יוני
19
תגיות
שירת העפרוני (א)
א.
טושינסקי היה המפקד בפועל של מדור שיקום רדיו, ב-במ"ב (בית מלאכה בסיסי) 380, של חיל הקשר, בצריפין. האזרח טושינסקי. בראשית שנות השישים היה צה"ל צבא דלפונים, וגם צבא די מנודה, בגלל האמברגו האמריקאי. ואז הגה מי שהגה את הרעיון לאסוף בפחי הזבל של העולם, ובמגרשי הגרוטאות, מכשירי קשר (והרבה כלים אחרים), להביאם ארצה לשקמם ולהשמישם ולהשתמש בהם כתשתית הקשר הצה"לי. במילים אחרות – ציוד קשר קרבי אספנות. וכך נאספו בג'ונגלים של הפיליפינים, ובמקומות אחרים, מ.ק. 6, מ.ק. 10, מ.ק. 300 וגולת הכותרת – ה G.R.C, הובאו לבמ"ב ובו פורקו לחלקיהם, נוקו, תוקנו, מה שדרש החלפה הוחלף, ולבסוף נצבעו ואז נשלחו למחסנים. נשמע מוכר?
קבוצה לא קטנה של חיילים ואזרחים עובדי צה"ל שקדה על המלאכה באולם גדול שבו ניצבו שורות שורות של שולחנות עבודה עמוסי צבד"ים (ציוד בדיקה) – ועל כולם ניצח טושינסקי. גם אני, חייל סדיר, התגלגלתי לשם בחורף ובאביב של שנת 63.
לא רחוק מבית המלאכה היה מחסן שבו שכנו המכשירים טעוני השיקום (שיקום נקרא בצה"ל דרג ד'). כל שבוע עבודה היה נפתח במצעד חגיגי של העובדים, כשטושינסקי בראש, אל המחסן. על המדור היה לשקם מכסה קבועה של מכשירי קשר בשבוע, וטושינסקי היה מומחה גדול בבחירת המכשירים הקלים והמהירים לתיקון, שאיתם לא יהיה לו קושי לעמוד במכסה. הוא ידע לבור את הבר מן התבן במבט קצר אחד, אפילו בלי לפתוח את המכשיר ולהציץ לתוכו. לימים, בשעת רצון, גם גילה את הסוד. לפי תקנות הצבא רק לדרג ד' היה מותר להחליף מחברים (פלאגים) במכשירי קשר. ואי לכך כל טכנאי עצל בדרגים הנמוכים היה קוצץ רגל פלאג באחד המכשירים, ופוטר את עצמו מיידית מהמשך הטיפול בו, והמכשיר היה נשלח אלינו, לדרג ד'. אני דווקא הייתי רעב לאתגרים מקצועיים החורגים מן השיגרה. היה שם למשל מכשיר אחד שהוצנח אבל המצנח לא נפתח והוא שכב מרוסק בין כל היתר. זה היה אתגר ראוי לשמו, אבל טושינסקי מעולם לא הסכים שאקח אותו על עצמי. רוב המכשירים עליהם עבדתי היו מכשירים נגועי טחב וירוקת ("פונגוס" בלשון הטכנאים) שנמשו מהג'ונגל המהביל ושיקומם היה בראש ובראשונה עבודת פחחות וצבע שקדנית.
בשולחן שלידי עבד זאב, אזרח עובד צה"ל, צחקן ודברן, שהיחסים שלו עם טושינסקי היו רעועים למדי, אף כי זאב היה הזריז בטכנאים ובעל ההספק הגדול ביותר. טושינסקי נזף בו לעיתים קרובות על כך שהוא מדבר יותר מדי בשעת העבודה, עם אלו שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו. זאב טען כי מה שמעניין את טושינסקי הוא לא כמות המכשירים שהוא מספיק לתקן ביום אלא הרושם שעושה הצוות שלו על סרן אילן רחום (שם בדוי), ראש מדור רדיו. הנ”ל לא הגיח מעולם ממשרדו הסגור שבקצה האולם, והידע היחיד שלו על הנעשה היה מה שראו עיניו מרחוק, בבואו ובצאתו: עשרות טכנאים רכונים על מכשיריהם בדממה. יום אחד החליט זאב להוכיח את התיאוריה הזו הלכה למעשה. הוא נטל תיל ארוך הניח אותו על שולחן העבודה שלו וקצץ אותו ב cutter לחתיכות קטנות במשך כל היום, כשעיני הכל עוקבות אחריו – והוא שותק כדג. באותו יום לא העיר לו טושינסקי ולו הערה אחת.
