תגיות
ליאוניד
"עליית משמר בארבע וחצי." סכמה הפקידה במשרד הרס"ר של מחנה-עמרם, את תשובתה לשאלה שחזרה ונשנתה: איך זה שנקראנו למילואים להשתלמות-רענון-אימון ובעצם הוצבנו לשמירה? "ככה זה, אין מה לעשות".
את הניסוי הגדול אותו עמדו לערוך בעבודה שלו, ושעליו הוציאה הממשלה מליונים, נאלצו לדחות בגלל המילואים האלה. על הצו, שבלוח זמנים מקוצר, חתם אלוף, בשבת. צווים כאלה אי אפשר לבטל, ומנהל הניסוי הריהו כאן, חבוש בכובע פלדה על שערו המאפיר ורתום חגור.
במחנה-עמרם נשמרים, תחת שכבות עבות של לשלשת יונים התותחים הגדולים של צה"ל, תומת 155, אלו הנקראים בפי החיילים 'הזיינים הגדולים של צה"ל', בהמוניהם. הם, תחמושתם, סדנאותיהם וכל הקשור בהם. יחד הם יכולים לכתת את כל הארץ לחצץ.
ז. הקוון הסביר לו את סוגיית היונים.
“מחנה עמרם קרוב לעיר, נכון?” שאל רטורית "אז כל החיילים כאן הם חיילי קל"ב – קרוב לבית. והם לא אוכלים בבסיס. אצל א. הרס"ר מטבח רשומים 412 סועדים. זה נותן לו תקן לעשרה טבחים ותוספת חדר אוכל גדול. אם הוא ידווח שרק עשרה עשרים באמת אוכלים אצלו יקחו לו את כל זה. אז לא הוא ולא אף אחד אחר מדווח. ויום-יום מגיעה לכאן משאית גדולה של חיל אספקה ופורקת אוכל לארבע מאות איש, שלוש ארוחות ביום. הצוות של א. מוציא אותו מהקרטונים ומוריד את ניירות האריזה, חותך ומתבל ומבשל, ומניח את האוכל המוכן בחדר האוכל, ואחר שופך את הכל לאשפה ומשם זה מפונה למזבלה שבקצה הבסיס. ואת זה אוכלות היונים, שגרות בסככות הגדולות. טוב להן כאן והן מתרבות – "יש פה עכשיו בטח איזה מליון יונים" העריך ז."הכי הרבה יונים בארץ. ואני מתפרנס מזה לא רע" הוסיף בגאווה "כי אני הסוכן של 'אנטיון' הפטנט הכי מוצלח נגד יונים, כי כל העיר סובלת מהם. אתה לא צריך אנטיון במקרה?".
"אני סמ"ר ט." הציג את עצמו סמ"ר ט., ברחבת הדגל "סגן מפקד המשמר שלכם. הסתדרו בשלשות. עמוד דום".
ט. עבר מחייל לחייל בודק נשק וחגור, מוודא שהמימיות מלאות והתחבושת האישית בתוקף.
"להורדת הדגל, דגל שק!"
אחרי שהוריד את הדגל וקפל אותו במומחיות, העביר ט. את חיילי המשמר לעמידת נוח ונשא נאום קצר.
"תשמעו. יש כאן במחנה הזה דבר אחד חשוב באמת. ועליו תשמרו, דיר באלאק, אחרת יהיו לכם מה זה בעיות. זה הטלוויזיה במועדון השק"ם. תישארו ערים כל המשמרת שלכם ותלכו בפטרול סביב המועדון. כבר שלוש פעמים פרצו פה וגנבו את הטלוויזיה ואל תשאלו איזה באלאגן היה אחרי זה, ועדת חקירה והכל. כך שאני מציע לכם, ידידותית, לטובתכם האישית – תשמרו טוב. חוץ מזה תשגיחו היטב-היטב על הנשק האישי שלכם. יש כאן במחנה הזה פרצות בגדר ודרכן נכנסים כל מיני פושעים שתופסים את השומר, מחטיפים לו מכות ולוקחים לו את הנשק. ולמילואימניק זה ממש לא משתלם – בית-דין צבאי וכל זה. חופשיים."
אחרי המילים הללו חילק ט. את המשמרות והגזרות ואז פנה אל מנהל יחידת הספקטרומטרים שנקרא אליו למילואים דחופים והכרחיים (ושהניסוי הגדול אליו התכונן יותר משנה נדחה בגללם):
"אתה מוכר את השמירה שלך?"
"מה?!"
"יש כאן רוסי אחד ליאוניד שבעד בקבוק וודקה לימון ישמור במקומך. משתלם לך".
"לא לא" הגיב הנ"ל אינסטינקטיבית, אמון על לא יברח איש כמוני. "אבל מצד שני", היסס, "אם זה מה שיעשה לו טוב בחיים – אני מוכן לתרום בקבוק וודקה לימון לטובתו. בשופרסל זה עולה שלשה שקלים או משהו שכזה."
