אפריל
24
תגיות
מחנה עבודה בעין-גב
א.
שש בבוקר במטע הזיתים. מוקי צור, רזה כשלד, כבר במרומי הסולם ותרמילו מתמלא במהירות בזיתים ירוקים.
מוקי נראה אז כאילו היה התגלמות “התלוש” מכתבי ברנר או גנסין: “אותו בחור גבוה ומקורזל, שזוויות פולטאווה שלו, הנידחות והשוקטות, טילטלוהו לפני ימים אל חוצות שיקגו וניו–יורק, ההומיות והחצופות, ואל הפרריות, שאצל באלטימורה, הצהובות והחרשות, והללו יחד חזרו ופלטוהו אל נקיקי ההרים האלה, המגודלים פרא…”
במקרה של מוקי לא היו אלו ניו–יורק, בולטימור והפרריה אלא בואנוס–איירס והפמפס.
אני הייתי בטוח שהוא חולה בשחפת, מורשת רחל המשוררת מכנרת, ועם התלושים בכלל.
מוקי מוסק ומוסק ומדבר ומדבר, מספר על א. ד. גורדון אלילו.
מה אמר? מישהו זוכר?
אני זוכר טרנזיסטור קטן אחד, אחד הראשונים שבכלל היו, עומד מתחת לסולם ליד גזע הזית, מתקתק את אות החדשות, ואחריהן “בוקר טוב לכל המתעמלים, כאן מיכאל בן–חנן” לנקישות הפסנתר של מאיר הרניק.
כולם (חוץ ממוקי) יורדים מסולמותיהם ומתחילים להתעמל באדיקות, ומסיימים בריצה קלה –
וגילה צוחקת צוחקת – מתפקעת מצחוק.
ב.
חבר המשק קצר הרוח נותן בידי טוריה ולוקח אותי אל בין הזיתים השתולים סביב חדר האוכל. “אתה תחפור היום גומות סביב הזיתים” הוא אומר. “דבר ראשון, אני אראה לך איך עושים זה.” הוא לוקח את הטוריה מידי וחופר, עת מרובה, גומה נאה – גומה למופת. “עכשיו אתה” הוא נותן את הטוריה בידי, כאילו הייתה הגה המכונית שלו, או אולי הגה השלטון. אני מכה באדמה פעמיים, אולי שלוש והוא מעווה את פניו ואומר “לא, לא כך. תביט היטב איך אני עושה” ונוטל את הטוריה מידי, וחופר גומה נוספת, יוצאת מן הכלל, סביב הזית.
“עכשיו תעשה בדיוק כמוני” הוא מחזיר לי את הטוריה ומתאכזב מיד לאחר המכה הראשונה “לא לא לא” הוא אומר “בשום פנים ואופן. תביט טוב” ונוטל אליו את הטוריה, חופר במרץ את הגומה השלישית.
“עכשיו נראה אותך” הוא נותן לי הזדמנות נוספת, כנראה אחרונה. אני מחמיץ אותה עוד לפני שלהב הטוריה נוחת על האדמה.
את שארית יום העבודה, עד שתיים בצהריים, ביליתי מתבונן באמן הטוריה הגדול מנגן, נותן את הקטע שלו.
הגומות המפוארות נשארו שם כנראה עד היום הזה.
ג.
בציר בכרם הצפוני, זה שמעבר הכביש בעצם על הכוונת הסורית, שלא מזיזה לנו כלום.
שורות גפנים ארוכות, אשכולות סגולים מאובקים ועלי גפן גדולים, חלקם כבר מצהיבים ומתיבשים. וירון המכריז אחרי כל אשכול שהוא בוצר: עוד 9823 שניות לסיום העבודה, עוד 9762, עוד 9611…
בכניסה לחדר האוכל הוצבה גיגית גדולה ובה גושי קרח ומיץ ענבים טרי – ישר מהכרם. ככל שהקרח הלך ונמס כך נמהל המיץ. אך המזג לא חסר – בדיוק כמו שהקבס של מוטל בן–פייסי לא אזל מקנקנו, כפי שלימד אותנו חיים הגדול בשיעורי המחנך.
