שני דודים

פורסם על ידי lulisml בתאריך 17 ביוני 2012 ב-רוחות רפאים | 2 תגובות

בשנת 1860 ביקר בארץ ג'וזף Hooker, אז סגן מנהל גני קיו בלונדון ובוטניקאי בכיר – מחבריו הקרובים של דרווין. בין מארחיו בירושלים היו הקונסול הבריטי ג'יימס Finn ורעייתו. הוקר כתב לעמיתו מילר, מנהל הגנים המלכותיים בויקטוריה אשר באוסטרליה (שנחשב ל"נביא" האקליפטוס): “הסיבה העיקרית למכתב זה היא שיפור איזור מעניין זה על ידי משלוח של זרעים אוסטרליים.“ “הקרקע והאקלים מצויינים, הארץ מקולקלת אך ורק על ידי בני האדם ומעשייהם.“ "אין צמחים שיצליחו יותר מצמחי אוסטרליה. כדרישה הראשונה, צמחים מהירי גידול יהיו חשובים ביותר כצל וכשוברי רוח “.

ההשקפה שהארץ מקולקלת בידי תושביה (הערבים) לא יוחדה איפה לציונים בלבד, שהופיעו בה כעשרים שנה מאוחר יותר.

גם דרך תיקון הארץ – בין היתר על ידי נטיעה אינטנסיבית של עצים–מהגרים לא היתה רעיון ציוני מקורי ובלעדי, אלא אופייני לכל מי שהגיע לכאן מבחוץ, מהמערב.

בין ראשי הנוטעים הציונים בארץ ישראל ומנהיגיהם היו הדוד משה, הוא משה סמילנסקי, דוד אביו של אבא, והדוד יוסף, הוא יוסף ויץ – אחי אימו. כילידי ארץ אחרת, דגם הארץ היפה והטובה שהיה נטוע בנפשם היה שונה ממה שמצאו כאן, משה ב 1890 ויוסף ב 1908. כיעוד חייהם הם שמו לעצמם לשנות את הארץ, נופיה ואנשיה.

הדוד משה היה אבי הפרדסנות בארץ. לא רק שהיה פרדסן בעצמו, לא רק שהיה ראש התאחדות האיכרים, לא רק מנהל חברות שגייסו כספים בחו"ל והשקיעו אותם בנטיעה רחבת היקף של פרדסים בארץ–ישראל – אלא גם העורך והמו"ל של בוסתנאי, אולי העיתון היחיד שהוקדש אי פעם לזוג המוזר: שאלות הספרות והפרדסנות.

הדוד יוסף נולד בפולניה למשפחת סוחרי יערות, וילדותו עברה עליו ביערות עבותים ואפלוליים. הוא עמד במשך שנים רבות מאד בראש מחלקות הקרקעות והיעור של הקק"ל ובהנהגתו ניטעו מאות אלפי דונם של אורנים ואקליפטוסים מהירי גידול וזרים לנופה.

גם משה וגם יוסף, איש בדרכו, עסקו ברכישת קרקע ובדחיקת רגלי הערבים ממנה. הדוד יוסף בכוונה ובלב שלם והדוד משה בפועל אם גם בלב חצוי.

אחותי הלה הפנתה את תשומת ליבי לדברים שאמר אבא בכנס לכבוד מרטין בובר וכותרתם על ערבים ודודים:

"כשבאו הראשונים לארץ… הערבים היו חלק מהנוף הישן…(הם) לא (היו) שום דבר שצריך להביא בחשבון… פשוט חלק מנוף ישן ונחשל. …קטע מן הנחשלות ומן השממון הנואש מהשתנות, … רחוק–רחוק מביתם שבלב יערות רוסיה ושונה שונה מחלומות הנעורים ליד נהרותיה המוצלים.“

כאן נפערת תהום בין דור החלוצים לבין בניהם.