בבוקר ניגש לנשקיה להחזיר את הנשק והחגור וכשעמד ליד האשנב נשמעו מבפנים צעקות וקול מדפים מתמוטטים.
"מה קורה?" שאל את הנשק מכורכם הפנים שישב ליד הדלפק ותיקיית טפסי-החתימה לפניו.
"ששש.." השתיק אותו הלה. "ליאוניד שיכור וזה יגמר רע אם קצין-תורן ידע." "אתה נוסע אולי לבאר-שבע עכשיו?" הוסיף "אם כן – קח אותו אתך. לטובת כולנו. היי ליאוניד! יש לך הסעה! בוא מהר!" הוסיף בעוד המתנודב נטרד בשאלה איך מסירים קיא-שיכורים מהריפוד.
ליאוניד התיישב במכונית מצחין כולו מאלכוהול ומיצי קיבה רעים ובעוד המילואימניק מתמרן ביציאה ממגרש החניה פתח ואמר:
"אל תחשוב שאני כזה. באמת אני מהנדס, מומחה לסכרים על נהרות גדולים. למדתי באוניברסיטה ברוסיה".
"ומה קרה?"
"כבר בשנה הראשונה התברר לי שהסטודנטים לא יכולים בשום אופן לקנות חליפה. אין. ודווקא אני ידעתי על חייט, שגר 100 קילומטר משם, ולא יכל לתפור שום דבר, כי לא היה לו בד. ואז נזכרתי שמישהו סיפר לי על מפעל בדים, 100 קילומטר בצד השני של העיר, שטובע בערמות בדים שאין לו למי למכור. לקחתי מידות מהסטודנטים, נסעתי למפעל הבדים וקניתי בד. נסעתי איתו לחייט ונתתי לו את המידות. ואז באתי עם החליפות לסטודנטים: מכרתי להם כל אחת במאה רובל. הבד עלה לי עשרה רובל לחליפה וגם החייט קיבל עשרה רובל לחליפה. וכולם היו מרוצים: לסטודנטים היו חליפות, לחייט עבודה ולמפעל מכירות. ואני הרווחתי כמו משוגע. בשנה השניה כבר הגעתי ללימודים עם לימוזינה ונהג פרטי. כל הבחורות השתגעו אחרי וכל הבחורים קינאו – הוצאתי להם את העיניים. ואז בשנה השלישית נעצרתי, ונשלחתי לחמש-עשרה שנה לבית סוהר בסיביר."
"באיזו אשמה?"
"פרזיטיות. מרוויח כסף בלי לעבוד. רק מתווך".
"זה נורא ליאוניד, בטח עברו עליך שנים איומות".
"לא. אלו היו שנים נהדרות. הרווחתי המון כסף והיו לי בלי סוף בחורות".
"כסף? בחורות? בבית סוהר בסיביר?"
"אין בעיות. אני חזק מאד בקלפים. מצוין. והתחלתי לשחק קלפים עם הסוהרים, שלאט לאט ובהדרגה התחילו להיות חייבים לי את הנשמה. ואז אני מבקש מהם בחורות."
"ומאיפה הם מביאים לך בחורות?"
"זה לא בעיה. לא רחוק משם היה בית-כלא לנשים וכל מה שהם היו צריכים לארגן זו הסעה רשמית בתפקיד מבית סוהר אחד לבית סוהר שני. את היתר יכולתי לסדר לבד – היה לי מספיק כסף. ואני אומר לך: איזה בחורות… את הכל, הכל, הן היו מוכנות לעשות." הוא התחיל להתרגש, נשם עמוק, נשף ענן אלכוהול ושום מקיבתו והמשיך "וגם אני רציתי לעשות להם טוב וביררתי שאלתי וחקרתי, ובסוף מצאתי. השגתי שקית כדוריות ברזל קטנות שפורקו ממיסב ישן, פטיש ומסמר. שמתי את הזין שלי על כסא ועם הפטיש והמסמר נקבתי חור בעור, ולתוכו השחלתי את הכדורים, עד שהסתדר סביבו זר כדורים יפה, סביב סביב. רוצה לראות?" "לא!!!" ענה הנהג נבעת "אתה רוצה תאונה?"
"אתה לא מתאר לעצמך כמה בחורות אוהבות את זה, ומה לא הייתי מוכן לעשות בשבילן".
"אני לא מבין. אם אתה משלם להן כסף, מה אכפת לך אם הן נהנות או לא?"
"לא לא" אמר ליאוניד "אתה לא מבין. לא כסף. הכל אהבה. רוסיה ארץ מאד תרבותית – אתם כאן אין לכם בכלל מושג. לא קונים אהבה בכסף, ולא מוכרים אהבה. הכסף היה לוודקה ולקוויאר – אבל האהבה הייתה חופשית. הן עמדו אצלי בתור. תוריד אותי כאן, בבקשה."
“ככה זה ברוסיה? באמת?".
“רוסיה ארץ תרבותית" חזר ליאוניד ואמר ולפני שטרק את דלת המכונית הוסיף "אתם לא מבינים את זה כאן".