
תגיות
מאה שנה ל”מעשינו” – האם אפשר היה אחרת?
משה סמילנסקי (1874 – 1953), עלה ארצה מאוקראינה ב 1890, בהיותו בן-שש עשרה, “הנביא ישעיהו בימינו וטולסטוי בשמאלו”. הוא היה ציוני עוד בטרם נוסדה ההסתדרות הציונית. באוקראינה עסקה משפחתו בעיבוד אחוזת ענק חכורה (הרב אסר עליהם לקנות אותה, כדי שיזכרו תמיד שישיבת קבע תתגשם רק בארץ ישראל), כך שמלידה היה מעורה בחקלאות הנשענת על פועלים בני המקום.
בארץ רכש לו אביו חלקת אדמה, תחילה בחדרה, ואחרי שהתברר כי היא נגועה בקדחת (שאז עוד לא היתה לה תרופה) – ברחובות.
משה ואביו בחרו ברחובות כי היא היתה אנטי-תזה למושבות הברון. משה הגדיר את עצמו כקפיטליסט. הוא התנגד נמרצות ובוטות לפילנטרופיה וראה בה מקור לשחיתות ונוון. הוא האמין כי רק אדם המשקיע את כספו שלו יצליח באמת להאחז בארץ ולהקים בה מפעל הנושא את עצמו. לא רק לברון ומפעליו התנגד, אלא גם למפעלי ההסתדרות הציונית וה”משרד הארץ-ישראלי” שלה בראשות הד”ר רופין (כגון החוות החקלאיות בכנרת, בבן-שמן ובחולדה) – ומאותם הטעמים עצמם.
ברחובות בחר משה לשתול מטעים על אדמתו: תחילה כרמי ענבים ושקדים, ואחר כך פרדסים. לימים נהיה ראש הפרדסנים בארץ, כשזה היה ענף הכלכלה העיקרי של הישוב. בד-בבד עסק בכתיבה עיתונאית וספרותית, במו”לות ובעריכה.
אחד הדברים שייחדו אותו והבדילו בינו לבין רוב אנשי העליה הראשונה והעליות שבאו אחריה היה יחסו לערבים בכלל, ולפלחים ולבדווים בפרט. בין משום שהם היו בעיניו “המשך” לאיכרים האוקראינים ביניהם גדל ואותם אהב, ובין בגלל הספרים שהחזיק בימינו ובשמאלו. בין סופרי התקופה, ואולי בכלל בין הסופרים העבריים מאז ועד היום, היה הוא היחיד שסיפר את סיפור ההתישבות היהודית בארץ ורכישת האדמות, גם מנקודת מבט ערבית וגם מנקודת מבט יהודית (ראו פצע באדמה)
העליה הראשונה החלה אחרי גל פרעות במזרח אירפה בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, והעליה השניה החלה בעיקבות גל פרעות נוסף בתחילת המאה העשרים. בעוד שהעליה הראשונה היתה מבוססת הון ומטרת העולים היתה להקים לעצמם משקים או עסקים פרטיים, ורובם היו בעלי משפחות, הרי העליה השניה היתה עליית יחפנים רווקים חסרי-כל, שמטרתם המוצהרת היתה להיות פועלים שכירי-יום. מאליו נוצר קונפליקט בין שתי העליות: בעלי המשקים\עסקים העדיפו להעסיק פועלים ערבים קבועים, מיומנים, צייתנים וזולים על פני פועלים יהודים נוודים, חסרי-נסיון וסיבולת, ווכחנים ויקרים. הפועלים היהודים מצידם היו זקוקים לעבודה ומעונינים בשכר עבודה ההולם את צרכיהם. הם האמינו שללא מעמד פועלים עברי לא תקום חברה בריאה בישוב, ומעמד כזה לא יווצר אם לא תהיה להם עבודה. משום כך דרשו שיהודים לא יעסיקו ערבים. הקונפליקט גלש במהרה לפסים לאומניים וליצירת עוינות וניכור בין בני העליה השניה והערבים. לימים נהיו אנשי העליה השניה למנהיגי הארץ.
במשך כשלושים השנה שחלפו מאז החלה העליה הראשונה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שלטה בארץ האימפריה העותומנית תחת משטר הקפיטולציות שהיה, בדיעבד, מסגרת נוחה למדי להגירת אזרחי רוסיה ואוסטריה (רוב אנשי העליות הנ”ל) לארץ. מסגרת זו איפשרה להם במידה רבה לחיות בבועה משלהם, נפרדת מיתר תושבי הארץ. להסתגרות היה גם צד אידאולוגי-מסורתי – החשש מפני התבוללות. המגע בין האוכלוסיות היה או עיסקי או התנגשויות אלימות. “אמא מעולם לא אהבה את יפו. מאז בואה בתמוז תרס”ח עם אחיה יוסף, ובעודם יורדים נפעמים מן הסירה שקלטה אותם מן האניה, ובתוך הצעקות וההמולה והדחיפות והחפצים המתעופפים מירכתי הסיפון ואל הסירה למטה…, ועוד לפני שמספיקים לתפוש שכבר הגענו, ושזו כבר אדמת אבותינו, … והם כבר בדחיפות ובצעקות ובסרחון ובלכלוך… וכבר ממהרים לברוח ולמצוא עגלה שתקח אותם… לכרמי רחובות ולאוויר פרדסיה, פטורים מכל הערבים המבהילים האלה, מהמונם ומשאונם ומזוהמתם. גם כשכל בוקר ובוקר הם שימלאו את המושבה הצעירה ואת החצרות ואת הכרמים ואת הפרדסים, ורק בערב יעלמו למקומותיהם, מחוץ לתחום, רחוק מכאן. ואין לנו מגע איתם. ועד הבוקר כשיחזרו ושוב יבואו בהמוניהם לשוק וגם יחזרו על חצרות הבתים ויכריזו באידיש ערבית על הירקות שלהם ועל הפירות והביצים. וצריך היטב לעמוד איתם על המקח ביד נטויה ובבליל מלים שהנפוצה מהן היא ”לֵך לּך”. וצריך לחזור להוריד את שער המחיר לכדי רבע אם לא לשמינית. מפני שהערבים אי אפשר להאמין לאף מלה שלהם וביחוד לא לשבועתם, ואינם מבינים אלא את שפת המרמה, וזה לאחר שהם נדחקים ולא מניחים מקום לפועל היהודי לעבוד בו. ויום בהיר אחד הם מתאספים פתאום בכל המוניהם ועולים על המושבה בהמון פראי צורח ובנשים מייללות, מוכנות לבוז בז ולשלול שלל… כמו אי קטן כל המושבה וסביבו ים של ערבים. או כמו עולם של חשכה סביב המאור הקטן.