"אבא שלי נראה" כתב אבא בצלהבים על אביו שלו "לא כמו אבא אלא כמו סבא. איש אחד מדור רחוק, גם אבא שלך, (הוא פונה ליחיעם, בנו של הדוד יוסף) ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלשה לפחות – אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר–מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שום שבר, ואמור, על מה אתה מדבר עם אבא שלך? אתם מדברים בכלל? על מה?“

אל השתיקה הזו עוד נחזור.

אבא היה יליד ארץ ישראל העותומנית. נוף ילדותו היה נוף טרום יערות קק"ל וטרום פרדסים. אולי חורשה פה ושם – בחולדה ובבן–שמן. גם הן של עצים קטנים עדיין, שאינם מסתירים את הנוף, נוף של כפרים ערבים ושל פלאחים ובדואים. הוא היה קשור מאוד למשפחתו ולדודיו, בשר מבשרם. אבל גם הוא, כמותם, היה קשור לנוף ילדותו, שהיה שונה בתכלית מנוף ילדותם. להריסתו המתמשכת והמתעצמת לא היה יכול להסתגל. הסתירה בין שתי ההשתיכויות הללו היתה משתקת ובלתי פתירה. היא היתה אחראית לא מעט לשתיקה הארוכה שבאה אחרי סיפור שלא התחיל – אותה התקפת זעם על השחתת הארץ, שלא מצאה הד אצל הקוראים והביקורת. שלושים שנה אחריה, והוא כבר זקן ויודע שאי אפשר יותר לשנות – חזר לכתוב, והפעם לא זועם אלא מקונן על הארץ שנשחתה, במיקדמות , בצלהבים ובעוד סיפורים.

כך מתאר אבא את דודיו באותה הרצאה: “שניהם היו רומנטיקנים כשם ששניהם היו רציונליסטים. שניהם היו אנשי עבודה, … שניהם היו גוחנים ואוספים אדמה בין אצבעותיהם וממוללים אותה לאט, ומריחים בה, וטועמים בקצה הלשון, וגם נושמים אותה, לפני שהיו נאנחים ומנערים ומוחים כף בכף, שניהם אוהבי עמם, שניהם אוהבי ארצם, שניהם הומניסטים לפי הכרתם. משה סמילנסקי בא… ישר לביצות חדרה מצועפות המוות, בכיסו זה התנ"ך ובכיסו זה טולסטוי, זה אמר לו לאן ללכת וזה אמר לו מה לעשות. יוסף ויץ בא ישר לכרמי רחובות העסיסיים, בכיסו זה התנ"ך ובכיסו זה חוברת של הפועל הצעיר… שניהם היו אנשי ספר ושניהם כותבים חרוצים.“

מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות טוענים שהדוד יוסף עמד בראש ועדת הטרנספר וניהל את גירוש הערבים מהארץ בימי מלחמת השחרור. אבא מעולם לא התעמת עם הדוד יוסף והתייחס אליו לרוב בחיבה.

אבל כתביו אינם נוטים חסד לדוד יוסף. הוא מופיע בהם כדמות קומית או גרוטסקית. הסיפור הראשון על אודותיו נכתב בשנות הארבעים ושמו השומר בכרמים. עיקרו הוא איך עובר לילה של אימה ופחד על הדוד יוסף, מפני דמות חשודה המסתובבת בכרם שעליו הופקד לשמור. בבוקר מתברר שזו פרה. הדוד יוסף לא רואה מה שסביבו, אינו מבין נכון מה שסביבו.