כל פעם שזאב ביקש את רשותו של טושינסקי לצאת לשירותים נענה הנ"ל בחוסר רצון ובלווית ההערה: “עוד פעם?!”, וגם על כך היתה לזאב תיאוריה משלו, ופעם אחת התיישב בבוקר תחת שולחן העבודה שלו ולא יצא מתחתיו אלא בערב, כשהסתיימה העבודה.
גם באותו יום היה טושינסקי שבע רצון ממנו ואפילו שיבח אותו שלא הפסיד אפילו דקת עבודה אחת בתואנות השוא שלו.
כך התנהלה השגרה שבוע אחרי שבוע אבל יום אחד היתה לטושינסקי בשורה.
מפקדי צה"ל, שלושים במספר, קבלו מכוניות "לארק" חדשות וחיל הקשר הצטווה להתקין בהם שלושים מקלטי רדיו "תדיראן" חדשים. טושינסקי, אזרח עובד צה"ל, והמפקד הישיר שלי, הסביר כי לאמא של סגן שר-הבטחון יש מניות ב"תדיראן" ולכן בחרו דווקא ברדיו הזה.
הפקודה הורדה מהמטכ"ל לקשר"ר שהוריד אותה למפקד במ"ב שהוריד אותה לראש אגף שיקום ותחזוקה שהוריד אותה לראש ענף רדיו סרן אילן רחום שפקד על סמל אביבה צנעני הרלש"ית שלו להביא את טושינסקי אליו ומיד.
וטושינסקי הונחה לקחת שלשה מאנשיו שאפשר להסתדר בלעדיהם (אבל כאלה שלא יעשו בושות) ולשלוח אותם למחנה כורדני שעל שפת הים דרומית לעכו כדי להרכיב תדיראן בלארק.
אביבה באה לשולחן אליו ישבתי בוחש במעי מ. ק. 6 פעוט אחד. היא התקרבה אלי סמוך-סמוך התכופפה עד שזרועה נגעה בזרועי ואמרה בקול שקט אבל צלול "הבאתי לך צוו תנועה". והזדקפה וחייכה בחן ואמרה "אם יש לך שאלות תיגש אלי למשרד" ואני ידעתי שיהיו גם יהיו שאלות, והמון.
ב.
את הלילה שלפני היציאה לכורדני ביליתי בשמירה על בור המנורות השרופות.
הבור נמצא במגרש ריק גדול לא רחוק מהגדר, בקצה הבסיס. מנורות רדיו היו מצרך יקר המציאות בישראל של ימי הצנע והיה להן ביקוש רב בשוק. אי-לכך חי חיל הקשר בדאגה מתמדת פן חייליו הגיבורים ועובדיו הנאמנים יגנבו ממנו מנורות, יבריחו אותן אל מחוץ לבסיס ויציגו אותו ככלי ריק. לכן לא נתנו באשנב המחסן לטכנאי נורה ככה סתם כי הוא צריך, אלא רק כ"תמורה" למנורה החשודה כפגומה. כך לא יצטברו בידיו עודפים המועדים לסחיבה. את המנורה החשודה שמרו במחסן למיון נוסף, כי מי יודע. ומכיון שתורו של המיון הנוסף מעולם לא הגיע, יותר מזה, אף אחד לא יתקן מכשיר קשר קרבי במשומשת כזו אפילו אם יטוהר שמה, הלך וצמח לו הר של מנורות דחויות במחסן, וכמו הר הראיות כנגד דרייפוס (באי הפינגווינים) איים גם הוא להתמוטט על יוצריו. אי לכך נמנו וגמרו חכמי במ"ב וחפרו בור ענק בקצה הבסיס לאחסנת המנורות השרופות. אלא שאז צצה לה בעיה חדשה: מה יהיה אם עכשיו יגנוב מישהו מנורות שרופות מהבור? כנגד כך ננקטו שני צעדים: א) שני שומרים עם רובה טעון וחגור הוצבו לשמור על הבור יומם ולילה, וב) מחסנאי שלם הוקדש לצביעת המנורות המושלכות לבור בצבע אדום שאינו ניתן למחיקה. כך שאפילו אם יעשו השומרים יד אחת ויגנבו מנורות שרופות מהבור – לא יוכלו לגשת איתן לאשנב המחסן ולמסור אותן כ"תמורה", וכך להפיל את המערכת.
