פצע באדמה (ב)

פורסם על ידי lulisml בתאריך 26 ביוני 2012 ב-רוחות רפאים | 7 תגובות

 ד.

דברים אלה אינם עמדה פוליטית שיכולות להיגזר ממנה מסקנות מעשיות (אלא אולי רק בעקיפין ובשוליים, כמו חוקי שמירת הטבע ושימורו שיזהר היה ראשון המחוקקים אותם בכנסת). זו עמדה אקזיסטנציאלית. לנסיבות הטראגיות המאלצות את אלה לבוא, בעל כורחם, לארצם של אלה אין פתרון חוץ מ"לעשות עולם שאין בו צורך לעמוד במבחן העקדה”, וזה כנראה מחוץ לכוחם של פוליטיקאים.

הערבים, כפרי הערבים, הם חלק מנוף ילדותו האהוב של יזהר והריסתם היא גם הרס עולמו. הקידמה, החקלאות התעשייתית, עליית ההמונים ושיכונם הורסים את עולמו זה, בדיוק כמו שהם הורסים את עולמם של הפלאח ושל הבדווי. יזהר שונה בכך מרבים מהסופרים בני דורו, ועוד יותר מאלו שבאו אחריהם וכלל לא הכירו את הארץ הישנה. לאלו אי-הכרת הערבים, והדמוניזציה שלהם, מוסיפה כוח ומפיחה בהם רוח מלחמה.

ב"צניחה מהצמרת" מספר יזהר על בדידותו בין שכניו בני גילו ועל היותו שונה מהם (וגם על כך שהגיע לגובה רב מהם, גובה ממנו הוא יכול לצפות למרחקים). במרכז הסיפור עומד האקליפטוס הגדול שבחצר הדוד משה: “ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע – שם ביתו של הדוד משה. שם חצרו הגדולה, המוצלת, המנוקה תמיד במטאטאו של עבדול-עזיז.”

המספר, שמחרף את נפשו ומטפס על העץ הענק כדי לחלץ ממנו את כדור המשחק – נתקע עליו לאחר החילוץ ואינו מסוגל לרדת. הילדים ממשיכים במשחקם ומתעלמים ממנו. היחיד שנחלץ לעזרתו הוא עבדול-עזיז, הפועל מזרנוגה:

“וכבר קמתי וכבר הלכתי שתי פסיעות, …ואינני זוכר עוד כלום. רק את עבדול-עזיז. לא את כל האחרים. אולי לא היו כאן מעולם. אולי היו. אבל עבדול-עזיז היה שם. אדם לא צעיר, אבל זקוף גו. שתקן, מלבין שפם. מטפחת לבנה-מתכילה ליפפה כיפתו. כולו כבד-ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה. ודייקן היה, ונקי היה. אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה. 'כּאתר חירך!' – באתי מתי שהוא ומלמלתי אל עבדול-עזיז בלא להגביה עיני מרגליו היחפות וממכנסי הבד הלבנים שלו, שהוא 'רב טובך!' – 'וחירך!' – ענה ואמר לי עבדול-עזיז חרש, שהוא: 'וטובך'. …וזה הכל.”

הסיפור מסתיים בעקירתו המוחלטת והסופית של העץ הגדול מעל האדמה: “איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור.”

ב"כרכרה של הדוד משה" מפרש יזהר מה מעציב את עבדול-עזיז: “ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ורותמו בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זרנוגה ועל-מה)”, וב"מקדמות" הוא מוסיף “איש כאן אינו נביא וגם נביא לא היה יודע… שלא רק הכרם לא ישאר… שהערבים הללו לא ישארו כאן, האנשים והנשים, ושזרנוגה לא תשאר וקוביבה לא תישאר ויבנה לא תישאר, וכולם ילכו ויתחילו לגור בעזה, ואבוי להם" ומוסיף בנשימה אחת "ושגם הפרדסים ייובשו, וכי על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא דור אחד של איכרים… והעולם ילך ויתערבב לגמרי.”

ב"סיפור שלא התחיל" (1963) בא יזהר חשבון, מר ונוקב, עם מהרסי הארץ הישנה. אלו הם לא רק הורסי הכפרים הערביים ומגלי תושביהם (“שתיקת הכפרים") אלא, מאותה זרות עצמה, מהיותם לא-ילידי המקום, גם עוקרי הפרדסים ובוני השיכונים. הם הרסו את עולם הערבים, והם הרסו את עולמו. “זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום.”

 ו.