כבר בתחילת הסיפור נאמר: “באותן השנים המהוללות, כל הפרדסים הללו שאתה רואה לפניך – לא היו. וכל מה שהיה – היה אחרת לגמרי. הגבעות היו פתוחות, והחלל היה פתוח". זו פתיחה הכרחית אצל אבא, תמצית דבריו. הדוד יוסף היה אז "צעיר, ממש בחור צעיר, כשבמקום פליטת הקלשלשת שעל קודקדו היה מתנשב נזר תלתלים פרוע". הוא "ביקש ענף עבה להיות לו לאלת–חובלים, ותוך שהניפו פעם ושתיים באויר, תנופה קטלנית נוראת–הוד, שהכאיבה מיד את שרירי הזרוע, נזכר גם בפסוקים שונים מהתנ"ך,.. ומפעם לפעם אף פצה פיו ונתן קולו בשיר, ואת האלה הפשיל על כתפו, הבליט חזהו לבלי חת, וכשנוכח שהדרך ריקה באמת ואין בה איש, לא יכול עוד והיה מדלג כה וכה, דילוגים של מחול…

נס אירע ואיש לא ראה את דודנו יוסף במחולותיו במשעולי הכרמים…,“ וכן הלאה. הדבר היחיד שמצליח הדוד יוסף לעשות באותו ליל שמירה הוא להכין לעצמו סלט כהלכה. והנה נשמעים הצעדים הכבדים בין הגפנים. הדוד יוסף מתקשה לראות בחושך.

"אמנם יש משקפיים בכיס. אך אין משקפיים אלא בהקיים. לפי שהם בוהקים… נוסף למה שמשקפיים נוטלים משהו מעוז מראהו של בחור שומר, וכן מעוז ליבו. להתמשקף או לחדול? – לא.

והמשרוקית? שריקות אחדות, וחיים רעינו יוזעק, ויקום וישרוק אף הוא, וישרקו חמישה ועשרים השומרים העבריים בכרמים, ותהום הארץ. יעושו–יחושו לכאן – והללו ייתפשו בכף (לפני זה עוד יגמרו עם השומר הארור: שלשה כנגד אחד!) – לשרוק או לחדול? – לא.

שוב היו צעדים. צעוד ובצור. צעוד והתמהמה. בטוחים בכוחם, אדוני הכרם. ואולי לקפוץ ולצאת עליהם בשאגת קרב ובאיבחת אלה מונפת נוראות? כלה ונחרצה. אהה הגליל הגלילה. המכתב הביתה לא ישלח. שלוש אחיותיו ואחיו האחד בוכים. אבא ואמא: טרוף–טורף יוסף. אחת, שתיים, ש… לא.“

קצת לפני שנכתב ופורסם סיפור זה נהרג יחיעם, בן–זקוניו של הדוד יוסף ב"ליל הגשרים" ואי אפשר היה יותר לפרסם עליו מהתלות.

אבל ארבעים שנה ויותר אחר–כך כשהדוד יוסף והדודה רוחמה אישתו וסבתא מרים אחותו כבר לא היו בחיים חזר אבא, בצלהבים, לעסוק בדמותו, שבאופן שטני משהו נמצאת בכל מקום בארץ.