כי מי ידע על הערבים אצלה בבית. איש לא דיבר עליהם מעולם. ובתוך כל שפע הדיבורים והנאומים והוויכוחים שם, ביער הווֹהוליני על גדות הנהר סְטִיר, …הקולט בשקט וכמעט באדישות… את מיטב ההוכחות כי רק בארצנו נמצא לנו מולדת, כשהם, הערבים, מעולם לא היו אצלם בשום מקום ובשום ויכוחים, ובשום שיקולים ובוודאי שלא בשום שירים, ופשוט לא היו קיימים – כשם שלא היו קיימים ביער המצל שלהם לא גמלים ולא חמורים” (ס. יזהר, מיקדמות, ע”מ 67-8).
(אגב, האשמה בלכלוך, סירחון וחוסר יושר של בני לאום עויין אופיינית ללאומניות. מעת שהותי בקנדה זכור לי מאמר גדול ב”אוטווה סיטיזן” האנגלופוני (עיתון ליברלי המייצג היטב את הצדקנות הקנדית) הסוקר היסטורית ומבאר את “שורשי ההתנזרות הצרפתית מרחצה”). אחת הדוגמאות המאלפות לניתוק בין אנשי העליה השניה והערבים הם סיפורי יפו של ש”י עגנון, שהיה גם הוא במידה ידועה איש העליה השניה, וסיפורי יפו שלו (“שבועת אמונים” “גבעת החול” ואחרים) מתרחשים בתקופתה. גיבורי עגנון מסתובבים ביפו, נפגשים בה אלו עם אלו – אך מעולם לא נקרה על דרכם ערבי! כל זמן שהם אינם רוצחים או שורפים – עגנון פשוט לא סופר את הערבים.
ב1908 התרחשה הפיכה בתורכיה, הסולטן הודח, והתורכים הצעירים תפסו את השלטון במגמה להפוך את האימפריה השוקעת לחילונית ומודרנית. המהפכה חוללה תמורות בכל רחבי האימפריה ותנועות לאומיות החלו להתעורר בה.
כעבור שנים אחדות יצא משה סמילנסקי לסייר בגפו בלבנון ובסוריה. הוא נסע “בתחבורה ציבורית” ערבית (כרכרות ורכבת) ובא בדברים עם הנוסעים האחרים, עם אורחים במלונות וכו’. את רשמיו פרסם אחר-כך בספרו “בצל הפרדסים”.
הוא התרשם בעיקר משני דברים: א: השנאה הכללית, בכל חוגי החברה הערבית, להתישבות היהודית בארץ-ישראל, והפחד הגדול ממנה. ב: הקידמה בערים הגדולות, והמשכילים המרשימים שבהן העוינים את הציונות בכל מאודם. עוינות זו נראתה לו כסכנה הגדולה ביותר למפעל הציוני. הוא הגיע למסקנה שמוכרחים למצוא דרכים ללב הערבים, וקודם כל להקשיב לאשר יש להם להגיד.
כשחזר חש אל ידידו יוסף אהרונוביץ’, עורך “הפועל הצעיר”, בטאון אחת משתי מפלגות הפועלים שיצרה העליה השניה. (סמילנסקי, אף כי היה קפיטליסט מוצהר ומעסיק גדול, היה בקשרי ידידות עם רבים ממנהיגי הפועלים ודובריהם והרבה לפרסם ב”הפועל הצעיר”). הוא סיפר לאהרונוביץ’ את ממצאיו ונדהם מתשובתו של הלה: “עזוב, אין לנו מספיק צרות משלנו כדי שנתעסק גם במשכילים ערבים מביירות?”
ביאושו כתב סמילנסקי את מסקנותיו במאמר אותו פירסם ב”העולם” – בטאון ההסתדרות הציונית, שיצא אז לאור באודסה.
הדברים נכתבו לפני מאה שנה ופורסמו ב 1914 – ממש ערב מלחמת העולם הראשונה.
אני מביא להלן קטעים אחדים מן המאמר.
מעשינו
במשך כל מאות השנים, שהיינו שקועים בארצות גלותנו… שנדדנו מארץ לארץ, ממדינה למדינה, ורק לא לארץ אבותינו – במשך כל הזמן הזה התאחזו בארצנו לאט-לאט שכניהּ הקדמונים, התאזרחו בה והכו שרשים עמוקים באדמתה.
…הם הסתפקו רק בחזקה בלבד, שעשו בארץ ובאדמתה, וחזקה זו פירושה דם, זיעה, קברים… המקשרים את העובד לאדמתו. וככה נתישבה לאט-לאט כמעט כל הארץ כולה, עד שעכשיו אין בה מקום… שאין בו איזה ישוב ערבי… שבבואנו לשם לא נמצא בו אחרים שקדמונו.
…בתוך התושבים עדין נשאר מקום רב, המספיק למתישבים חדשים כהנה וכהנה, עד כדי שיָעָשו הראשונים בזמן מן הזמנים מעוט לגבּיֹ החדשים המרובים.
…המצב הזה מאפשר, לאשרנו, ישוב חדש גדול ותקיף. אבל הישוב החדש אינו יכול ואינו רשאי בשום אופן לבלי התחשב עם בעלי הישוב שקָדם לו ועם קניניהם בכל מעשה שהוא אומר לעשות לצרכו ולטובתו. אוי לו לרוב המתיחִס יחס של בטול למיעוט היושב בקרבו, ואוי ואבוי למיעוט המתיחס יחס של בטול לרוב משום שתקוה קבועה לו בלבו, שתגיע שעתו והוא יהיה הרוב. מעוט מבטל כזה מאבד את עולמו ומעמיד למפרע את כל תקותו בסכנה.
… כל העמים, שכבשו להם קולוניות בארצות רחוקות, התיחסו יחס של בטול, – וגם יחס הרבה יותר גרוע מיחס של בטול – לתושבים, אשר מצאו במושבותיהם החדשות. אבל לא כמוהם וכהמונם אנחנו, מאחרינו אין מחנות וציים עומדים מוכנים ומזומנים לצרכינו, מאחרינו אין בכלל עָבר של שפיכת דם נקיים. לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח יצרנו את העבר שלנו, ולא בחיל ולא בכח ניצור גם את העתיד שלנו.
…במשך ש ל ש י ם ש נ ה לא למדנו את שפת הארץ. בכל הישוב העברי החדש אין אף <מנין> אחד, היודע קרוא וכתוב ערבית.
