אוגוסט
13
תגיות
תום עונת ההרצה.
החוק בארץ קובע כי על המבחן השנתי להערך לכל המאוחר עד לתאריך קבוע – כנראה יום השנה “לעלייתו של הרכב על הכביש”.
25-453 נרשמה (דהיינו עברה רישוי לראשונה), ב-15 לאוגוסט 1947, בימים הסוערים של שלהי המנדט הבריטי,
(הזכויות שמורות ל israelmotorindustry).
אך מטעמים הנעלמים מעיני נקבע תאריך המבחן השנתי ל 22 בספטמבר, הוא היום השני של הסתיו. ולכן, אף כי המכונית עברה לא מכבר (באפריל) טסט, ונסעה מאז פחות ממאתיים קילומטרים – שוב הגיע הזמן להתכונן לטסט!
מאתיים הקילומטרים הנ”ל הוקדשו בעיקר למאבק במחלות ילדות שונות שהגרועות בהן היו הגה קשה להחריד ומצמד (קלאץ’) נורא. המאבק במחלות הללו, שהוכתר בהצלחה, תואר בהרחבה כאן, (ובפרקים שבאו אחריו), וכאן (ובפרקים שבאו אחריו).
סוף-סוף הפכה נהיגת הרכב לנעימה וקלה.
מחלות ילדות אחרות היו משאבת דלק בעייתית (הוחלפה), שעון זמן מפגר (הוחלף בשעון ממהר עד שקודמו יתוקן), ונזילת שמן מהנשם.
אחת הסיבות לנזילת שמן מהנשם יכולה להיות פסנתר שסתומים בלוי. אופן שיפוץ הפסנתר תואר בהרחבה כאן. החלטתי לכן להסיר את פסנתר-השסתומים, לפרק אותו ולבדוק את מצבו. באופן לא מפתיע, הוא נמצא שחוק ביותר. שפע של שמן זרם ממנו אל הראש והציף אותו, וחלק משפע זה מצא את דרכו לנשם וממנו החוצה. ומכיוון שנמצא בידי פסנתר אחר, תקין – הרכבתי אותו במקום הפסנתר השחוק. התוצאה: נזילת השמן מהנשם קטנה והגיעה לממדים נסבלים. ניתן לומר – פסקה.
תוך כדי הלימוד והמחקר שהקדימו וליוו את שיפור ההגה והמצמד נוכחתי לדעת כי קיימים שמנים יעודיים למכלולים הללו, תוצרת חברת Penrite האוסטרלית, ושניתן לרכשם בחברת Holden הבריטית.
ביניהם היו שני מוצרים שנראו לי מתאימים במיוחד לצרכי הרובר: האחד הוא שמן צמיג ביותר עבור תיבת ההגה, והשני הוא שמן דליל במיוחד עבור תיבת ההילוכים. מאמרים רבים העוסקים בתיבות הגה מסוג בורמן-דוגלס מציינים כי שמן גיר רגיל, אפילו שמן 140 סופו לדלוף מהתיבה הזו. יש גם להזהר משמוש בשמן חדיש בצמיגות הזאת כי התוספים שבו מתקיפים את אום הברונזה הגדול, שהוא ליבה של תיבת ההגה הנ”ל. לעומת זאת גריז רגיל לא מצליח לחדור בין הבורג והאום ההדוקים, ויגרום להגה קשה ולבלאי מהיר. Penrite Steering Box Lube הוא מין ג’ל, משהו בין שמן לגריז, שמתאים בדיוק לתיבה הנ”ל.
בלוח השימון של הרובר כתוב שהשמן הדרוש לתיבת ההילוכים הוא שמן 50 – שמן דליל בהרבה מהמקובל בארץ.
חלק מכשל מיסב הלחץ של המצמד נבע משימוש בשמן צמיג מדי, שלא חדר דרך חרירי השימון שעל הפיניון והשאיר את מיסב הלחץ יבש, ללא שימון. שמן 50 מודרני מכיל תוספים העלולים לפגוע בחלקי תיבת ההילוכים וחששתי להשתמש בו. שוב, חברת Penrite מייצרת שמן דליל לתיבות הילוכים עתיקות.