“באמצע 1978 הגיע העימות לשיא, בעת שהבמאי רם לוי עיבד לטלוויזיה את סיפורו של ס. יזהר "חרבת חזעה". הסרט, בכיכובם של דליק ווליניץ וגידי גוב, עסק בכפר ערבי דמיוני שתושביו (התמימים וחסרי המגן כמובן) מגורשים מביתם בידי חיילי צה"ל (האכזריים וחסרי הלב כמובן) בימי מלחמת השחרור. מעטים זוכרים זאת כיום, אבל זה בעצם היה הרגע בו נולדה ה"נכבה": הנרטיב הפלסטיני הרואה בהקמת מדינת ישראל אסון לאומי והומניטרי לערבים. הפלסטינים יצרו אותו, אבל חבורה של אנשי שמאל ישראלים הפכו אותו למותג. המדינה סערה. שר החינוך, זבולון המר, החליט להפעיל את סמכותו ולמנוע את שידור הסרט. בתגובה החשיכו עובדי רשות השידור את המסך למשך חמישים דקות. מאות אלפי מילים זועמות נשפכו. אני כתבתי מאמר לוחמני במיוחד נגד הסרט. העובדה שאנשים שנולדו בארץ ולא עברו את השואה מציירים את חיילי צה"ל כקלגסים במדים המעלים את הפליטים האומללים על משאיות, הציתה בי זעם אדיר. מי שלא היה "שם", שלא יעשה השוואות. בעקבות המאמר הוזמנתי לדיון ב"עלי כותרת". בפעם הראשונה בחיי (אבל בהחלט לא האחרונה), צעקתי בטלוויזיה על מתנגדַי.”

כך מתאר יאיר לפיד, בספרו "זכרונות אחרי המוות" את השתלשלות העניינים שהובילה את אביו יוסף אל מינויו כמנכ"ל רשות השידור, ועשתה אותו לכוכב תקשורת ופוליטיקאי. המאבק של יוסף לפיד ב"חירבת חיזעה" העלה אותו לגדולה.

המאבק הזה לא נבע רק מכיוון שבני לפיד לא קראו, כנראה, את הסיפור, ובוודאי שלא היו ערים להקשר בו נכתב. מישהו שמכיר את יזהר ויצירתו לא היה כותב "כפר דמיוני". יזהר לא בדה אף פעם סיפורים מדמיונו, רק שינה שמות. לא ברור שאפילו הבמאי רם לוי קלט במה דברים אמורים ושהמבקרים הרבים המתפעלים מהסיפור בימים אלה ברחבי העולם מודעים למה שעומד אחריו (הספר הפך לאחרונה לרב מכר בבריטניה).

ולא רק כי כל השוואה עם השואה אינה נערכת בו, ולא רק כי טענה נגדית כגון "מי שלא היה בארץ ששים שנה לפני מלחמת השחרור ועד אליה ועד בכלל, שלא ידבר בה", שיכולה היתה להטען כנגד הלפידים, אינה בעלת תוקף, ואפילו לא בגלל הקביעה המופרכת ש"חירבת חיזעה" היא שהפכה את הנכבה למותג. כאילו עד שלא הוצג הסרט הנ"ל בטלויזיה, הערבים לא ידעו מה קרה להם, ולא היה להם משל עצמם דבר להיאחז בו.

אי ההבנה הלפידית הבסיסית היא שהסיפור, כמו כל כתבי יזהר, הוא אישי, אקזיסטנציאלי, ולא כתב תעמולה.

פוליטיקאים, תועמלנים, פירסומאים, דוברים למיניהם מעוניינים רק בדבר אחד: ש"הצד שלהם" יראה טוב. ש"כביסה מלוכלכה לא תצא החוצה".

אבל ספרות עוסקת במציאות מורכבת, בה גם ה"טוב" עושה מעשים רעים, וה"רעים" יכולים לעשות מעשים טובים. הספרות עוסקת במציאות שיכולה להראות שונה לעיניים שונות ושרוב כוחה נשאב ממבט מרובה ממדים ומאתגר זה. דווקא התנ"ך, שאת רובו ידע יזהר בעל פה הוא מופת לגישה זו. התנ"ך אינו כתב תעמולה מתקתק, כדוגמת הברית החדשה, למשל, בה הטובים טובים לגמרי והרעים רעים לגמרי. בתנ"ך דוד המלך רוצח בוגד ונואף, אברהם מתעלל בבניו, יעקב מרמה את אביו, עושק את אחיו ומפלה נוראות בין בניו, ירמיהו שליח אלוהים נזרק לבור באשמת זריעת דמורליזציה. אלוהים עצמו עוסק בהתערבות מגונה עם השטן וממיט אגב-כך אסון על עבדו הנאמן והחף-מפשע איוב.