אבל התפארת האמיתית בחדר האוכל היו משקפי השמש. כן, של אותן נשות הקיבוץ האמיתיות, אלו מהלב של הליבה, נותנות הטון והטעם. הן הרכיבו את משקפי השמש לא לעיניהן אלא כמין קשת לשערן, גבוה מעל המצח. וכך ניתן היה להבחין מיד במעמדן – לא רק על פי הילוכן ועל פי אורח דיבורן ועם מי ישבו ולאיזה שולחן – אלא קודם כל לפי הדרך בה הרכיבו את המשקפיים.
ד.
בחדר היינו גילה ואהובה, גיורא ואני. איזה כף. איזה מתוקות.
כשהן היו צריכות להתלבש או להתפשט הן היו מכריזות על כך ואנחנו היינו מסתובבים, מפנים להן את הגב, אפילו עוצמים עיניים.
אני לא הצצתי להן אף לא פעם אחת, ואני בטוח שגם הן לא, וגם גיורא לא, בוודאי שלא.
היינו כאלה ילדים טובים.
אבל הן סיפרו לנו לפעמים סיפורים מהמקלחת – בפרט מה עושה החגורה האלסטית של נילי ליבושיץ למותניה הצרים. אנחנו (כלומר גיורא ואני) סרבנו לתאר את זה לעצמנו לבל נגרר גם לתאר לעצמנו את מה שמעל ומתחת אותן המותניים.
והשיחות הארוכות לתוך הלילה על מי יודע מה כשהחלונות פתוחים לרווחה כדי לנסות להינצל מחום הכבשן הקרוי עין–גב, ואור הירח המסתנן פנימה כדי להגדיל את ההתרגשות והמתח, וגילה הצוחקת צחוק פעמונים אחרי כל משפט, שמיד עושה חשק להגיד עוד משפט מוצלח שכזה.
עד שמצאה לה את יוסי יזרעאלי מכל הבנים שבעולם, והחלה להיעלם בלילות.
ה.
המקלחת הייתה מקום מסעיר וגם מגעיל.
מלאה מתבגרים נבוכים. מציצים, משווים, מתביישים. מישהו עודנו ילד ואיך זה יתכן שדווקא אותו אוהבות הבנות, טמבליות שכאלה.
ויש אחד אורי שיש לו מה להעיר לכל אחד, הערות מחמיאות ומלאות טקט. ממש מבקר סוג ז‘.
פעם אחת פגשתי בו ברחוב והוא אמר שהייתה לו אי–נעימות עם גיורא.
“מה קרה?” שאלתי.
“בקרתי אותו והוא רמז לי ללכת.”
“איך הוא עשה זאת?” השתוממתי.
“הוא פתח את הדלת ונתן לי בעיטה בתחת“.
ו.
בשתיים בצהריים נגמרת העבודה וישר הולכים לכנרת.
המים הצלולים, החלקים, הקרירים.
החוף הלא–צפוף עדיין, הלא ממוסחר, הנקי, השקט, ללא שאגת סירות המירוץ המפחידות.
כל כך הרבה גווני ירוק, טורקיז, אזמרגד. ריח המים הקרירים הצורב קצת בנחיריים. חלוקי האבן המכאיבים בכפות הרגליים ומכריחים אותך לשחות, בין אם תאבה ובין אם תמאן.
כל יום שוחים קצת יותר רחוק, כל יום זה קל יותר וטבעי יותר. שוחים עד המצופים ושוחים אחריהם, ושוחים הרבה אחריהם, רבע הדרך לטבריה, ומתהפכים שם על הגב וצפים, והסוסיתא נפרשת כולה לעיניים.