"אבא שלי, אבא שלי המשיך פתאום בלי התחלה מישהו, כנראה יחיעם, תמיד בתנועה תמיד עושה ותמיד בסוף יום העבודה שלו נוסף דבר ויש בארץ משהו יותר, הוא איש שלם עם עבודתו והוא והיא דבר אחד, כן, והוא נמצא על–כן בו בזמן בכל מקום בכל הארץ ואיש לא יעז לקנות טוריה בראש פינה בלי אישורו, ואיש לא ינעץ מסמר בבאר טוביה בלי הסכמתו, וכל עוד המעדר הישן טוב למה לרוץ לקנות חדש, ואת המסמר הישן אפשר ליישר במכות פטיש, ולא לבזבז כספי עם עני, ולפני זמן מה היה איתו כשדנו על הכביש החדש שצריך לסלול, והוא לא רצה לשמוע על כביש שרחבו יהיה חמישה מטרים, אתם מטורפים, אמר להם, אתם בשגעון גדלות, זו ארץ בלי אדמה, וכל מטר כביש יכול להיות מטר חיטה, ואם בהשקייה – מטר עגבניות או מספוא. ולאחרונה גם מדברים על האבוקדו שהוא עץ פלאים. ולקחת אדמת מטעים ולעשות ממנה כביש עקר, לשווא ניסו להסביר לו כי הכביש הוא עורק חיים, ואסור לבנות עורקי חיים שיהיו נסתמים בקרוב, ורק הביאו אותו לידי רתחה, ואפילו חזר לדבר אידיש ועד כדי כך. בזבזנים, צעק עליהם, בטלני העיר, תלושים, לעג להם, ועוד שמות גנאי שכמותם, דזשוליקים, ולא עזר כלום, הכביש יהיה צר, והשדה יאחז בו משני צידיו, והנוסע יתענג על כביש ששני שדות יהיו מרשרשים צמודים לו משני עבריו, ויוכל להושיט יד ולקטוף ולעשות לו מלילות, כשאחת המכוניות תצטרך לרדת לתעלה כדי שתפנה מקום לשנייה, בחיי, אתם צוחקים, ואיך הוא בנו הצעיר הזה יוכל להיות כזה, ומצד שני גם פסנתרן לא יהיה ומאוחר להתחיל, כשם שגם חקלאי גדול לא ייצא ממנו, והייתם צריכים לראות איך כשהוא מתקלח פותח את הברזים ושופך מים, בירושלים, כאילו הוא בין נהר פרת ונהר חידקל. שופך מים ושר ומבזבז מים ושר. ולא חס על מימי עם עני, ולא על מימי הארץ הציחחת, ולא על בורות ירושלים הנשברים, וגם לא חש עצמו פושע, ורק רודף אחרי הסבון המחליק על הרצפה ורץ לתפוש בו בלי לסגור את המים ורק שר מיני מצחיקים שעולים אליו מאליהם, ואין לו מושג מה הוא הולך להיות, או מי ישמע מה שהוא רוצה, כשכולם תמיד אליו רק בתביעה אחת שכולם מאחוריה, קום בחור עצל וצא להתגייס לעזרת העם, לעזרת העם. כן, שכם אחד עם כל אחינו העליזים מתרוננים. ומתי, אומר יחיעם ודי בשקט, מתי לחפש את האלהים?“

רשת רוכשי הקרקעות של הדוד יוסף השתרעה על פני כל הארץ. נציגיו בדרום היו האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה, ואיתם עבד גם דודי ישראל, אחיו הבכור של אבא. על מעשיהם נסוב הסיפור סעודה בפלוג'ה שבקובץ צדדיים. כאן הביקורת כבר לא מרומזת וכבר אינה ברוח טובה. “וכמה כבשים רחוקות לא יודעות שלא יחזרו עוד לביתן או לערבות הרחוקות בין בדואים דקים שבאו מירכתי הנגב בואכה סיני ובין פלחים עבים, ועירוניים מטורזנים נוסעי עגלות שבאו מירכתי הצפון בואכה יפו רמלה לוד, ובין יהודים במגבעות ואפודנים ומטפחות זיעה נוטפת ושאיתם העסקים תמיד גדולים יותר, אבל תמיד גם מאיימים אי כך באיזה לא מובן ובחשד שכמה שירוויחו מהם – לבסוף יפסידו.“

"והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עיסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור, ומי יודע באיזה ממעגלי הרעב הוא ממתין כעת באיפוק של נימוסים טובים, כדי להתנפל כפנתר בין כל הכלבים על שארית דבק שמן האורז שאולי נשאר עוד דבוק לגיגית הנחושת הממורקה.“

הדוד משה לא היה מעולם נושא לליגלוג.

הוא היה מראשוני המתיישבים בחדרה. שם פרפר בין החיים והמוות ממלריה (בה מתה אחותו). הד"ר הלל יפה האמין שמקור המלריה באוויר המקומי הרע, והוא שאף להחליף אותו באוויר טוב, כזה הבא מניחוח אקליפטוסים אוסטרליים. משום כך נשתל היער בחדרה. הקשר בין מלריה, אנופלס, ביצות ויבושן התברר רק שנים מאוחר יותר. בחצר ביתו של הדוד משה היה נטוע האקליפטוס הגדול בארץ, ובעיני אבא האקליפטוס ההוא והדוד משה חד היו.

אבא שב וחזר לדוד משה בסיפורים רבים החל בחבקוק ובצניחה מן הצמרת ובכרכרה של הדוד משה וכלה במיקדמות. אבל בעצם בכל מקום שנזכר פרדס גם הדוד משה שם, כי הוא היה בורא הפרדס.

תיאור חריף שלו נמצא במיקדמות:

"הדוד משה איש לא קל, שיכול ביום לא טוב אחד במילה אחת שעפה לו, לעשות ככה שאי אפשר יהיה עוד אחר כך".

"איש מיוחד מאד, איכר ומשורר, אידיאליסט ועסקן מעשי, מסור בלב ונפש וקרוע בנפשו, רגיש וגם רגשן ואטום וגם גס, וישעיהו הנביא הוא עובדה בעיניו לא פחות קובעת מבנק אפ"ק, וקונה קרקעות מן הערבים ולא מניח לנשל את הערבים, שולל את תנועות הפועלים המעמדיות ומחייב את השרשת הפועל העברי ביישוב הארץ, איש שלום ואיש מלחמה, שתקן עד הברחת האנשים ממנו ונואם המבטא רחשי לב כולם, נחשב איכר אמיד והוא דחוק תמיד, מסתיר רגשות ליבו פנימה ובוכה פתאום בין כל אחיו כיוסף בשעתו, וביתו ההוא של הדוד משה, עם האריחים האדומים הקרים תמיד ההם, ועם עץ האקליפטוס הענק מכל עצי הארץ ואולי העולם, ועל המשחקים השלווים בצל אותו ענק עם ישי, והוא מכל גבהיו היה רק מרשרש בשקט מעליהם, עם קיני העורבים החכמים בראש צמרתו, ולא הוא ולא הם לא שיערו כלום ממה שהנה הולך לבוא עליהם בעוד שנים אחדות, כשיעלו על העץ האדיר מכל ההוא, וידחפו אותו ויעקרו אותו וימוטטו אותו ולא ינוחו עד שלא יהיה ויכרתו חלק חלק, שלא יוודע שהיה, וכלום לא יישאר ממנו מלבד השיכון שיבנו על מקומו, בלתי משער על יסוד מה הוא שוכן, ועל מקום ביתו של הדוד משה עבה הקירות ואדום האריחים וחגורת עצי האקליפטוס המהודקה אל חלונותיו סביב, כבית איתן לא ימוט, ביתו של אשרי האיש, שגם הוא נמחק כמו כל השאר כרגיל, והשיכון כלל בו גם את הבית וגם את הרפת מאחור וגם את האורווה, שבסוף לא חיה בה אלא רק האתון ההיא של הדוד משה, שעוד צריך לספר עליה דבר או שניים בטרם נירגע, ואת הלולים ואת הכרם שהיה מאחור, ואת עצי הלימון שתמיד נשלחנו לקטוף ולהביא לימון או שניים לדודה צילה במטבח, את כולם בלע השיכון ובילע הכל ולא נודעו כי באו אל קירבו.“

אמא חזרה תמיד וספרה על יום הכרזת המדינה. אבא היה בצבא והיא לקחה את אחותי ואותי והלכה איתנו לברך את הדוד משה ביום הגדול. מצאנו אותו יושב על כסא הגלגלים שלו, ובוכה. הוא לא האמין שנעמוד בפני כל הערבים גם יחד, הוא לא רצה שנפסיק לחיות איתם יחד, והוא ידע שעלינו לחיות כאן איתם כשווים.