בפוליטיקה, כאמור, עוסקים בממוצעים, ב"עם", ב"אומה" ב"היסטוריה". ואילו בספרות עוסקים ביחיד, בהווית היחיד, במה שנראה מבעד עיניו של היחיד.

בשנת 1962 הגישה בכנסת קואליציה מוזרה (הקומוניסטים, מפ"ם (לימים מר"ץ) אחדות-העבודה (לימים התנועה לארץ ישראל השלמה) ותנועת החרות (לימים הליכוד) ) הצעה לביטול הממשל הצבאי, שהיה מוטל אז על רוב הישובים הערביים בארץ.

מחנות המתנגדים והתומכים בהצעה היו שקולים וקולו של יזהר, מחברה המפורסם של "חירבת חיזעה" היה הקול המכריע.

בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, הודיע כי יתפטר אם תחליט הכנסת לבטל את הממשל הצבאי. קולו של יזהר היה צריך איפה להכריע לא רק אם ימשיך הממשל הצבאי או יבוטל, אלא גם אם בן-גוריון ימשיך להיות ראש-הממשלה או, כפי שסבר יזהר, יבוא בגין תחתיו.

סופרים ומשוררים ידועים פנו אל יזהר ודרשו ממנו להצביע בעד ביטול הממשל הצבאי כמסקנה מתחייבת מ"חירבת חיזעה". ליזהר היה ברור שאין קשר בין הדברים. חירבת חיזעה אינו עמדה פוליטית.

לפני ההצבעה פנה יזהר אל בן-גוריון וניסה לשכנע אותו שיסכים לביטול הממשל הצבאי. הוא כתב לו, בין היתר, כך:

“איני מקבל את משפטך הנחרץ כי הערבים הם אויב פנימי. הרי זו הכללה נוראה. לא כולם. אולי אפילו לא מקצתם. אף כי אין ספק שחלק מהם נגוע באיבה שורשית ומדאיגה, ויותר מכולם – בני הדור הצעיר. אף-על-פי-כן אסור לומר כך על רבע מיליון בני אדם. יש בהם שונים… זו הכללה שפריה יאוש, ומסקנתה אכזריות.

… התספה רשע עם צדיק? איני נגד אמצעי הרתעה – כגון משפט צבאי – לכל הפוגע בבטחון המדינה… אך, אני נגד התפישה שלעולם… יראו בהם אויב פנימי. ראיה כזו מוליכה למדיניות של סילוקם כפתרון הנכסף ביותר. ואם אתה לא תאמר כך – רבים יפרשו כך את דעתך וינהגו על פיה.

אם הערבי נידון לעולם, אחת היא מה מידת רצונו הטוב, רווחתו או נאמנותו, להיות נחשב כאויב פנימי, למה תוכל לצפות ממנו?

השאלה היא לפיכך, מוסרית, אנושית. גורל רבע מיליון בני אדם בישראל… ואני מאמין באדם. וכנגד הרשעה סיטונית. ואני סבור כי יפה שתבוא הממשלה בהצעה… האומרת כי לא לעולם חרב, בהצעה השמה משפט לקו וצדקה למשקולת.”

תשובת בן-גוריון מפתיעה בחלקה, כי גם היא מנסה לראות את העולם בעיני הצד שכנגד. הרי קטעים מתוכה:

“לא כתבתי כמוך על זוועת המלחמה. אבל הרגשתי היא, כי מלחמה גרועה מקניבליסם; והדורות הבאים – לאחר שהמלחמות יעברו מן העולם – יתקשו להבין כיצד אנשי תרבות עשו מלחמות והרגו אנשים שאינם מכירים כלל ואין להם נגדם שום דבר.

… ואני רואה שלוש סכנות לעם היהודי בארצו: צבאות נאצר, הפליטים והערבים בישראל. בשיחה שהיתה לנאצר עם או נו אמר לו הראשון בדברים ברורים שהחזרת הפליטים לישראל פירושה הכחדת מדינת ישראל (לא השמדת היהודים), כי זו לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה של שלוש דתות (אני מצטט לשונו של נאצר).

דה-גול יכול (ולדעתי חייב) לוותר לערבים באלג'יריה – מפני שלמיליון הצרפתים באלג'יר יש מולדת עצמאית בצרפת. שני מיליוני היהודים, – שמבחינה ערבית הם כצרפתים באלג'יריה, – אין להם כברת-אדמה אחרת משלהם.