… במשך ש ל ש י ם ש נ ה לא למדנו אפילו את חוקי הארץ היסודיים;
…אחר שלשים שנה נשארנו אנחנו, הקרובים לערבים קרבת גזע ודם, ז ר י ם להם; ואילו א ו י ב י ה ם, המצפים בכל שעה למפלתם כדי להבנות ממנה, ידעו למשוך את לבותיהם אליהם ולחדור אל תוך פנות חייהם האינטימיות ביותר. אנחנו היינו זרים להם ולצערם בימים הקשים של שעבוד העריצות, וזרים נשארנו להם ולשמחתם, כשזרחה להם שמש החופש. בתנועת החופש של הערבים יש בלי ספק הרבה רוע-לב, הרבה שקר והרבה שנאה לשכניהם, אבל יש בה גם הרבה יופי ופיוט ורעננות של עם בריא וחזק, המתנער לחיים חדשים. ואנחנו לא יכולנו להבין את היופי והפיוט הזה וממילא לא הספקנו למצוא את המפתח אל לבו של העם הזה. אנחנו לא ידענו את כל התנועה הזאת, שנרקמה אחר כתלנו, לא בראשית הוָלדה והתפתחותה ולא אחרי-כן. זרים נשארנו לראשיה, לנושאי דגלה ולמרכזה, ויחסנו האדיש קבל בעיני הערבים וראשיהם צורה של טינה, של עין רעה. ועד היום אין אנו ואין מנהיגינו יודעים שום דרך, אשר תובילנו אל התנועה הערבית. ומי יודע – שמא יש דרך לכך? מי יודע – אולי יש נקודות מגע, שיכולות לאחד את שני העמים, המתנערים לחיים חדשים? את שני העמים, שהיו שכנים בעבר ואשר סוף-סוף יהיו שכנים גם בעתיד?
… במשך שלשים השנה, שאנו יושבים בארץ, לא הם התנכרו לנו, כי אם אנחנו התנכרנו להם; לא הם הפנו עורף לנו, כי אם אנחנוִ להם.
ולא רק אדישות בלבד היתה ביחסנו לשכנינו… כי מה ראה בנו ובעבודתנו ההמון הערבי מראשית התישבותנו בארץ ועד היום הזה? הוא לא עמד ולא יכול היה לעמוד על התועלת הכללית, שמוצאת הארץ בעבודתנו; הוא עמד רק על הנצול, שהיה בולט ומזדקר לעיניו מתוך עבודה זו.
אנחנו קנינו את קרקעותינו מידי בעלי האחוזות הגדולות. היאך באו הקרקעות לידי אלה? במשך עשרות בשנים מצצו האֶפנדים את דם הפלחים על-ידי עסקי ההלואות, שהׂיו להם עמהם, ובתור תשלומי הקרן והרבית הגדולה לקחו את קרקעותיהם מאתם. השלטונות המקומיים, הנמכרים בכסף, באו תמיד לעזרת התקיפים.
וככה הכניסו האפנדים בעלי האגרופים לתוך רשותם את כל הנחלות הגדולות והרחבות שיש להם. אמנם, מעשי הגזל האלה נעשו במשך דורות, אבל הנגזלים לא מחלו על זכויותיהם. לא מחלו ולא שכחו, מפני שהם הוסיפו לשבת בבתים אשר בנו להם ולעבוד ולשמור את האדמה שהיתה שלהם, אלא שלפָנים היו משלמים מעשר רק לממשלה, ומעתה שּלמו מעשר – בעבור חכירת הקרקע – גם לאפנדים. ואת הקרקעות הללו קנינו אנחנו. וכל השנאה לאפנדים, שהיתה עצורה בלּב הפלחים במשך דורות, לבשה דמות חדשה ונעשתה שנאה אלינו. והמעשה אשר עשינו אנחנו היה רע בעיניהם ממעשה האפנדׁים. אמנם, אנחנו שלמנו בעבור הקרקעות במיטב כספנו ולא גזלנום. אבל האפנדים השאיְרום יושבים על אדמתם לעברה, ואנחנו התחלנו לעַבד את הקרקעות בעצמנו. ומאוצרות הכספים שהעלינו אנחנו לאפנדים, כופר הקרקע, לא זכו הפלחים בכלום.
…אם על שטח של חצי מיליון דונם קרקע, למשל, יושבים א ל ף משפחות ערביות ואפשר להּושיב עליה עוד אלפַים משפחות עבריות, למה לא נעשה כדבר הזה? הן גם אותן אלף המשפחות ירויחו ויהנו מזה.
אבל … אם אנו קונים, אותו השטח ואין אנו משאירים מקום לאלף המשפחות האמורות, יש ויש לבעל-הדין מקום ורשות להתאונן.
…ותכנית העבודה והמעשים, שיכולה לקרבנו אל המטרה, היא לפי-דעתי, כזו:
א) אנו צריכים לדעת כראוי את השִפה ואת הספרות הערביות. חשש של התבוללות אין כִאן. הכניסה העברית לארץ-ישראל תהיה עודׂ במשך הרבה-הרבה שנים לא המונית, כי אם <אינטיליגנטית>, והללו לא יכנעו לקולטורה הנמוכה הרבה יותר מזו שלהם.
ב) אנו צריכים להתקרב אל התנועה הערבית, לדעת ולהכיר את מטרותיה, לדעת ולהכיר את ראשיה, ולברוא בינינו וביניהם, עד כמה שאפשר, יחס של הבנה.
ג) אנו צריכים להכנס אל כל מוסדות השלטון הפנימי, עד כמה שזכויותינו מכשירות את הדבר. אנו צריכים להשתדל, שבחיים הצבוריים המקומייםׂ לא תחסר השפעתנו.
ד) ועיקר העיקרים : מ ע ש י נ ו בארץ צריכים להעשות במחשבה תחילה :
I. אסור לנו לקנות קרקעות, שהאפנדים גזלום לעינינו מאת הפלחים.
II. אסור לנו לקנות את ה כ פ ר י ם ו א ת ב ת י – ה ע ל מ י ן, ואפילו אם הם שיָכים לקרקעות שאנו רוכשים. את הבתים, את בתי-העלמין ואת המגרשים סביב אנו צריכים להשאיר תמיד בידי הפלחים – ואם גם שלמנו את מּחירם לאפנדים המוכרים.
III. מן הקרקעות שאנו קונים עלינו להשאיר שליש בּידי האריסים הערבים ולתת להם את היכולת לשלם את מחירם במשך הרבה שנים, ולתת להם את היכולת לבצר את עמדתם על שליש מן הקרקעות האלה ולהכניס בעבודתם שיטה רציונלית למען יוכלו לחיות עליה.
IV. אנו צריכים להשתדל, שכל העבודה בקרקעותינו תעָשה בידי יהודים. אבל אסור לנו ל ד ח ו ת את הנכרי מן העבודה. אסור לנו לברוא במקומות אשר כבשנו מצב של מלחמה. אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו אפשרות של ה ת ח ר ו ת ח פ ש י ת; אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו תנאי חיים טובים ומתוקנים למען יוכלו לעבוד ולכבוש את העבודה כשהם לעצמם. כל עבודתנו בנדון זה צריכה להיות ח י ו ב י ת כלפי פנים, ולא ש ל י ל י ת כלפי חוץ.