בין אבא ודוד משה לא נערך דיאלוג ישיר מעולם. המפגש ביניהם מיצה את אמנות השתיקה, כפי שמתואר בכרכרה של הדוד משה. אבל אמא טוענת שלקראתה הדוד משה תמיד שמח ותמיד שוחח איתה בחפץ לב. היא היתה אז אישה יפה וצעירה. היא גם אמרה שכשגורשו ערביי זרנוגה וקוביבה עזבו איתם שבט שלם של סמילנסקאים. כשנשלחתי בשירות מילואים לשמור על קבוצת אנשי מקורות שערכה סקר בארות בפרדסי עזה, בחנתי בלי לאות את עיני כל המקומיים שפגשתי – מחפש בהם את העיניים של הדוד משה.

אבל דיאלוג עקיף בין אבא והדוד משה היה גם היה. ביתו ואשר בו היו שער לעולמות רחוקים ונכספים.

"…ואם יחזור ויטחן בידית, ויכוון את הזמן כשהדוד משה אינו נם תנומת הצהרים שלו – יכול יוכל אז לשמוע ולשמוע אין קץ ("דבש מצאת אכול דייך !" — פסק לי פעם הדוד משה כשנוכח בשובו כי עדין אני מאזין כאשר הניחני בצאתו ; אף כי אני חייכתי עלומות ובלבי אמרתי : דבש מצאת אכול הכל ואל תותר !). לא יכולתי לבלתי שמוע. מחוץ לכוחי היה לנתק עצמי. וגם היות התקליטים לא מרובים לא הפך לשום מעצור, או לגבול של ממש ; אדרבא. שומעים ושומעים וחוזרים ושומעים. כל אחד אלף פעם ואחת. עד שהכל, ועד הפרט האחרון, יורד תהומות ומשתקע כאשר הוא על קרקעית הוייתך, ממוזג בתנודות האקליפטוסים שמעל הראש, מעבר לחלון. תמים ואחוז בהרות אור מרצדות. מהול ריח הרהיט הממורט, ומפכה עם הדממה שבחדר הגדול והריק (לבד מטפיחות כפותיה היחפות של קדיה העוזדת החולפת כה וכה). ועם שלוליות גדושות להט אדום שנתבהק על המרצפות האדומות בקרני השמש שנשתטחו שם דממות.

לדוד משה היו אמנם גם שאר תקליטים לרוב. אלא שהללו, אהה, רובם ככולם חזנים היו, אותם אהב, ולהם האזין בהתעטף עליו רוח געגועים על ימים שאיני יודע עליהם הרבה. כל מיני "ד' ד' אל מלך רחום וחנון". וכל מיני "בשר ודגים וכל מטעמים שהם" – שלא היו אלא מעוררים חיוך זידוני על פני ועל פני ישי רעי. אך לבד מאוצר חזנים גלוי ולא–נדרש זה, היה משומר גם אוצר מועט אך מופלא, חתום לכל ופתוח רק לי לפקדו. שם היו קטעים מאת צ'ייקובסקי, העשויים בנקל למצוץ את הלב, …, וכן גם "רומאנס אנדאלוז" לסארטסטה, אשר אותו ידעתי לשרוק חדות עד להבהיל את כל העורבים שבצמרות הגבוהות, שלא פסקו מהתאונן בקול, ועד להתמיה את כל החבריה שהיו מפסיקים, ומביטים בי בבעתה בעברי שורק על פניהם ועיני בעננים, ידי בכיסי, כתפי מוגבהות, ואני מצייץ דמוי כינור בעיניי ודמוי משאבת–נפט חלודה ומצרצרת בעיניהם…