ועל המזח יעיל–פעיל בחור מגודל מעליית הנוער ששתי שיניו הקדמיות חסרות, והעברית שבפיו מוזרה ומצחיקה. בידיו מטלית. הוא צולל במי המזח, פורשה ולוכד בה דג גדול. אחר כך גרשון המשונה מטגן אותו על מחבת שחורה גדולה ומזמין את כולם לאכול. כך נולדה לימים מסעדת הדגים של גרשון.
אחר הצהריים מתקרבים לקיצם, השמש כבר מתקרבת לטבריה, ולאט לאט מתקבצים כולם לערמה של חברה על הדשא מול השקיעה. עוד מעט תגיע ארוחת הערב.
מי שהכיר כך את הכנרת לא יכול לחזור אליה כיום. תנצב“ה.
ז.
אנחנו עובדים בחיסון אפרוחים בבית–האימון. יושבים שלשה או ארבעה על הרצפה סביב חבר משק מבוגר, עם קרחת בן–גוריונית, איש גדול שזוף וכולו אומר סמכות. אנחנו מגישים לו אפרוח צהוב פרוש כנפיים והוא מזריק לו במומחיות במזרק שבידיו, ואחר שב ממלאו בנסיוב מהאמפולה שהוא מרים מול עיניו. נראה כאילו כל חייו עסק רק בזה.
אדם מרתק. הוא דן איתנו על פרכות אחדות בהשקפותיו של אפלטון על חופש הבחירה, עובר לסוגיות קשות בתורת הברירה הטבעית של דרווין – כגון כיצד פועל ה survival of the fittest במקרה של עמלניות הדבורים, העקרות, שהגנים שלהן אינם עוברים לדור הבא, לטוב או לרע – ומקנח במוסיקה ובשירה. אולי להיות חבר–קיבוץ מגשים בונה הארץ בכל זאת לא מיבש את הנשמה?
צריך על כל פנים להיזהר מאד לא להידקר או להישרט מהמזרק שבידיו, הוא אומר, לכך יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת, שאינכם משערים.
ח.
אני נשלח למאפיה, לעזור ליוסי האופה.
מעכשיו העבודה מתחילה בחצות הלילה ונמשכת עד שבע בבוקר.
יוסי מראה לי איך הוא מכין בצק ולש אותו במכונת הלישה הגדולה. אנחנו מורחים בשמן את שלוש מאות התבניות ומכניסים לתוכן את הבצק תבנית אחר תבנית.
עד שהבצק יתפח והתנור ילהט יוסי מכין קפה ומספר לי על עניינו המרכזי בחיים: זיונים.
זו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את המילה ועוד רבות אחרות שפרצו מפיו בשטף.
הוא מונה באזני את את שמות בנות המשק ונשותיו שהוא מזיין, מפרט את מעלותיה של כל אחת ואחת מהן ומראה לי קופסת קונדומים המונחת אצלו במגירה, ומסביר בפירוט לשם מה זה נחוץ ואיך משתמשים בזה.
אחר כך הוא פורש באזני בהרחבה את אסטרטגיית וטקטיקת הפיתוי בהן הוא משתמש, איך מתחילים עם זו ואיך מתחילים עם ההיא – ואני מתבונן בו בספקנות בלתי מתערערת. אני לא חושב שבמקרה שלי זה יעבוד.
בינתיים תפח הבצק והתנור האדים והזהיב ואנחנו מכניסים את תבניות הלחם לפתחו התאב במרדה ארוך בזו אחר זו.
כשהשמש עולה מעל רכס הסוסיתא כבר סדורים להם על העגלות שלוש מאות כיכרות לחם רבועים, ריחניים, עם קליפה שחומה פריכה – מוכנים להתגלגל לחדר האוכל.
ט.
לילה לילה חוזר יוסי ואומר שדי, שהוא כבר לא יכול יותר, שכולם כאן כבר נמאסו עליו ושהחיים כאן לא שווים כלום והוא רוצה לעזוב ולעבור למקום טוב באמת.
“לאן למשל, יוסי?”