…יזהר, תאר לנפשך לרגע שהמצב הפוך. סביב א"י קיימות שבע מדינות יהודיות, ובא"י ישבו לפני 15 שנה שני מיליוני יהודים ושבע מאות אלף ערבים. ועצרת או"ם החליטה לחלק את הארץ, ולהקים מדינה ערבית בשטח שיש בו חמש מאות אלף יהודים. צבאות יהודים מכל הארצות השכנות פלשו לארץ – והובסו על ידי המיעוט הערבי, – והוקמה מדינה ערבית שנשארו בה 250000 יהודים. האם אתה מתאר לעצמך שיהודים אלה היו נאמנים למדינה הערבית?…”

במילים פשוטות יותר בן-גוריון אומר שאילו הוא היה ערבי גם הוא לא היה משלים עם קיום ישראל ועושה מה שביכולתו להחריבה. גם זה סוג של מבט מעיני הזולת – אבל זה מבט לא אישי, אלא סטריאוטיפי. ובן-גוריון מוסיף:

"איני מסוגל להתיימר שהמרחק בינינו ובין הערבים הוא לאין ערוך ולעולם ועד. זה שבע שנים נלחמים ערביי אלג'יריה בגבורה רבה נגד הצרפתים. מלחמה נואשת… איני סבור שערביי ישראל נופלים בהרבה מערביי אלג'יריה.

כשנבחרתי בשנת 1933 להנהלה הציונית ראיתי כאחת מחובותי הראשונות לבוא בדברים עם המנהיגים הערבים – בדבר הסכם לשיתוף פעולה, באשר היתה הנחה ציונית מקובלת שעלייתנו והתיישבותנו מביאה ברכה לערבים.

הלכתי לעסקן ערבי הגון, שידעתי מסירותו לעניין הערבי ויושרו האישי: זה היה מוסה עלמי. ולאחר שפיזמנתי באזניו את ההנחה הציונית הנאיבית על הברכה וכו' אמר לי בפשטות: אני בוחר שארץ זו תשאר שוממה ודלה עוד מאה שנה, עד שאנחנו, הערבים, נהיה מוכשרים לפתחה.

…ואני יודע שיש בישראל, ביחוד בקרב הדור הצעיר (הערבי) המקבל חינוך תיכוני וגבוה, – אויבים בנפש, ואין אני בז להם, כאשר לא רגזתי על תשובתו הפשוטה והכנה של מוסה עלמי. ואם אינך רואה אפשרות שחלק גדול של ערביי ישראל עלול להצטרף בתנאים מסויימים לתוקפינו – אתה עיוור. ויש למנוע זאת על ידי הרתעה – למען לא נצטרך חלילה להשתמש בכוח,- כלומר לירות.”

בן-גוריון לא שיכנע את יזהר. אבל יזהר סבר שאם הוא מעדיף את בן-גוריון על בגין כראש ממשלה, והאחריות על גורל המדינה היא בידי בן-גוריון – עליו להותיר בידיו גם את הסמכות, ולאפשר לו לנהוג כפי שלדעתו האחריות מחייבת. “אבא לא עושה דברים מוסריים עקרונית, אלא רק דברים מעשיים ששומרים על המשפחה.” סיכם יזהר את הפרשה, והצביע נגד ביטול הממשל הצבאי. אלו שקראו את "חירבת חיזעה" כתעמולה פוליטית לא היו מסוגלים להבין את התנהגותו. אבל השאלה כפי שראה אותה יזהר היתה כזאת: עכשיו, כשכבר נחרב מה שנחרב, וגורשו מי שגורשו, והארץ עליה הוא מקונן כבר איננה, מי, מעתה ואילך, יגרום יותר נזק  – בגין או בן-גוריון?

בן גוריון נשאר ראש הממשלה, אך לעוד חדשים אחדים בלבד. ביוני התפטר בן-גוריון והוחלף על ידי לוי אשכול. מיד עם כניסת אשכול לתפקיד פנה אליו יזהר וחזר והציע לו לבטל את הממשל הצבאי. ואמנם, לאחר בדיקה והתיעצות נוספת, ומחוץ להתכתשות המפלגתית, ביטל אשכול את הממשל הצבאי, ב-1965, ו"כלום לא קרה. השמיים לא נפלו.”

 “אני בוחר שארץ זו תשאר שוממה ודלה עוד מאה שנה" אמר מוסה עלמי. ליבו של יזהר נהה אחריו, אבל רצון החיים שלו, בקרב עמו, לא התיר לו ללכת אחרי ליבו, וזה רוב הסיפור.

“שם מרחבי אין כלום. יפים כאלוהים בגדלם הנושם. שם אשר אין שם כלום כי-אם הפתוח והרחב לכל רוח. שם מישור שטוח כאילו, כאילו אין במה להיאחז, וריק לכל צד, אבל הזהב מתלקח שם חפשי, פטור כולו מכל ומכלום".

הפרק הראשון:    http://wp.me/pXLKy-UL