אי לכך הזמנתי את שני מכלי השמן, והם נשלחו אלי, להוותי, באמצעות חברת השילוח GCX (הידועה גם כ “GCX אינה עונה”).
עברו ימים ועברו שבועות ולא שמעתי דבר מהמשלוח, עד שלגמרי במקרה, צלצלתי ל GCX לברר משהו ולהפתעתי נאמר לי כי יש אצלם משלוח עבורי, שזקוק לאישור משרד התחבורה. שמן גיר זקוק לאישור משרד התחבורה? “כל מה שאינו מופיע ברשימת הפטור זקוק לאישור” נאמר לי, וכך באחת הפכה אותה רשימה ממשהו האמור להקל לאם כל קושי: כל מה שאינו כלול בה במפורש הוא בחזקת אסור!
נאנחתי מרה ומילאתי את כל הטפסים, צירפתי את כל המסמכים הדרושים ושלחתי למשרד התחבורה. כעבור שלשה שבועות הגיעה תשובת משרד התחבורה: “אנחנו לא עוסקים בשמנים, עליך לפנות למשרד הכלכלה!”
הורדתי את הטפסים הדרושים מאתר משרד הכלכלה וחשכו עיני. משרד התחבורה הוא פיקניק אביבי לעומת משרד הכלכלה.
הרמתי טלפון ל GCX ואחרי שטולטלתי בין עשרות שלוחות, מנתב”ג לחיפה ובחזרה, והפכתי מזועם למר-נפש, וממר נפש לנמר משחר לטרף, התנפלתי בצריחות על הפקיד האחרון בשרשרת ודרשתי ממנו לשלוח את השמן למכס לשיחרור, בצירוף הודעת משרד התחבורה שזה אינו מעניינם. “זה על סיכונך” אמר הפקיד “הם עלולים עוד להטיל עליך קנס בעוון יבוא ללא רשיון” – אבל אני כבר הייתי בשלב של שישרף הכל.
למחרת הגיעו שני מכלי השמן המסכנים לביתי.
עכשיו הגיע הזמן לערוך את השינויים הדרושים ברשיון הרכב, שינויים שהפקידה – בעצם חבר הפקידות – במכון אלן לא הצליחו לערוך בשעתו, כי המחשב שלהן לא קולט שינויים ברשיונות מלפני 1985. משום כך הייתי צריך להגיע לעמדה מס’ 1 במכון הרישוי בחולון, שהייתה ידועה לשמצה בתורים האינסופיים שלה. ומאחר ולרובר אסור לנוע בדרכים בין השעות 7 עד 9 בבוקר, השכמתי קום ועוד לפני שבע הייתי במקום, שני בתור. ב 8:30 נפתח מסלול הבדיקה. חבר הבוחנים התכנס סביב המכונית, צילם אותה בטלפונים שבידיו, וגם שאל את השאלות המקובלות (“אתה מוכר?” “כמה עלה השיפוץ?”) ואחר צייד אותי בטופס הדרוש בו נרשם כי צבע המכונית אדום וכי יש לה פתח בגג.
חזרתי לאולם הראשי ולאחר כשעה המתנה בתור הגעתי לפקידה, שאמרה שהמחשב שלה לא קולט שינויים ברשיונות מלפני 1985. למזלי הייתה בסביבה פקידה בכירה שידעה את הסוד: יש ללחוץ על המקש W לפני שמכנסים את מספר הרישוי!
קיבלתי רשיון מתוקן, ובאותה הזדמנות גם הרשיון לשנת הרישוי הבאה. עכשיו 26-453 בשל לגשת לטסט הבא.
מ”תוצר לנדרובר” עדיין לא הצלחתי להפטר – לך תסביר להם כי בשנת 1947 לנדרובר עדיין לא היה קיים. אבל הצבע אדום, ויש פתח בגג. נפלא. שימו לב לקילומטראג’: 6 ק”מ!
עכשיו הגיע הזמן להתכונן לטסט עצמו, ולשם כך ניגשתי לאיציק. לאיציק יש ליפט, ועוד כמה דברים נפלאים והוא בכלל מכונאי מוכשר ומנוסה.