“לטבריה!”
“ומה תעשה בטבריה, יוסי?”
“מה זאת אומרת? אני אעבוד במאפיה!”
“באיזה מאפיה?”
“יש אחדות, וכל מה שאני צריך זה לדבר איתם ולקבוע מתי אני מתחיל“.
“ומה עם כל הבנות, יוסי?” (“זיונים” לא יכולתי להוציא מהפה).
“עזוב, כולן שרמוטות פה, מגעילות כאלה, אני לא צריך מהן אף–אחת“.
כך לילה אחר לילה – אבל לילה אחד אמר יוסי שמחר, כלומר בבוקר, זה יקרה. הוא הולך לטבריה, בסירה שמפליגה בדיוק בשבע, ואם אני רוצה – שאבוא איתו.
אחרי זה נשמעו יריות והיו צעקות איומות מכיוון המשק, ונשמעו קולות של ריצה ותרדפה וטפיחת דלתות.
יוסי הלך לראות מה קורה וחזר ואמר: “זה בסדר, זה ההוא.“
“מי, מה?”
“הוא מאלה שעלו מסין” הסביר יוסי “ארץ האופיום והסמים. שם הוא נהיה נרקומן והנה נגמרו לו הסמים והוא בקריז, פשוט מאד“.
באזני זה נשמע מאד לא פשוט. אצלנו ברחובות אין דברים כאלה, חשבתי, אבל שתקתי.
כשהגענו בשבע למזח הוא כבר היה שם, הפילוסוף מהלול. יחף וכל לבושו מכנסיים קצרים, שזוף, קלוי ושרירי, וקרחתו בוהקת. מפעם לפעם תוקפות את גופו עוויתות מוזרות, מפחידות. כולם מפחדים ממנו, ועומדים מקובצים יחד הרחק ממנו ככל האפשר.
יוסי אומר שהוא נוסע לטבריה כדי להשיג שם את הסמים שלו ושטוב שהצליחו להוציא מידיו את האקדח.
הפילוסוף נושא משא ארוך באנגלית בהגיה משובחת. הוא מצהיר שלא יוסיף עוד לדבר בעברית המזוינת שלכם ומרביץ מונולוג ארוך דרמטי באנגלית משל היה אנתוני המביא לקבורה את קיסר. קולו עולה לשחקים ויורד תהומות חליפות.
הסירה מגיעה והוא עולה ראשון אליה, מתקרב לקפטן בתנועה מאיימת. הלה, שכבר מכיר אותו כנראה ומתורגל במצב, דולה אזיקים מכיסו וכובלו לגדר הקטנה שבחרטום הסירה. שם הוא נשאר עד שמגיעים לטבריה, ולא מפסיק להתנבא כל הדרך – לחרדת לב הדגים והשחפים.
י.
בטבריה מתפזרים כל אחד לענייניו. יוסי הולך לסבוב מאפיות, הפילוסוף הולך לקנות סמים ואני, ברגע שבו מתנפצות אמונות תמימות והעולם מסיר את המסכה מעל פניו המכוערים – מחליט להיכנס לבית קפה ולשתות כוס קפה.
ואל יקל הדבר בעיניכם. בבתי קפה ישבו ההם. הבורגנים הנצלנים ונשותיהם המגונדרות, הריקניות. לפעמים הן ישבו אפילו בקפה חבקין עם חיילים אנגלים שזה הכי גרוע שיכול להיות. או בקפה קפולסקי, לפני הצהריים, עם לכה על הציפורניים ושפתיים צבועות ונעלי עקב – ועגילים! אתם מתארים לעצמכם – עגילים! כך לא יעשה במקומותינו. אנחנו לא עושים דברים כאלה (אולי נילי ליבושיץ כן אבל מי מדבר עליה. בקרוב נזרוק אותה מהעדה בכל מקרה).