V. בכל מושבותינו צריכים שכנינו למצוא יחס של צדק ויושר, יחס של עזרה והשתתפות. דלתות רופאינו, מיַלדותינו, בתי-מרקחתנו וגם בתי-ספרנו צריכות להיות פתוחות לפניהם.
מעשינו הרחיקונו, מעשינו יקרבונו.
ב’מעשינו’ חסר הסבר לגבי חלק משמעותי מהקונפליקט היהודי-הערבי בתקופת העלייה השניה: כיצד זלגה האיבה מפלחי / פועלי הארץ הערביים, אל הערבים תושבי סוריה ולבנון? הרי אם לגבי תושבי הארץ ניתן לייחס את האיבה לקניית קרקעות האריסים / תעמולה כנגד עבודה ערבית / עויינות כללית של אנשי העלייה השניה, מה גרם לאיבה מקרב ערביי סוריה ולבנון?
הנתון הזה של איבה בקרב ערביי המדינות השכנות, נותן רמז לכך שישנו גורם משמעותי נוסף שעומד ברקע האיבה הערבית לעולים היהודיים, אך המאמר לא מטפל בו, ומשכך, נראה שהוא חסר.
תודה על התגובה.
הבאתי רק חלק מן המאמר, בהשמטות גדולות. הרי חלקים אחדים נוספים ממנו המתייחסים לשאלתך (אם אראה שיש עניין, אעלה לכאן את המאמר בשלמותו).
“מן הצד החיצוני נבלטת ההתעוררות הערבית – בשני דברים:
בהתנגדות לממשלה המרכזית ובהתנגדות לזרים הבאים להתישב בארץ – לאמר, א ל י נ ו. ההתנגדויות הללו מצאו להן תחילה את בטוין רק בספרות. במשך השנים האחרונות היתה העתונות הערבית עסוקה כולה רק בשתי השאלות האלה; אבל לבסוף עברה ההתנגדות את גבול המחשבה ונכנסה לגבולות המעשה.”…
“בערים וגם בכפרים מתרבה מספר הערבים היודעיּם קרּוא וכתוב, הקוראים עתונים ומתענינים בכל הנעשה מסביב להם, המסגלים להם ידיעה בחוקי הארׂץ, וכדומה. קצורו של דבר : ההתעוררות לחיים חדשים ניכרת בכל ענפי הויָתם של הערבים. ובכולם אתה מוצא טינא ויחס שלילי אלינו ולעבודתנו.”…
“עוד לפני שלש שנים אמר לי ערבי אינטליגנטי, הלומד ברוסיה : ‘אתם, היהודים, מתנגדים לאידיאל הלאומי של העם הערבי’ עכשיו נעשתה זו דעה מהלכתׂ בכל הספירות הרחבות של ערבי הארץ. האם רשאים אנחנו להניח לדעה זו שתשתרש בארץ?
באחד העתונים הערבים הראשיים נדפס בקיץ שעבר מאמר בשבחה של הציונות מאת סופר עברי מקומי. מתחת למאמר באה הערת המערכת ובה נאמר, בקַרוב, כך: ‘אתם מדברים על רגשות האחוה שבין היהודים והערבים. ואתם קונים קרקע ומנשלים את יושביה הערבים מעליה; ואתם מעמידים קול זועה בעתוניכם על כל אכר יהודי, הנותן עבודה לפועלים ערבים. הכזה יהיה המעשה הנעשה מתוך אחוה?’ ”
חשוב לזכור כי בעת שנכתבו הדברים היו סוריה, לבנון וארץ-ישראל (שמשני עברי הירדן) ישות פוליטית אחת – פרובינציה של האימפריה העותומנית, שבירתה דמשק, ולא ארצות (מדינות) נפרדות. הביטוי “הארץ” מתייחס איפה לשלושתן כישות אחת.
כמה מרשים לראות שאנשים עם מודעות ומצפון ראו כבר אז את הנולד.
מאידך, הגזל היה כל כך קל, כמו לקחת סוכריה מילד, שאף אחד לא רצה להיות ה”פראייר” שעוצר את המסיבה..
תודה על המאמר.
“הגזל היה כל קל” – אבל איזה גזל?
לפי סמילנסקי (ולא רק לפיו), הרבה לפני שהיהודים קנו את קרק… סליחה, גזלו את קרקעות הפלחים הערבים, האפנדים עשו זאת לפלחים. אז לפי סמילנסקי, שהיה אוריינטליסט לא קטן (וקלאסי! התרבות הערבית בעיניו נחותה, זו הסיבה לכך שאין חשש מהתבוללות), אין מה לצפות מהפלחים שיבואו בטענות כלפי האפנדים, על הגזל ההוא ועל שמכרו את אשר גזלו. לא, צריך להבין שהפלחים יבואו בטענות כלפי היהודים, שבסה”כ עשו את מה שעושים רוב בני האדם: קנו משהו והעזו לחשוב שזה אומר שהוא קניינם. איזו חוצפה יהודית!
הרי ההגיון הבריא מכתיב שברור שלא הייתה ליהודים האלה זכות קיום בארץ אם הם לא העניקו מהקרקעות שהם קנו במיטב כספם לפלחים, אשר אפילו לא ביקשו מהם דבר כזה. הם פשוט היו צריכים להבין בחושיהם (או לפחות בחושים של סמילנסקי) שזה הדבר הההגיוני היחיד לעשותו.
וגם לא יכול להיות שלפעמים אין אפשרות להיות חיובי כלפי חברתך פנימה מבלי להיות שלילי כלפי מי שמהווים תחרות בעבורה מעצם המציאות הכלכלית. הרי צריך היה לסמוך על סמילנסקי בתור מומחה כלכלה בעל שם עולמי שאם הוא אומר שהייתה אפשרות לעבודה העברית לפרוח מבלי שהעובדים הערבים ינזקו, הוא יודע על מה הוא מדבר. ככה הכלכלה העולמית עובדת גם בימינו, למשל לא משנה כמה יותר זול לסגור מפעל בארה”ב ולהעביר אותו לסין, מקום בו עובדים תמורת פרוטות ולא צריך לכסות ביטוח רפואי ופנסיה, ברור שזה לא בא על חשבונם של העובדים האמריקאים, וכל החברות האמריקאיות ממשיכות להעסיק עובדים גם כאן וגם כאן במידה שווה. נכון?
