ספטמבר
17
תגיות
מועדון נהגי האדמה החיובית (א).
העיירה “אושן גרוב” שוכנת בצפון מדינת ניו-ג’רסי, על חוף האוקינוס האטלנטי. זוהי עיירת נופש אופיינית עם מלונות קטנים וחנויות לממכר חיתולים אורגניים וכיו”ב. ומדי שנה, בשלהי הקיץ, מתקיים בה מפגש של “מועדון נהגי האדמה החיובית” – כלומר של בעלי מכוניות בריטיות ישנות.
נתחיל במקור השם: בשנות העשרים גילה מהנדס אנגלי כי חיי האלקטרודות של מצברים ארוכים יותר אם הקוטב החיובי של מצבר המכונית מוארק. וכך נהיתה קוטביות “המוליך החי” בכלי הרכב האנגליים הפוכה לזו שבשאר כלי הרכב בעולם – מקור לטעויות בלבולים ונזקים לאין מספר, ולגאוות יחידה אצל ה happy few.
הבחירה בעיירת הנופש, בסוף העונה, כמקום האירוע היא win-win situation כפי שהאמריקאים אוהבים להגיד. המקום נעים ויפה, חוף הרחצה קרוב מאד, שפע חנויות ומסעדות סביב סביב, החניה חינם – וכך גם בעלי המכוניות גם הצופים וגם בעלי העסקים המקומיים נהנים כולם.
הגענו למקום קצת אחרי הפתיחה, וזה המראה שקיבל את פנינו, עוד בטרם נכנסו למתחם עצמו:
אכן, הגענו למקום הנכון. יום יותר יפה קשה לתאר: שמיים כחולים ללא רבב, לא חם ולא קר, רוח קלילה ונעימה נושבת, ועל הכל שפוך אור זוהר (שאמנם מפריע משהו לצילומים בגלל הקונטרסט הגדול בין אור לצל, ובוהק הכרום המסמא).
כמצופה, נוכחו בתצוגה MG בהמוניהם – אך היו בה גם דגמים אחרים, מהם נדירים שעדיין לא הזדמן לי לראותם. אבל עיקר העניין שלי היה בלימוד הגישות השונות לשיפוץ, ובהתרשמות מן התוצאה. וכן, מאד עניין אותי לראות מכוניות אנגליות ישנות הצבועות ב Maroon – אחד מחמשת הצבעים הרשמיים של רובר 1947 – שרק הם באים בחשבון בשיפוץ שמגמתו להביא מכונית למצב אורגינלי. איך הם נראים מקרוב, בחיים?
הבה, אם כן, נכנס לאיזור התצוגה ונראה מה קורה.
א. אלרד.
אלרד היתה מכונית ספורט בריטית שיוצרה בעיקר בשנות החמישים על ידי נהג המירוצים סידני אלרד, וזכתה להישגים במירוצים שונים. הרעיון שייחד אותה היה זה: מכונית ספורט, כשירה לנסיעה בכביש, שניתן להסיר ממנה בקלות אביזרים אחדים כגון כנפיים ופנסים, ולהפוך אותה למכונית מסלול-מרוץ. כמקובל בכל-כך הרבה “מכוניות נישה” אנגליות הורכבה המכונית מערב רב של חלקים שאומצו ממקורות שונים, ושהרכבם השתנה מפעם לפעם. לדוגמה, בדגמי “הבית”, לשוק האנגלי, השתמשו בשנים הראשונות במנועי פורד V8 בעלי ראש שטוח. מנועים אלה, שיוצרו גם באנגליה, הצטיינו במומנט גבוה והתאימו להתרחשות האנגלית הידועה בשם trial בה נדרשות המכוניות המשתתפות להוכיח את כושר העבירות שלהן בדרכים תלולות ומשובשות.
לשוק האמריקאי לעומת זאת, נשלחו המכוניות ללא מנוע, ובמקום הורכב עליהן מנוע אמריקאי, לרוב מנוע קדילק.
עם שנים הפכה אלרד לפריט אספנות מבוקש ומחירה האמיר למאות אלפי דולרים – עד כדי כך שהחלו ליצר רפליקות לדגם המצליח ביותר 2J , הנקראות 2JX. קשה למדי להבחין בין המקור לרפליקה. הרפליקה מצויידת במתלה קדמי נפרד, ועד כמה שהצלחתי לראות למכונית שבתצוגה מתלה קדמי קשיח:
פריט מעניין המופיע בתמונה הוא מגן ה king pin המשמש גם כמסיט את זרימת האויר לעבר הבלמים, לקירור מאולץ.
אם זו אכן מכונית מקורית משופצת, הרי שנעשתה עבודה יוצאת מהכלל, בכל פרט ופרט. הרי למשל רצועות ההידוק של מכסה המנוע, מעור ריחני ומשובח:
וכך נראים ההגה ולוח השעונים:
בין נהגי האלרד (במירוצים) היו “אבות” ה A C cobra והקורבט והם הושפעו ממנו עמוקות כך שגם מבחינת ההיסטוריה המוטורית לאלרד חשיבות רבה.
התחנה הבאה שלי היתה שורת האוסטין-היילי.
וזו דוגמה מייצגת מן השורה, שגם נותנת היטב את האווירה במקום.
גם יגואר E-type זכה ליצוג מכובד:
אבל אני בחרתי להתעכב על פרט פחות יקר – מוריס מינור.
ברור לגמרי שבשיפוץ שלו הושקעו המון זמן, כסף ואהבה. אבל… הצבע המטלי? גלגלי המגנזיום? זה משהו כמו ללכת בשמלת נשף ומגפיים, או אולי להיפך, בנעלי עקב מגונדרות ואוברול. לא הולך ביחד.
כך נראה תא המנוע של המינור:
אני יכול להבין ולהצדיק את סנן האויר המודרני – הסנן המקורי לא מגן מספיק טוב על המנוע וגם חונק אותו באותה הזדמנות. אבל האלטרנטור ואביזרי החיווט המודרניים נראים (לי לפחות) לא במקום. כמו טחינה בליפתן. כמובן שהם גם הופכים את שם המועדון לאירוני – אם יש אלטרנטור אזי האדמה שלילית בהכרח…
אבל אקדים את המאוחר ואומר שבדרך הזו נוקטים כמעט כל חברי המועדון, ורק למכוניות בודדות ביניהם עוד נותרו הדינמו והאדמה החיובית.
עד כאן הפעם – אבל בפעם הבאה מובטחים מטעמים נדירים, בארגמן עז וסמוק.