בית הקפה ריק בשעת בוקר זו. כמה שולחנות פורמייקה עגומים שהבעלים הלא מגולח מקנח בסחבה מזוהמת. חלון זכוכית רחב ושורץ זבובים. אני מזמין קפה בחלב ולחמניה ונזכר עגמומי בבאגטים שאכלתי פעם בפריס, על המדרכה בין עצי ערמון בתחילת השלכת, עם שמנת בקרטון בצורת פירמידה זעירה.
עכשיו קצת אחרי שמונה בבוקר וקול ישראל כבר סיים את שידוריו. בעל הקפה מנסה לצוד תחנה אחרת ומוצא את רדיו אלכסנדריה ממצרים, בצרפתית. בוקר בוקר הם משדרים את הקונצ‘רטו הרביעי של בטהובן לפסנתר, אותו ואין בלתו. והוא מתחיל כל כך שונה מכל קונצ‘רטו אחר: שתי תיבות רצופות שלמות של פסנתר חרישי הנענות מצידן בתזמורת לוחשת (אם כי מלווה בנפצוצים של קליטה גרועה ותקליט חורק). אני מוצף געגועים: עוד יש דברים יפים בעולם, שם במרחקים.
השעה אחת עשרה מתקרבת, עוד מעט עת הפלגת הסירה חזרה לעין–גב. אני מתקרב למזח דרך השוק.
מעגל גדול של סקרנים התלקט שם סביב מישהו: רוכל המוכר סבון–פלא המסיר כל כתם? קוסם וקורא בקלפים? דוב מרקד?
לא הללו. הפעם ניצב בתווך הפילוסוף שלנו, פילוסוף הלול, מכנסיו הקצרים כמעט צנחו מעל ערוותו, חזהו חשוף אל מול מבזיו, צווארו נטוי והוא מתנבא על קץ העולם במונולוג שקספירי מעודן באנגלית העתיקה המדויקת שלו ונענה בגלים גלים של צחוק ובהלה.
י“א
אדי פישר יגיע היום! עוברת הרינה במחנה. אדי פישר ההוא, זה שעוד מעט יעזוב את הרקדנית המופלאה דבי ריינולדס לטובת סגולת העיניים אליזבט טיילור לפני שתעזוב אותו הנ“ל לטובת הבא בתור שלה. זה ששר Oh my pappa ו I need you now ברדיו רמאללה (אצל הלחשנית של הסלוניים, כמובן, לא אצלנו).
ענק בינלאומי ללא ספק.
כולם מתקבצים להם על הדשא ליד המזח לחזות בפלא. אם לא כל הקיבוץ אז בוודאי כל מחנה העבודה.
הסירה מתקרבת לחוף. על חרטומה עומד מישהו לבוש בחליפת מלחים לבנה. יש לו אפילו נעליים לבנות והוא חובש כובע לבן לראשו.
הוא מזנק מן הסירה אל המזח ובציבור הממתינים עובר לחש הפתעה: כמה הוא קטן!
הגמד הצחור כורע ברך מולנו, שם יד אחת על ליבו ומניף את השנייה אל–על ופוצח, בהברה אשכנזית מלאה בצריים ריריים: “הוי כינרס שיילי, כינרס שיילי, ההייס או חלמסי חלום” ואינו מבין מדוע עדת מעריציו מתגלגלת מצחוק.
י“ב.
ויכוחים מוסיקליים גדולים משתררים בעדה. קלמן טוען ששירי מצעד הפזמונים יפים בעיניו יותר מכל המוסיקה הקלסית המשעממת ובפרט הוא אוהב את הדבר החדש התוזז והקופצני הזה, הרוק–נ–רול.
לי אין ספק שאוכל לפקוח את עיניו, להראות לו את האור. איכשהו אני מוצא פטפון וכמה תקליטים: את הסמפוניה מס‘ 40 של מוצרט וגם לקט אריות לבאס עם הזמר טיטו גובי, וביניהן אריית הקטלוג ושיר היין מתוך “דון ג‘יובאני“. אין טוב מהן להראות את ההבדל בין החן והשנינות, העדינות הנוגעת ללב והחושניות הנוגעת בבשר ובין הגולמיות הגסה והזולה של אלביס. משהו מעין ההבדל בין יין משובח וקוקה קולה, בין רהיט עץ ממורק וחיקוי הפלסטיק שלו.