וחס וחלילה אם מישהו יציע שאולי הפלחים והמשכילים ואפילו אותם האפנדים שמכרו את הקרקעות לא שנאו את היהודים רק בגלל הדברים הסוציו-אקונומיים הללו, אלא גם בגלל שאותו מיעוט קטן שסבל מרדיפות בתוך החברה הערבית לא פחות מאשר בקרב החברה האירופאית, ואסור היה לו ללכת ברחוב כשראשו גבוה מראשו של מוסלמי, פתאום העז להרים את ראשו בגאון ועוד לחשוב שיש לו זכות לא רק לבוא לישראל, סליחה דרום סוריה, סליחה פלשתינה כי עכשיו יש עם כזה, אלא גם לקנות שם קרקע ועוד להעז לרצות לעבוד אותה בעצמו…
סמילנסקי מבחין היטב בין שני סוגי רכישת הקרקע, ובין מה שבא בעיקבותיה: האפנדים הותירו את הפלחים על אדמתם, ואיפשרו להם להמשיך באורח חייהם ולהחזיק במקור פרנסתם – והיהודים נישלו אותם ממנה, תוך פגיעה בבתי הקברות והתפילה.
זה לדעתו מקור הזעם והשינאה ומפליא איך הצלחת לא לקרוא את זה.
מרתק, תודה!
אשמח לקרוא את המאמר כולו.
מצטרף לבקשה.
ותודה על הבלוג הייחודי והמרתק
וד”ש מרחובות (אני גר בפינה שהזמן בה עצר מלכת).
בעידן הליבלוב של האביב הערבי, ככל שבט וכל חמולה מתחרים זה בזה מי כורת יותר ראשים ומי מנסר יותר ידיים, רק ערביי א”י האומללים מודרים מן החגיגה, מקופחים ממש. אפילו את ועדות ההלם של שכם וג’נין פירקו להם היהודים – ימחק שמם.
הרי המאמר המקורי במלואו:
משה סמילנסקי – תרע”ד
מעשינו1
יסלחו נא לי הקוראים, שאני פותח את מאמרי על עניני המולדת בענין חמור, שאין בו משום ספוק-נפש: הענין הזה, היחס
שבינינו ובין אזרחי הארץ הערבים, צריך הרבה עיון, הרבה תשומת-לב, ואין אנו רשאים לדחותו עוד. אמנם מודה אני, שאין בלבי הכרה כי יודע אנכי פתרון מעמיק לשאלה זו, ומעצמו מתִעורר הפקפוק: אם לא פתרון – הטפול בשאלה למה? יתר על כן: אם לא פתרון, שמא תסתבך השאלה, שסבוכה וקשה היא גם עתה, עוד יותר? ואף-על-פי-כן אי-אפשר לבלי להעמיד את השאלה על הפרק, משום שהיא לנו גם שאלת היום וגם שאלת המחר, משום שהיא עומדת על הפרק אם נאבה ואם נמאן, משום שאין אנו יכולים לפטרה בבטול בלבד, משום שהיא מכבידה עלינו כאבן כבדה. וברי לי: הסופר הארצישראלי אינו רשאי להמלט בכוָנה משאלה זו, לחפות עליה ולהשכיחה מלבו ומלב אחרים משום שקשה וסבוכה היא — ואין הוא יודע עדַין פתרון גמור לה. ראשית כל, תהיינה נא שאלותינו ברורות ומובנות לנו כשהן לעצמן, והבָרור וההבנה אולי יביאו גם את הפתרון הרצוי.
ובאמת, אין סכנה גדוֹלה מזו, הבאה עַקב אי-הבנת המצב כמו שהוא; אין סכנה גדולה מזו, הבאה עקב הערכה בלתי-נכונה של כחותיך העוזרים לך וכחותיהם של אחרים המתנגדים לך, ולהבין לכל מלואו את מצבנו בארץ עתידותינו, להעריך הערכה נכונה את כוחותינו אנו ואת הכוחות המתנגדים לנו — זוהי חובתנו הראשונה, אם אנו מבקשים להצליח בעבודתנו. מראשית עבודתנו הישובית ועד היום הזה לא עמדנו על הכלל היסודי והפשוט הזה. לא רצינו לעמוד עליו. באי-רצון זה היתה טמונה בלי ספק הרגשה אינסטיּנקטיבית בריאה. מי יודע? אלמלי עמדנו משעה ראשונה על המצב הנכון בארצנו, אלמלי תארנו לנו מתחלּה באופן ברור ובולט את כל המוני המעצורים, המחכים לנו על דרכנו, אפשר היינו נרתעים לאחורינו ולא היינו מתחילים בעבודה כלל. נעשה לנו נס וקפצנו אל תוך הים בעינים עצומות כנחשון בשעתו. מוכרחים היינו לקפוץ. כלום היתה לנו דרךּ אחרת? לפנינו עמדה ועומדת דילָמָא יחידה ומיוחדה, נוראה ואיומה: של תחיה בארץ-ישראל ו של מות והתנוונות, הגרועה ממות, בארצות הגולה. היכולנו איפוא לחשב את צעדינו, לירוא את הים ואת גליו, לחשוש לכל המעצורים והמכשולים השמורים לנו? עמדנו ועשינו מעשה — קפצנו אל תוך הים. וברוכה תהיה לנו קפיצה זו כל הימים.
אבל, אם נחוצה היתה הקפיצה הנחשונית הראשונה – לאחר שכבר עמדנו בתוך הים, צריכים היינו להזדרז ולפקוח את העינים ולהסתכל הסתכלות בהירה במה שלפנינו, במשברי הים הסוער, אשר עלינו להלחם בהם, ולשעבדם לנו, למטרתנו. אבל אנחנו לא כך אנו עושים. עדַין אנו מוסיפים לעשות את דרכנו הלאה מתוך קפיצות ועינים עצומות ולא מתוך צעדים מכוונים ועינים פקוחות.
משעתו הראשונה של הרעיון הציוני תארה התעמולה הציּונית את הארץ, אשר אליה אנו הולכים, כארץ שממה ועזובה רבה, המחכה בכליון-עינים לגואליה. ואין לגואלים האלה אלא לעלות ולהאחז בה ולהסיר את צעיף אלמנותה מעליה. וככה גברה בלבנו בשנות הציונות הראשונות הוָדאות, כי ארץ-ישראל קרקע בתולה היא, ועל יסוד ודּאות זו הועמדו כל השיטות הציוניות, שהכל יש בהן, חוץ מדבר אחד – תשומת-לב לאותם האנשים, אשר התיישבו בארצנו לפנינו. אחד-העם היה היחיד, אשר שם לבו ל הּזאת עוד בראשית ימי עבודתנו הישובית, אבל אחד-העם ידוע כאיש-הרוח ואנשי לא יחסו חשיבות מיוחדה לפקפוקיו ולספקותיו. מתוך הוָדאות האמורה נולדה גם שיסת הצ’רטר, אשר חשבה, כי די לנו להשיג את הגושפנקה של השולטן והיתה כל הארץ בידינו. ושכח שכחה הצ’רטריות, כי חוץ מן הבעלים להלכה יש לה לארץ זו גם בעלים למעשה, שהארץ צריכה להגאל מידם. אותה ודאות מוטעית בראה גם את היחס של ב ט וּ ל, אשר התיחסנו אנחנו – המתישבים ה ר א ש ו נ י ם בארץ – אל בני הארץ, והיחס הזה גרם מצדו להרבה תגרות וסכסוכים קשים.