וכך, בחגור מלא, עוזי תלוי על שכמי, כובע פלדה לראשי, שש מחסניות ושני רימונים בחגורתי פיטרלתי סביב הבור, במגרש השממה הגדול שבקצה הבסיס, עם יורם. שומר שומר על שומר.
היינו משמרת שניה, בין חצות הלילה לארבע בבוקר ופירוש הדבר עוד לילה בלי שינה.
“תשמע משהו" אמר יורם "בעיירה אחת נידחת חיו שני זוגות של יהודים".
יורם היה מעברניק, מאלו שבאים והולכים. לא ניסיתי אפילו לתהות מדוע נזכר בזוגות הללו דווקא אז. הייתי עייף עד קהיון.
“הם לא ידעו איך עושים "סדר", אבל מאד רצו לעשות סדר.
כשפסח התקרב הציע הבעל לאשתו לגשת לבית הזוג השני, ולהציץ בחור המנעול. 'ומה שהם יעשו – נעשה גם אנחנו'.
בליל הסדר עשתה האישה כדבריו, הלכה לבית הזוג האחר והציצה בחור המנעול. ומה ראתה? הבעל מסיר את החגורה, מצליף בה באשתו וצועק עם כל מכה ומכה: 'הנה לך פסח, הנה לך סדר!'
האישה חזרה מבוהלת לביתה וסירבה לספר לבעלה מה ראתה. לבסוף איבד הבעל את עשתונותיו, הסיר את חגורתו, הצליף בה באשתו, ועם כל מכה ומכה צעק: 'הנה לך פסח, הנה לך סדר!'
אמרה האישה: אם אתה יודע, מדוע שלחת אותי ללמוד?”
“זה המשל – ומה הנמשל?” שאלתי את יורם בזעף. “אני בכל אופן מעדיף ללמוד מספרים. חבל שהם לא הלכו לספריה במקום" ואז הבחנתי בשפופרת שידור גדולה מסוג 3-1000z/8164 מונחת מעל כל רבבות המנורות השרופות שתחתיה.
היא שכבה שם כנמר בין חתולים, כברונטוזאורוס בין חגבים. צחה, שקופה, והלוגו החשוב Eimac טבוע בבשרה. ימים רבים חלמתי על משדר רב עוצמה שאבנה סביב מנורה כזאת בדיוק ודרכו אביא את דברי לעולם המשתוקק. פעם כבר בניתי משדר חלוש ושידרתי בו את "קוסי פאן טוטי" – אבל השידור הגיע בקושי עד קצה הרחוב. והנה היא האדירה, רבת העוצמה, מלכת המשדרים! היא הגיעה לכאן. מחכה לי כאן. ממשית אבל ריקה מתוכן. שרופה אבל יפה כמו חדשה. אותה אראה ואליה לא אגיע, איש ונבו לו על ארץ רבה.
“יש הבדל בין מנורה שרופה למנורה שבורה?” שאלתי את יורם.
“פיסית יש אך לא פונקציונאלית" קימט יורם את מצחו, מנסה להבין להיכן השאלה חותרת.
“אז לצה"ל זה לא משנה" אמרתי.