היכן תערך ההתמודדות המכרעת, הסופית, הזו? אני בודק מקומות אפשריים אחדים. אולם הקונצרטים הגדול והשומם על חוף הכינרת נראה מדכא ומטיל שממון ובעיקר מזכיר כמה אתה עייף. הדשא לידו נראה מקום מבטיח הרבה יותר. כמה מדויק יהיה הכל ומסביר את עצמו מאליו אם נרבוץ שם כולנו על הדשא, קרוב לחוף, כשהשמש נוטה אל רכס פוריה בין עננים מסמיקים מעל המים המסגילים לצלילי הפרק השני של הסמפוניה בסול מינור.
אבל זה מעולם לא קרה, וכנראה שטוב שכך.
בערב הדלקנו מדורה על החוף ושרנו את השיר החדש של נעמי שמר:
“כשרתחו המים בקנקן
היא אמרה לו ´סתלק מכאן
כאשר גלש קפה ראשון
היא אמרה לו בוא, טפשון
היא אמרה לו בוא, טפשון.”
אבל גילה שרה “היא אמרה לו בוא לישון” וצחקה, צחקה.
י“ג
“אז מן הקנקן עלה ניחוח
הוא אותה אליו אימץ בכוח
והחברים בחשכה
אז ידעו שהקפה מוכן.”
כן. בחג האהבה, הוא ט“ו באב, היה על כל אחד מהבנים לחטוף אחת מהבנות ולשאתה לכרמים. מה הם כבר יעשו שם היה עניינם.
הירח היה במלואו, ט“ו הרי הוא ט“ו, ואני חטפתי את שושקה, ונראה היה לי שהיא די מרוצה מהעניין.
מה בדיוק קרה שם בינינו לא אגלה, כמאמר המשורר:
“ואני, כיאות לו לגבר,
לא אחזור על דברים שלחשה לי,
כי אורה של תבונה לימדני
דרך–ארץ וענות–רוח“.
אבל דבר אחד שאמרה לי אז לא אשכח, והוא חוזר מפעם לפעם ומהדהד באזני. היא בדיוק גמרה לקרוא את שני כרכי הספר העבה “ימי צקלג” שיצא זמן קצר לפני כן. “מרגישים כמה שהוא אוהב את הקובי הזה” אמרה שושקה, אז בט“ו באב.
י“ד.
חזרנו הביתה צפופים כסרדינים בארגז של משאית. אני ישבתי לא רחוק מהמדריך שלנו, שאיני מצליח בשום אופן לזכור את שמו, או אפילו איך הוא נראה.
זה לא היה בנץ המיתולוגי. אותו לא שכחתי.
זה לא היה יוגלי. יוגלי היה מאורים שבנגב והיה לו שפם גדול, והמדריך ההוא הנשכח היה מנווה–איתן שבעמק בית–שאן. פעם אפילו נסענו אליו לימים אחדים לעזור בקטיף הרימונים.
זה גם לא היה מיכה של בשמת (שנהפך ברבות הימים לדוקטור גסטרואנטרולוג) וקרא לנו באחד הערבים בעין–גב, בקול רועד וצייצני משהו, בלוויית חלילית, את סיפורו של ש“י עגנון “בדמי ימיה“.
משום מה, באמצע הדרך, הודעתי לו שאני אדם לא מוסרי. קראתי אז מה שיכולתי מכתבי סרטר ואת כל “החיים כמשל” וזה מה שהבנתי שהם ממליצים להיות.
והוא, המדריך הנשכח מהתנועה. הביט עלי, וחייך, ואפילו צחק, ואמר בערך כך: “מה אתה אומר!”