והיחס של בטול לתושבי הארץ עדַין במקומו הוא עומד גם בלב המתישבים החדשים, שאינם לומדים ואינם רוצים ללמוד כלום ממעשי הראשונים. ואין שום ספק בדבר, כי זה הוא שגרם לנו, כי התחילו שכנינו שולחים בנו מבטי זעם. ומי יודע, עד היכן יגיעו הדברים אם לא יבוא שנוי גמור, שנוי מוחלט ביחסים האלה.
דברי אלה צריכים באור.
במשך כל מאות השנים, שהיינו שקועים בארצות גלותנו בהזיות משיחיות שונות; במשּך כל מאות השנים, שנדדנו מארץ לארץ, ממדינה למדינה, ורק לא לארץ אבותינו – במשך כל הזמן הזה התאחזו בארצנו לאט-לאט שכניהּ הקדמונים, התאזרחו בה והכו שרשים עמוקים באדמתה.
אמנם, הללו לא דאגו לזכויות פוליטיות בדמות צ’רטרים; הם לא דאגו אפילו לזכויות בעלים בדמות קושַנים; הם הסתפקו רק בחזקה בלבד, שעשו בארץ ובאדמתה, וחזקה זו פירושה דם, זיעה, קברים, טרדיציה ואלפי קשרים טבעיים, המקשרים את העובד לאדמתו. וככה נתישבה לאט-לאט כמעט כל הארץ כולה, עד שעכשיו אין בה מקום, מלבד הגרועים שבהרי-הסלעים והגרועות שבאדמות הבצות, שאין בו איזה ישוב ערבי, ולו גם ישוב כל שהוא. אין אף מקום אחד בארצנו, שבבואנו לשם לא נמצא בו אחרים שקדמונו. אמנם אין זה ישוב צפוף; על פי רוב אין זה גם ישוב משפטי ותרבותי. בתוך התושבים עדין נשאר מקום רב, המספיק למתישבים חדשים כהנה וכהנה, עד כדי שיָעָשו הראשונים בזמן מן הזמנים מעוט לגבּיֹ החדשים המרובים.
דבר זה ברור לי כחמה. והמצב הזה מאפשר, לאשרנו, ישוב חדש גדול ותקיף. אבל הישוב החדש אינו יכול ואינו רשאי בשום אופן לבלי התחשב עם בעלי הישוב שקָדם לו ועם קניניהם בכל מעשה שהוא אומר לעשות לצרכו ולטובתו. אוי לו לרוב המתיחִס יחס של בטול למיעוט היושב בקרבו, ואוי ואבוי למיעוט המתיחס יחס של בטול לרוב משום שתקוה קבועה לו בלבו, שתגיע שעתו והוא יהיה הרוב. מעוט מבטל כזה מאבד את עולמו ומעמיד למפרע את כל תקותו בסכנה.
כשבא סוף-סוף הקץ להזיותינו המשיחיות וַניקץ לחיים ממשיים ונחל לעלות – כמובן, לאחר שכבר אחרנו מן המועד במקצת – לארצנו, מצאנוה לתמהוננו הגדול לא קרקע-בתולה, כמו שתארה אותה לנו התעמולה הציונית, כי אם ארץ נושבת במדה ידועה. מה עשינו אנחנו? לא שנינו את תכסיסנו בהתאמה לתנאים החדשים, אשר נתגלו לעינינו, אלא עצמנו את עינינו מראות את התנאים החדשים, בטלנו את התושבים, אשר מצאנו בארץ, כאילו אינם, והוספנו להתיחס אל הארץ כאל קרקע-בתולה.
וגם יחס-הבטול הזה מידי הגלות בא לנו. בגולה למדנו ל ב ט ל בלבנו את כל התנאים הנוראים, שאנו נתונים בהם. וכלום אנו מספיקים אותם? לו אמרנו להסתכל אפילו רגע אחד הסתכלות ישרה באותם התנאים, שבהם אנו חיים בגולה, ואבדה בינתנו בקרבנו.
בגלות אנו מוכרחים את המציאות, ו זה הבאנו אתנו גם לארץ-ישראל. אבל אותו הנשק, היפה ל ש מ י ר ת יש כל-שהוא, הקַיָם ועומד, אינו יפה כלל ל י צ י ר ת יש גמור חדש.
אמנם כל העמים, שכבשו להם קולוניות בארצות רחוקות, התיחס יחס של בטול, – וגם יחס הרבה יותר גרוע מיחס של בטול – לתושבים, אשר מצאו במושבותיהם החדשות. אבל לא כמוהם וכהמונם אנחנו, מאחרינו אין מחנות וציים עומדים מוכנים ומזומנים לצרכינו, מאחרינו אין בכלל עָבר של שפיכת דם נקיים. לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח יצרנו את העבר שלנו, ולא בחיל ולא בכח ניצור גם את העתיד שלנו.
ואם רוצים אתם לדעת, במה עלה לנו אותו הבטול, שבטלנו כל ימּי עבודתנו בארץ-ישראל, זה שלשים שנה, את התנאים הממשיים שמצאנו בארץ, – פקחו עיניכם וראו:
במשך ש ל ש י ם ש נ ה לא למדנו את שפת הארץ. בכל הישוב העברי החדש אין אף אחד, היודע קרוא וכתוב ערבית. דבר זה אולי ירָאה כאבסורד בעיני הקורא בחו”ל, אבל עובדה היא זו, לבשתנו. רבים מאתנו יודעים לדבר ערבית, אבל גם ידיעה זו שטחית היא מאד. רוב המדברים ערבית הם בני המון העם; האינטליגנציה שלנו – תושב הארץ זר הוא לה לגמרי; ולכן גם ידיעתם של ערבית שטחית היא מאד. ולפני ש נ ת י ם היה מעשה בפקיד גבוה אחד, פטריוט ערבי, שאמר לבוא בדברים עם ראשי העברים פָה אל פה, – והוא מדבר רק ערבית, – ולא נמצא איש ביפו ובסביבתה
שיכול לעמוד בנסיון זה. הוצרכו בני יפו להביא מירושלים, וגם בירושלים מספר יודעי ערבית – שנים שלשה.