הרמתי אבן כבדה והטחתי אותה בכל הכוח במנורה הנכבדה. קול ניפוץ זכוכיות קול ריסוק וגריסה עלה מן הבור. החטאתי. כל המנורות הקטנות השגרתיות שסביב מנורת השידור הגדולה נטחנו לאבק – אבל היא נשארה שלמה ושאננה. הרמתי אבן אחרת והטחתי אותה בה בכח רב יותר. עכשיו התעוררתי לגמרי וחשתי איך נוצקת בי עוצמה שלא ידעתי. אבל המנורה, כמו הכתם על הקיר, לא נפגעה, ונשארה שוכנת לבטח באבק היהלומים המזדהר של מכיתות הזכוכית. ערמתי סביבי ערמת אבנים קטנה וידיתי אותן בזו אחר זו לבור מרסק רבבות מנורות נוגות צבועות אדום לדיראון עולם. ופתאום ידעתי מה עלי לעשות: אחזתי בשתי ידי בקנה העוזי והלמתי בקת בכל הכוח במנורה הגאוותנית. והיא התפקעה כבועת סבון והפכה בבת-אחת לגרוטאה עלובה חסרת חן ותכלית.
שלווה ירדה עלי. מעכשיו אני מוכן לכל.
ג.
על הצו הייתה חתומה סגן ורד לוינסון, שליש, שהפנתה אותו לקצין-העיר חיפה שנדרש להקצות לנ"ל חדר במלון לשבוע ימים.
טושינסקי יצא לשוט בבסיס כדי לארגן כל מה שדרוש לכוח המשימה, וחזר כולו זורח: “הצלחתי לארגן לכם רכב!” אמר בחשיבות "טנדר פרגו. זה בעצם רכב מושבת עם אות "ש" ענקית בחלון הקדמי שלו – בגלל פגמים מכניים חוסר בחלקי חילוף ובכלל כי יצא מהתקן – אבל לי יש קרוב בסדנת הרכב המרכזית והוא סידר בשבילכם רשיון זמני וצו תנועה והקצבת דלק – ואתם יכולים לצאת לדרך. למישהו מכם יש רישיון נהיגה?”
זאב אמר כי לו יש רישיון, והוא קיבל את מפתחות הטנדר, פרגו 49, צבוע חקי.
(באתר עמותת השיריון נזכר כי מאות טנדרים כאלו נפלו שלל בידי צה"ל, אבל לא הצלחתי לברר מתי והיכן, ומה היה ההמשך. זה כנראה היה אחד מהם).
אחרי שהעמסנו עליו את ארגזי הכלים שלנו יצאנו לדרך, אנחנו והטנדר המשקשק, מתנועעים שיכורי חופש על הכביש, כמו אסירים שיצאו לחופשה קצרה.
לטכנאי השלישי קראו פשוט מייג'ור. הוא היה ניצול שואה, עם מספר על הזרוע, מופנם ושקט, ואלוף במ"ב במ. ק. 300. מ. ק. 300 היה מכשיר קשר מיושן וכבד, וקשה לתיקון במיוחד. היו שטענו כי הוא, עקרונית, פועל רק בנס, ולכן כשכלו כל הקיצים היו מעבירים את המכשיר הסרבן למייג'ור, שהיה מצליח להשתלט עליו אם כי לא היה מסוגל להסביר מדוע ואיך.
השיחה בדרך נסובה על קיצורי דרך, מעקפים וקומבינות – אולי בהשראת הפרגו המפוקפק, הרדיו של האמא של סגן שר-הבטחון, הלארק שכולם ידעו כי הוא מורכב מחלקים שהשאירה אחריה חברה אמריקאית גוססת, במפעל מסובסד של יקיר השלטון.
מייג'ור הסביר כיצד סוחרי התבואה היהודים באוקראינה היו מסדרים את האיכרים. הם היו מציעים לאיכר מחיר גבוה יותר מהמתחרים וזוכים בעיסקה. ואז היהודי היה אומר לגוי: “במקום לספור שקים, שזה קשה ומבלבל וגורר ויכוחים, נניח קופיקה כאן על הצלחת עם כל כל שק המועמס על העגלה.” הגוי היה מסכים בשמחה להצעה המבריקה. קצת לפני שנסתיימה ההעמסה היה היהודי הולך לרגע, להשתין כביכול, והגוי לא היה יכול להתאפק, וגונב כמה קופיקות מהצלחת.
מייג'ור סיפר ואני חשבתי שכך הם חיו שם, שונאים זה את זה, בזים זה לזה, גונבים זה מזה, ולא יכולים האחד בלי השני.
ד.
זאב החנה את הטנדר סמוך למלון, הרים את מכסה המנוע ופירק את מכסה המפלג, הוציא ממנו את הרוטור ושם בכיסו. “זה ביטוח מפני גניבה" אמר בחשיבות, כאחד היודע את אשר הוא אומר.
המלון של קצין העיר היה מלון מלחים זול בעיר התחתית של חיפה, קרוב לשער הנמל. ריח כבד של ליזול עמד בו, מזכיר את המחראה של מחנה 80. החדר שקבלנו היה בקומה הראשונה, פונה אל הרחוב, ומיד כשנכנסנו אליו פתח זאב לרווחה את החלון, שיתאוורר.
אישה רעת-מראה בלבוש קצר וזול שנשענה עד אז לתריס פנתה אליו בכעס:
“מאנייק, מה יש לך, כוס אימך הצולעת?"
“למה מה קרה" אמר לה זאב "קנית פה את המדרכה? אמא שלך קנתה?"
“שתרקב בגיהנום. תסגור את התריס הזה אחרת יהיה לך רע אני אומרת לך"
“חברה, יש פה זונה!” אמר זאב בשמחה "בואו לראות!”
עכשיו עמדו שלושה ליד החלון.
“כמה את לוקחת למציצה?” התגרה בה זאב.
“נקניקיה גמדית כמו שלך אני אפילו לא נותנת לכלב, זה אוכל לזבובים"
“אל תדאגי, בפה מלוכלך כמו שלך לא הייתי נוגע אפילו עם מקל" ענה לה זאב.
“אפילו עם מקל תהיה לך שפיכה מוקדמת" אמרה הזונה "אין אישה שתרצה להיות איתך אפילו בשביל 5000 לירות ולך לא יהיה כזה כסף בחיים. מי אתה בכלל יה אפס, תסגור ת'תריס!”
“חצי לירה בשביל מציצה – הולך?” המשיך זאב במשא ומתן "אנחנו כאן שלשה. מסכימה בשביל לירה ורבע – לשלשתנו?”
“זה מה שאמא שלך המזדיינת לוקחת" נדחתה הצעתו בבוז סרקסטי.
“מה המחיר שלך, יה שרמוטה" אמר זאב שרוחו קצרה "דברי כבר".
“אני מחכה כאן עכשיו לאניה צרפתית שלמה שרק הגיעה, כל שניה הם יהיו כאן, והם משלמים במטבע חוץ. אני לא צריכה את הזרגים הקטנים החתוכים העלובים שלכם ולא את הלירות המחורבנות שלכם. עופו לי מהעיניים. סגור ת'תריס.”
זאב סגר. אני תהיתי מה זאת מציצה. בספרים שלי אף פעם לא קראתי על דבר כזה, וגם לא היה כתוב שאישה יכולה לדבר ככה.
לא הבנתי את הקונספט של תרמית שקי החיטה והקופייקות. הרי בסופו של דבר הגוי מקבל (אם בדרך הישר ואם לאו) קופייקה כנגד כל שק ?
נהפוך הוא, יקירי. הקופיקות נועדו רק לספירת השקים, הן לא היו התשלום בעד השקים. מחיר שק תבואה הוא מאות אם לא אלפי קופיקות. ולכן המוז'יק "הרויח" מהגניבה מעט והפסיד הרבה.
לא מבין, איך אפילו מוז'יק יכול להיות כל כך טיפש ??
תאוות הבצע מעבירה אפילו אנשים אינטיליגנטיים מאד על דעתם, לא רק טיפשים. זה נקרא "נצול חולשת אנוש".