…ובאוצר הדוד משה היה גם הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. הו, מה אתה יודע. ואת זה שמעתי כשאצבעי בין דפי י'אן כריסטוף. כן. עדין בעיני לא ראיתי עד אז לא תזמורת ולא מנצח, גם לא הכרתי עוד את כל כלי התזמורת למיניהם, ורק יכולתי לשער מה הם ומה מראיהם — אף כי כל זה לא מנע כלום ממני מהתפעל, כמובן, לעילא ולעילא, וממצוא אלף דברים מופלאים, אשר איש לא היה מעלה על דעתו למצוא. ולא פטרני כלל מקבל על עצמי מלנצח בשתי ידי ובעשר אצבעותי ובמגחי ראש סוערים, ובטלטלת כתפי וכל גוי, והולך בעוז ממערכה אל מערכה את בטהובן הגדול ואת כל כת נגניו הקסומים עד פסגת הנצחון – והוסף ושורר קטעים קטנים ובמבם עליהם קטעים אחרים, ורקוע ברגל את הקצב כעשרה תופים, והתמוגג עד דמעות, ועד אושר, ועד דמיונות מופלגים במראות ובצבעים, אשר לא עלו על דעת אביהם יוצרם ולא שיער כי ייתכנו. מעבר לכל שעה, מחוץ לכל מקום, ובביטול שעת ארוחת–הערב — עד שקץ בי אחד מבני הבית, והיה מואס בי ובשאון נגינתי וברוב העויותי המשונות, והיה נוזף ומשלחני הביתה, במפגיע, לאמור: "הו. די לך הפעם!“ ואני כשיכור קמתי ובוססתי בחולות שבין הבתים מעוטרי הקאזורינות והאקליפטוסים המאמירים, שר, נלהב, בלתי–נפגע מן השילוח הביתה, חולם, רוקם, מניע יד, ואין מקום בחזה ללב ההומה אל מרחקים ואל פלאים ואל סודי–סודות, ואל לא כאן, ואל לא ככה, ואל מעבר כל זה, מעבר כל אלה, מעבר כל יש – הנה כל הזה שיש לך, כאן, פה, ככה. לא.“

הפרדסים הגדולים שנטע הדוד משה הביאו איתם פרנסה והצילו את סבא, סבתא וילדיהם מחרפת רעב. אבל הם גם קמו על הארץ הקדמונית, הפתוחה, לכלותה. היא נהיתה ארץ של שיכונים ושל עצים מהגרים.

הנה היא הארץ הלא מתוקנת, כפי שמתגעגעים אליה בהנמלט, ללא פרדסים, ללא חורשות אקליפטוסים או יערות אורנים:

"… לא תקצר רוחך לשמוע דבר–מה על העפר? רק רגע. על העפר אשר לא יזוז אבל ייעפר לעולם לרוח הרצה? עפר יפה חום. חם. כהה. ולעולם צעיף מלבין מעליו מתנשב מתפרח. עפר קרקע שלמה וגדולה, אף כי רגבובית ופריכה למגע, ובאה כאגוזים עפורים חמים, טובים למגע–יד. ובליקוק שמלקקים בלשון הם עושים אליך ניחוח מעורר, חרסיתי, כשל בוא היורה. ובמעיכה כלשהי מתפייך הכל למסת סולת נקיה, טהורה להפליא, מלבד נפצי שפופרות שבלולים נושנים, מלבד ניצוץ חצצון פעוט, או דגש בטל של רקבובית, או שרטוט שרשון דק, מיני כהיונים קלים בתוך החום הנאה. ומה יש שם על–פני כל האדמה ההיא? לא הרבה. למבט ראשון אין כלום. אבל מיד רואים כי יש מאוד. ולבסוף יודעים, כשאוהבים, כי שם הכל. מתחיל בה וכלה בה. וקודם–כל חום חם. וגם זהב חם. עד קרסוליים עשבת הדרדרים הסבוכה, האפורה, האבוקה, אבל הנושאת כוכבי–זהבה, כלואים בדוקר ומאירים מתוכו. ולהלן חלקת זהבי דגן שלא זרעו איש. בן–הרוח, ויליד–הגשם. והלאה, שטחים חיוריינים אחרים, חיטה מבוררה ומטופחה, גלי תנודת זהב מנופה, קורנת מקציפה אהבתה לרוח. והרבה מזה, הרבה–הרבה מכל זה – פשוט חומיות, חומיות פשוטה ואחת, לכל צד שהוא ועד קצווי האופק, בלי קישוט בלי פרכוס, בלי לרצות למצוא–חן, חומיות של קרקע שלמה, על אבקה, על בקיעיה, חריציה וכל מה שתרצה: חומיות אחה יפה, מפתה את הלב עד אין נשימה, והזכרתי כבר את הסוככיים ? כל אותם גזר, נירית–הקמה, ואמיתה, ואם לא הם הרי עמיתיהם : הקיצית. הכלך והשומר – מהם צהובי–צוהב מהם לבני–לובן. אבל לא רק הם. גם אחרים כאן. הינבוט הסבוך שמעיד על עומק הקרקע הטובה; הסיאה שפרחיה כעיני לאה; בר–הגביע המלוכסן מכובד גדשו : לשון–הפר המכחיל פתאום מתוך הכל עד נחת עמוקה, והחוח הקרוי ספרדי והוא עשיר גדול בזהב; ועל שפות השדות מברשות הגדילנים שכבו עוד באביב, וקצת לששית אפורת–לבד, על קצה הרטוב, למשפחת החלבלוביים; וחבלבלים לבנים עם אחיהם הוורודים; וקורטמים, ממילא, לאין ספור, משטח אפורים; וקפצני חרגולים וניתורי חגבים וניסור לא ידום לעולם של מיתר–השדות, הוא הציקד – אין–סוף ואין–חוף וכל–כולל; ובתוך כל זה ותמיד יש איזה ירוק יותר, שהשמש לא הרעה לו, ותמיד יש איזה קריר יותר, גם ברותח שבשדות החמים, ותמיד יש משהו מכחיל, מתוך כל זה הזהב והחום החם והמאיר והפתוח לכל צד, בלי שום עד, ותמיד יש רחוק יותר, ורחוק מכל רחוק ; וגם האופק הרחוק אינו אלא פורץ ועולה השמימה ונכנף שם מיד במערבל, דמוי שלוה תכולה, ואין בו שום שלוה ולא שום תכלות תכולה, רק נשימת סערה, קצופה, כולה רסיסים, כולה נלהבות, רותחת שמש, נפנופית, וגם — — — “

 הציונות ביקשה לתקן עם מקולקל וארץ מקולקלת על ידי חיבורם זה עם זה.

הדוד משה, משדמות אוקרינה, חשב לתקנם על ידי נטיעת פרדסים משוכללים ומודרניים בהם יעבדו יהודים וערבים יחד.

סבא זאב, מהפוליטכניון של אודסה, חשב לתקנם על ידי פיתוח תעשיה וחרושת בהם יעבדו בכבוד פועלים עבריים עבודת כפיים.

הדוד יוסף מיערות פולניה האפלוליים חשב לתקנם על ידי נטיעת יערות אורנים וסילוק הערבים.

ואילו אבא, יליד הארץ, לא חשב שהארץ מקולקלת, אלא שהיא יפה וטובה כפי שהיא.

 "מי ביקש מכם רמוס חצרי, אומר המקום, מישעיהו. עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן. כאן פרוס שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים. אדמה אחת גדולה ושלמה ופנויה מכל. יפה כזאת בריקותה השווה והשלמה, לגמרי. ורק היא והוא. האדמה והאלוהים. היא אליו בשתיקה דרך כל הריק והחום והאבקנים הקטנים, והוא אליה בשתיקה דרך כל השמיים הקלויים, הריקים, האפורים מרוב אור שחון, עד ששלמות האין כלום של השמיים מלמעלה מגיעה ונוגעת בשלמות האין כלום של הארץ למטה, שאין עליה כלום. ורק השתיקה ביניהם, זו שרק ביהירות חירשותנו איננו שומעים שאינה שתיקה כלל".

דברים שנאמרו בסמינר לווינסקי לרגל חלוקת "פרס יזהר".

ישראל סמילנסקי 7-5-07 ©