במשך ש ל ש י ם ש נ ה לא למדנו אפילו את חוקי הארץ היסודיים; והיה כי יקרה דבר היוצא מגדר הרגיל במושבה או בעיר, אין איש מוצא את ידיו ואת רגליו. על-פי רוב משתמשים במקרים כאלה בעזרת אנשים, שהם עצמם טירונים לגבי חוקי הארץ וגם הם אינם יודעים לקרוא את הדברים, שהם חותמים עליהם. והמעטיֹם מבני הישוב הישן, היודעים אח חוקי הארץ ויודעים גם קרוא וכתוב ערבית – קצתם אין לתת אמון בהם וקצתם עושים את מלאכתם בלי מסירות-לב ובלי התעוררות פנימית.
לפי חוקי המדינה יש ערך גדול מאד לשלטונות הערים, וזכות נתונה ל כ ל נתיני עותומניה, בלי שום הבדל דת ולאום, להשתתף בשלטונות הערים ומוסדותיהן. ואמנם כל הנוצרים, כלומר בני כל הכתוֹת הנוצריות השונות, משתמשים בזכויות האלה כל צרכם, ויש שהם משתמשים בהן אפילו יותר מן המוסלימים, התושבים העיקריים, מפני שהם עולים עליהם בתרבותם ובהתפתחותם. גם הארמנים, שמספרם בארץ כאין וכאפס, יש להם חלק ונחלה בכל מוסדותיהם של שלטונות
הערים. ורק אנחנו היהודים הננו היחידים, אשר הזניחו כל הימים את זכותם זו, כאילו אינה, או כאילו אין לנו צורך בזכות זו כל עיקר.
ורק לאחר שחרב חדה נגעה בצוארנו התעוררִנו לדרוש את אשר דחינו בשתי ידינו במשך שלשים שנה. ובבוקר בהׂיר אחד נתברר, למשל, שכל בתי-הספר אשר לכל הכתות הדתיות שבארץ רשמיים הם וזכיותיהם בידיהם, ורק בתי-הםפר שלנו הם וכאילו אינם בעולם כלל.
ומי שלא ראה את הבהלה בירושלים, כשנִתכה גזרת העבודה בצבא על כּל תלמידי הישיבות ועל כל מורי בתי-הספר, בשעה שעל כל התלמידים וכל המורים של בתי-הספר אשר לכל העדות האחרות גזרה זו אינה חלה, – לא ראה בהלת-קלון מיָמיו. ומתוך בהלה ומתוך קלון היינו מוכרחים אנחנו לעשות מה שעשו אחרים מתוך מנוחה וכבוד.
אחר שלשים שנה נשארנו אנחנו, הקרובים לערבים קרבת גזע ודם, ז ר י ם להם; ואילו א ו י ב י ה ם, המצפים בכל שעה למפלתם כדי להבנות ממנה, ידעו למשוך את לבותיהם אליהם ולחדור אל תוך פנות חייהם האינטימיות ביותר. אנחנו היינו זרים להם ולצערם בימים הקשים של שעבוד העריצות, וזרים נשארנו להם ולשמחתם, כשזרחה להם שמש החופש. בתנועת החופש של הערבים יש בלי ספק הרבה רוע-לב, הרבה שקר והרבה שנאה לשכניהם, אבל יש בה גם הרבה יופי ופיוט ורעננות של עם בריא וחזק, המתנער לחיים חדשים. ואנחנו לא יכולנו להבין את היופי והפיוט הזה וממילא לא הספקנו למצוא את המפתח אל לבו של העם הזה. אנחנו לא ידענו את כל התנועה הזאת, שנרקמה אחר כתלנו, לא בראשית הוָלדה והתפתחותה ולא אחרי-כן. זרים נשארנו לראשיה, לנושאי דגלה ולמרכזה, ויחסנו האדיש קבל בעיני הערבים וראשיהם צורה של טינה, של עין רעה. ועד היום אין אנו ואין מנהיגינו יודעים שום דרך, אשר תובילנו אל התנועה הערבית. ומי יודע – שמא יש דרך לכך? מי יודע – אולי יש נקודות מגע, שיכולות לאחד את שני העמים, המתנערים לחיים חדשים? את
שני העמים, שהיו שכנים בעבר ואשר סוף-סוף יהיו שכנים גם בעתיד?
ואל תאמרו: אין נקודות מגע והתאחדות בין החלש לבין התקיף.
אמנם, הערבים תקיפים בעמדתם הבצורה ובכמותם הגדולה, ואנחנו חלשים בזו ובזו, אבל בכמה דברים אנחנו החזקים והם החלשים. ולא מעטים הם הדברים האלה.
בכל אופן : במשך שלשים השנה, שאנו יושבים בארץ, לא הם התנכרו לנו, כי אם אנחנו התנכרנו להם; לא הם הפנו עורף לנו, כי אם אנחנוִ להם.
ולא רק אדישות בלבד היתה ביחסנו לשכנינו. פעָמים היתה בו גם נימה הרבה יותר גרועה וקשה מאדישות. מן הצד ה ח י צ ו נ י הביאה עבודתנו הישובית טובה רבה מאד לשכנינו. החלק הגדול ביותר של ההון העצום, אשר השקענו בארץ, עבר לידיהם, ומידינו בא להם גּם תקון ושבח בחייהם הקולטוריים והכלכליים. אין ספק בדבר, כי הישוב העברי הכשירׂ במדה לא מועטה, ולו גם בעקיפין, את כל התנועה הערבית. אבלִ את כל זאת נתַנו להם בהכרח התנאים, זאת אומרת:
לא אנו נ תַ נ ו להם, כי הם ל ק ח ו מאתנו. בכל אופן, כך היא הכרתם של הערבים, ואנחנו לא השתדלנו כלל וכלל שתהא הכרתם בנוגע לדבר זה אחרת. כי מה ראה בנו ובעבודתנו ההמון הערבי מראשית התישבותנו בארץ ועד היום הזה? הוא לא עמד ולא יכול היה לעמוד על התועלת הכללית, שמוצאת הארץ בעבודתנו; הוא עמד רק על הנצול, שהיה בולט ומזדקר לעיניו מתוך עבודה זו.
כיצד קנינו קרקעות? אנחנו קנינו את קרקעותינו מידי בעלי האחוזות הגדולות. היאך באו הקרקעות לידי אלה? במשך עשרות בשנים מצצו האֶפנדים את דם הפלחים על-ידי עסקי ההלואות, שהׂיו להם עמהם, ובתור תשלומי הקרן והרבית הגדולה לקחו את קרקעותיהם מאתם. השלטונות המקומיים, הנמכרים בכסף, באו תמיד לעזרת התקיפים.
