של עיירה מאובקת, שקועה בשרעפיה.
–
למחרת, יום ראשון בבוקר, השכמתי קום נחפז להחזיר את המכונית לבעליה. מלמעלה אי אפשר לראות מה מתחולל בחלקיה המוצנעים, חשבתי, ואני גם העדפתי שלא לראות. רחוב הפלמ“ח יביא אותי כמעט עד מלון המלך דוד, חשבתי, ישר לסניף “הרץ“.
אבל שיירה לא קטנה זחלה ברחוב הפלמ”ח אותו בוקר, כשבראשה, איך לא, נושא הדגל: אוטו זבל של העיריה. הפקק הגדול של יום ראשון בבוקר היא השעה החביבה על מפעיליו בה הם מפגינים לעיני כל את גודל כוחם ותעצומותיה. לפני נוסעת פרינץ 4 אדומה, מצוחצחת. נוסעת? עוצרת יותר מאשר נוסעת. נוסעים שתי שניות ועוצרים לשלושים, עד שינשאו הפחים ללוע הפעור של המשאית, ובחזרה.
ובעוד אני נכנס לשיגרה של קצת נוסע עוצר הרבה ראו עיני, על המדרכה משמאל, את סיפור חיי:
אמא הולכת. מימינה הבת ומשמאלה הבן. הבת שולחת יד, מאחורי גב האם, וצובטת בכוח את אחיה. האח מגיב מיד, מלפנים, בשדה הראיה של האם, ומחזיר צביטה לאחותו. האם נעצרת ומכה אותו מכות נאמנות, כדי שידע להתנהג, היא שואגת. בזוית העין השגחתי כי הפרינץ מתרחק ויצאתי בעיקבותיו, עדיין מרותק למחזה, לא משגיח כי נמלאה מכסת שתי השניות והפרינץ נעצר. ו… בום! חזית הקונטסה היתה באחורי הפרינץ. נשמע קול זכוכיות מתנפצות ופחים מתעקמים.
לפני שהספקתי להתעשת נפתחה דלת הפרינץ וממנה יצא ברוב חשיבות, תוך שהוא חובש, את כובע המצחיה שלו, קצין משטרה.
קצין משטרה גבוה, הוא נראה לי, גבוה לפחות כמו אולסי פרי ושניה אחת גם הספקתי לתהות איך אחד כזה גבוה מגיח מתוך פרינץ כל-כך קטנה.
מחמת הבלבול אפילו לא קלטתי את כל מה שהיה לו לומר, פרט לשמו. ששתיאל. פקד ששתיאל, או אולי רב פקד ששתיאל, או מי יודע מה. מפקד משטרת התנועה בירושלים? התובע המשטרתי? מנהל מרתף העינויים? היה לי ברור רק דבר אחד: מכל האנשים בירושלים, הצלחתי לפגוע בגרוע שבכולם, בזה שיכול לגרום לי את הנזק הרב ביותר.
ששתיאל הורה לי להודות, שלף גליון נייר והחל לכתוב בו את הודאתי. לא היה טעם להתווכח. כל מילה שאגיד, הרגשתי, יכולה רק להחריף את המצב ולהוסיף שמן למדורה. ששתיאל הוסיף ואמר כי ההשתתפות העצמית בביטוח שלו היא שלוש מאות לירות והוא מציע כי אשלם לו אותן בו במקום כדי למנוע הסתבכויות שהן כמעט בלתי נמנעות לאור המצב.
“אין עלי שלוש מאות לירות“, גמגמתי. זה היה אז יותר משכרי החודשי. לא היו אז כספומטים. סניף הבנק שלי היה ברחובות ובאותם ימים אפשר היה בעצם להוציא כסף רק בסניף. “אני אסתפק בצ‘ק” אמר ששתיאל “אתה מתאר לעצמך בוודאי מה יקרה לך אם לא יהיה לו כיסוי.” “אבל מה אם התיקון יעלה פחות משלוש מאות לירות?” הרהבתי עוז ושאלתי בלחש. “אין דבר כזה” אמר ששתיאל בבוז “במוסך שלי מתחילים לספור מחמש מאות.”
–
סוף–סוף הגעתי ל“הרץ“, שמח להיפטר מהמכשלה הזאת הנקראת קונטסה. הפקיד קיבל אותי בחימה שפוכה. “מה עשית לבייבי שלי?” זעק. גימגמתי מה שגימגמתי על האמא על הבת ועל הבן, ועל כך שאין צדק בעולם, אין בכלל.
“לעולם אל תודה!” לימד אותי ההרצי לקח “אתה שומע אותי? זה הכי גרוע! אפילו אם תופסים אותך על חם! Deny deny deny!”
ואחרי כל זה אתם שואלים, מה קרה בסמינר?
הסמינר היה נהדר. כמו אתונו של בלעם, פתחתי גם אני את פי ובבטחון עצמי עובר על גדותיו סיפרתי לבודיק וליתר המשתתפים מה שלא שמעה שפחה על הים, עוקף בעיקוף ענק את הפיראני גייג‘ ואת המשוואות הסתומות. קיבלתי 95 מתוך 100 אפשריות. דרכי המקצועית כבר נישקפה אלי באופק.