ראשית פתחנו את מכסה תיבת ההגה, ואיציק שאב ממנה את כל השמן שבתוכה באמצעות משאבת ואקום, כזו המשמשת לניקוז אוויר ממערכות הידראוליות. אחר מילאנו את התיבה עד גדותיה בג’ל של פנרייט, וסגרנו חזרה. באופן דומה החלפנו את שמן תיבת ההילוכים ושמן המנוע. החלפת שמן מנוע אחרי פחות ממאתיים ק”מ? כן! בהתחשב בעובדה שלמנוע אין פילטר שמן, והמאתיים הנ”ל היו לו לא רק הרצה, אלא גם בוצעה בו עבודה (החלפת פסנתר) שבוודאי הותירה שבבים אחדים בשמן.
השלב הבא היה כיוון המעצורים באמצעות ברגי הכוונון שהותקנו בהם בזמן השיפוץ. זה היה קל, וכלל דווקא שיחרור המעצורים שהיו מהודקים מדי.
זו היתה גם הזדמנות לבדוק האם מגיע שמן לכל “צרכני” מערכת השימון האוטומטית, והאם קיימות בה נזילות לא רצויות. מתוך 24 נקודות יש רק שתיים לא תקינות: ה”שקל” האחורי ימני, המקבל מעט מדי שמן, ותפוח ההגה הראשי, המקבל יותר מדי ומוצף. בשני המקומות מקור התקלה כנראה בשסתומי ההקצבה (meter valve) – והם יטופלו בהקדם. אבל זו היתה גם ההזדמנות להלביש את מגיני האבק של התפוח הזה, שסוף-סוף הגיעו.
לתפוח הלז מבנה בלתי-מקובל. הרי פרישת חלקיו:
תפקיד הקפיץ לבודד את מערכת ההגה ממכות שמכה דרך משובשת בגלגלים, ויכולות לגרום לטלטולי הגה. חלל הרכיב ממולא בשמן המגיע ממערכת השימון ומתפקד כבולם זעזועים. אבל באותם רוברים בהם בוטלה מערכת השימון והוחלפה בפיטמות גריז לא מסוגל הגריז להגיע למקום, הבולם הופך לקפיץ – והמכונית נפסלת ב”טסט” בגלל “חופש בחיבורי ההגה”.
הפתרון מבית שמואל (אבל לא רק הוא) היה לשלוף את הקפיץ ולהדק את ההברגה עד הסוף – וכך להפוך את הגה הרובר ללא נעים בדרך משובשת ולקצר את חייו.
כמובן שאצלנו הכל מורכב כהילכתו – אבל לכן יש צורך בשני מגיני אבק ובוץ, וזו היתה ההיזדמנות להרכיבם.
הרי התפוח עם הגומיות החדשות שלו (וקצת שמן שנזל עליהן בזמן ההרכבה).
נותר עוד לקבל אישור רכב מיושן. נסעתי למעבדת הרכב של ניר צפר שמדמה מסלול רישוי – והוא התפעל מעוצמת הבלימה של הרובר (תופי בלימה בקוטר 12 אינץ’, כזכור).
עם האישור בידי נסעתי ל”מכון אלן” הקרוב. “מה הקילומטראג’? ” אני נשאל ועונה 192 ק”מ… החשש הגדול הוא תמיד מהבור בו יתבלבל הבוחן מחיבור ההגה הגמיש. והיום, אבוי, יש בבור גם בוחן ותיק וגם בוחן מתלמד. אני מבקש מאחד הבוחנים שבא לצלם את המכונית בטלפון שבידו שיזכיר ליושבי הבור שהחיבור גמיש – לא רופף, לא שבור, לא סדוק, אלא גמיש. “איך חבורי ההגה?” הוא שואל את הבוחנים בבור והתשובה היא “חבל על הזמן!”.
וזה סיכום המבחן:
ממש כמו שאומר גריסון קילר על עיירת הולדתו במינסוטה בה “כל הנשים חזקות, כל הגברים יפי מראה, וכל הילדים מעל לממוצע”.
אבל מדוע תאריך הייצור נהיה 01/1947 ? ואיך לדעתכם נסעה המכונית האומללה 191994 קילומטר בארבעה חודשים?
–
ולסיום, בהקדשה מיוחדת מיוחדת ל oldcar:
