ספטמבר
29
תגיות
26-453 חוזרת מן המתים: פרק תשעים ושבעה – על הסכין!
"חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים.
הכל גלוי! הכל! קרעת את כל קורייך!
בתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין!
כסכינים יבריקו נעוריך!"1
מסורתית, נחלק יצור מכוניות נוסעים באנגליה לשתי קטגוריות, תואמות לחלוקה המעמדית בארץ ההיא: המכוניות לבני–האצולה והעשירים, והמכוניות לבני המעמד הבינוני–גבוה (היתר לא יכלו להרשות לעצמם מכונית). בעוד שהאחרונות יוצרו כולן (דהיינו אשיה ומרכב כאחד) באותו המפעל, הרי הראשונות יוצרו בשני שלבים, ובשני מפעלים שונים: האשיה והמנוע תוכננו ויוצרו במפעל אחד, בעוד שהמרכב היה באחריות מפעל שני, מפעל ותיק ובעל מסורת מימי המרכבות. המרכב תוכנן ונבנה בו על פי דרישות הלקוח וטעמו, ולפי כללי המסורת והיכולת הטכנולוגית של אז. כללים ויכולות אלו, הכתיבו, במקרים רבים, קווים ישרים ופשוטים, בפרט בחיפוי המנוע.
צולם בסקוטלנד, 1995
והקווים הללו איפיינו כל–כך טוב את הרכב עד כי לרוב די היה בהצצה בו כדי לזהות את מעמד בעליו.
הספורט המוטורי גם הוא היה שעשוע של המעמד הגבוה והושפע יותר ויותר מהתפתחות התעופה והאווירודינמיקה. הופיעו מכוניות בעלות "קווי זרימה" (stream lines) מעוגלים. הרי דוגמה לרובר P2 "ספיד 14” משנת 1935:
(מכונית נדירה – רק מאות אחדות יוצרו, ואחת מהן נמצאת בישראל).
או לריליי 2.5 ליטר, מכונית מעניינת מאד גם מסיבות אחרות:
צולם בסקוטלנד, 1995
(עוד ריילי 2.5 עגלגלה, נהדרת, אך מאוחרת יותר, ניתן לראות כאן: http://wp.me/pXLKy-cD )
יצור המכוניות האנגליות ה"עממיות" של התקופה הושפע יותר ויותר מהטכנולוגיה האמריקאית של הייצור ההמוני. המרכבים החלו להיות מיוצרים במפעלי כבישת פח מרכזיים – מה שאיפשר עיצוב מעוגל וזול גם יחד (ראו עוד כאן: http://wp.me/pXLKy-nq )
הימים היפים (או לא) של המכוניות לאצילים נסתיימו עם מלחמת העולם השנייה. בריטניה המרוששת והמדממת, עד אז יצרנית הרכב השנייה בעולם, הייתה חייבת לייצא. המפעלים לא יכלו יותר להניח כי קהל הלקוחות הוא האריסטוקרטיה המקומית המזמינה מרכב כמו שמזמינים חליפה אצל חייט. עידן הקונפקציה לכל החל, ואפילו מפעלים כרולס–רויס עברו לתכנן את המרכב בעצמם, ולרכשו מיוצר סידרתית, מפח כבוש.
אז במה יוכר מעכשיו מעמדו של בעל הרכב? שאל את עצמו בוודאי כל מתכנן מרכבים אנגלי בן–התקופה.
חוד הסכין, או חוד התער, the razor edge כשם רב–המכר של סומרסט מוהם מ 1944 – היה מסממני התקופה, כנזכר בשירו של אלתרמן שבפתיח, שיר שנכתב גם הוא באותם ימים. החרב הייתה מסימני המעמד ולהבה שידר עצמה וכוח.
כך החלה אופנת ה razor edge בסמוך למלחמה. היא השתדלה לסווג את לקוחותיה כבני המעמד הגבוה.
חברת סטנדרד, שחיפשה את דרכה (וגם תפסה את הפן המגוחך שבשמה) השיקה קו מוצרים חדש בשם טריומף (ניצחון), שעיצובו אופיין בקווים חדים וזויות ישרות:
(שימו לב למכונית הרובר P2 שמאחוריו, ועיצובה המנסה לשלב קווים חדים ועגולים גם יחד).
לא רק חיפוי המנוע והשבכה שבחזיתו, לא רק החלון הקדמי, מזוותים ומחודדים, אלא גם הכנפיים, מלפנים ומאחור, נחצות ב"קו תפר" ברור ונחרץ. (אגב, חברת סטנדרד ירתה בכל הכוונים ובסמוך השיקה גם את הסטנדרד–ונגרד המעוגל מכל צדדיו, כמעט כמו פרת משה רבינו http://wp.me/pXLKy-P5 )
לא רק סטנדרד ניסו לשדר באמצעות מראה ה razor edge את המסר כי גם הם באצילים – אלא גם אוסטין של אותה תקופה, בדגמיה הגדולים A110 ו A115:
מעצבי רולס–רויס, בנטלי ורובר היו יותר מעודנים, ושילבו את הקו הזויתי, את קפל המכנסיים, בצורה קיצונית פחות.
כך נראו הכנפיים האחוריות של רובר P2 בשנות הדגם הראשונות:
חלקות וללא קו–קפל.
והרי דוגמה נוספת, רובר 12 P2 משנת 1935:
הכנפיים חלקות. כך הוא נראה מלפנים:
חיפוי המנוע (למעט שבכת הקירור בצדדים), מעטפת הרדיאטור, הפגוש, פנס הערפל והצופר ישארו כפי שהם כאן עד סוף חיי הדגם. אבל הקפל הנכבד על הכנפיים עדיין לא קיים.
אבל לאחר המלחמה הוא צץ לו. הוא בולט היטב הן לפני שיפוץ:
והן אחריו:
שלא לדבר על הגיהוץ של הכנף הזו במכונית של פרדי בולטון, איש הניקל והכרום:
No line, no edge
איני יודע אם דפנה למדה כל זאת מהספרים או פשוט קלטה בחושיה המחודדים – אבל היא לא ויתרה. כך נראו הכנפיים האחוריות של 26-453 לפני שהתחילה לעבוד עליהן:
בכנף הימנית נעלם הקו והתפוגג לו באמצע הדרך. וכך נראית הכנף הזאת עכשיו, אחרי מאמץ ממושך, עקשני וער:
והנה הן השתיים, מגוהצות בקפידה ומוכנות להמשך העבודה:
1"שיר של אור" נתן אלתרמן, שמחת עניים עמ. 31