וככה הכניסו האפנדים בעלי האגרופים לתוך רשותם את כל הנחלות הגדולות והרחבות שיש להם. אמנם, מעשי הגזל האלה נעשו במשך דורות, אבל הנגזלים לא מחלו על זכויותיהם. לא מחלו ולא שכחו, מפני שהם הוסיפו לשבת בבתים אשר בנו להם ולעבוד ולשמור את האדמה שהיתה שלהם, אלא שלפָנים היו משלמים מעשר רק לממשלה, ומעתה שּלמו מעשר – בעבור חכירת הקרקע – גם לאפנדים. ואת הקרקעות הללו קנינו אנחנו. וכל השנאה לאפנדים, שהיתה עצורה בלּב
הפלחים במשך דורות, לבשה דמות חדשה ונעשתה שנאה אלינו. והמעשה אשר עשינו אנחנו היה רע בעיניהם ממעשה האפנדׁים. אמנם, אנחנו שלמנו בעבור הקרקעות במיטב כספנו ולא גזלנום. אבל האפנדים השאיְרום יושבים על אדמתם לעברה, ואנחנו התחלנו לעַבד את הקרקעות בעצמנו. ומאוצרות הכספים שהעלינו אנחנו לאפנדים, כופר הקרקע, לא זכו הפלחים בכלום. וביחוד לבש הדבר הזה צורה שחורה מאד בגליל התחתון. כי בגליל התחתון קנינו רק א ד מ ת – ז ר י עה, אשר עליה נמצא ישוב ערבי פחות או יותר צפוף, שחי רק על אְדמתוִ זו, ואילו ביהורה ובמקצת גם בגליל-העליֹון, קנינו קרקעות,ּ שרובם אינם יפים אלא לנטיעות, כלומר קרקעות שלא עבדום הפלחים אּו שעבדום רק לסרוגין ואת עיקר פרנםתם מצאו בקרקעות אחרים או משכר עבודה. ועוִד סבות אחרות גרמו לקלקול היחסים בגליל התחתון. המושבות שבגליל זה עניות הן ורובן נעבדות בידי בעליהן החדשים, היהודים, והערבִיםִ לא ימִצאו מקום להשתכרּ. נצרת והכפרים שבסביבתה מלִאים נוצרִים, והללִו ידעו לעוררׁ בלב-הפלחים שנאה ליהודים. השלטון הממשלתי שׂבגליל חלש מאד, חלש מאשר ביהודה. וִעוד סיבה אחת והיא העיקרׁית: בגליל התחתון יש מעמד של פלחים-אריסיםׂ, אשׂר חוץ מן הקרקע החכורה אין להם משלהם כלום ועל הקרקע החכורה הזו בנו את כפריהם. מה שאין כן ביהודה. חוכרי קרקעות האפנדים הםׂ כאן הפלחים בני הכפרים, שיש להם קרקעות גם משלהם ובתיהם בנויים על אדמתםִ הם, ומשם הם יוצאים לעבוד גם את האדמה החכורה. או שהאכרים הם בדווים, שאין להם בתים.
וכיצד אנו נותנים עבודה לפלאחים? – אמת הדבר, האפנדים מנצליּם אותם באופן שאין קשה הימנו ומתיחסים אליהם באופן שאין גס הימנו. אבל גם יחסנו אנו לפועלים הפלחים, שהוא טוב הרׁבׁה יותר מיחס האפנדים אליהם, אינו נקי, לפעמים קרובותׂ מאד, מניצול וגם מגסות. ואם הפלחים שונאים את המנצלים האפנדים, אחיהם לשפה, לאמונה וללאום, יש שהם שונאים עוד יותר את המנצלים היהודים, שהרי גם השנאה ה ל א ו מ י ת מוּסיפה נופך משלה. וחוץ מזה: הפלח איִנו שוכח,ּ כי הקרקע היתה לפניםׂ שלו. וברּאותו עד כׁמה היא נשבחת על ידי העבודה הרציונִלית, שקבעו בעליה החדשים והיא
נעשית ב י ד י ו ה ו א, אי אפשר לו שלא יחשוב אותח שעה : הן כלּ הטובה הזאת י כ ל ה להיות שלי, ורגשי הכעס
והנקם מתגברים בליבו.
ואיך אנו נושאים-ונותנים עם השלטונות, כשיש סכסוכים בינינו ובין שכנינו? האין אנו שמים למופת לנו את דרכי משאם-ומתנם של האפנדים, שאינן דרכי האמת והצדק כלל וכלל? אמנם, המצב הממשלתי הגרוע שבארץ גורם לכך; אמנם, כשהצד האחד משתמש בשנאה ובשקר, קשה לצד השני לעמוד רק על האמת ועל הצדק. אבל כמה הָזק ר ב נגרם לנו על-ידי כך: ההמון אינו יודע להבדיל בין ה מ ט ר ו ת, בין טובות ומועילות לרעות ומזיקות; הוא רואה רק את
ה א מ צ ע י ם ועל-פיהם הוא דן גם על המטרה ועל העושים. ומתוך כך נקבעה הכרה בלבו, שגם אצלנו אין אמת וצדק, שגם הדרכים שלנו מסוכנות לו. וההכרה הזאת היא העושה את הקרקע יפה לקלוט את העלילות הנתעבות, שהנוצרים משתדלים לזרוע, ולהעלות צמח ולהוציא פרי.
האם צריך ויכול היחס שבינינו לבין שכנינו להשאר אותו שהוא עכשיו? אני דן ב הזאת לא רק מתוך הרושם הקשה שלּ מאורעות הדמים, אשר אירעו לנו בּשנה זו, – אף כי באמת גם המקרים הללו כשהם לעצמם, הָחל בהתנגשות-האסון, שהיתה ברחובות, וכַלָה ברציחות, שהיו בימים האחרונים בדגניה, בכנרת ובסג’רה, ושלבשו צורה
א י ו מ ה של נ ק מ ה, עלולים לעורר בנו מחשבות נוגות, נוגות מאד, ולהכריחנו כי נשאל את עצמנו: הנכונה
היא הדרך שאנו הולכים בה? השאלה החמורה הזאת מנקרת במוחי זה שלש שנים, מאז שַבתי לארץ-ישראל, אחרי שִבתי זמן הגון בחו”ל. כששבתי לארצנו ל א ה כ ר ת י את בן-הארץ. במשך הזמן הקצר, אשר עבר מימי המהפכה המדינית ועד עתה, נשתנו הערבים תכלית שנוי. נשתנה הפועל העובד במושבה, נׁשתנה הפלח ההולך אחרי מחרשתו בכפרו. נשתנה השיך, נשתנה אף הבדוִי הנודד. קל-וחומר שנשתנה הערבי העירוני. לכולם מעוף חדש של המחשבה; בדברי כולם מורגש
ט ו ן חדש. לעיניך מתנער מתרדמה קשה, שנמשכה מאות בשנים, כח חזק ורענן, כח המתחיל לחוש את עצמו, את ערכו ואת עתידו. ואם הדבר מִורגש בכפרים ובערים הּקטנות – בערים המרכזיות לא כל-שכן. זה לא כבר סיירתי אחדים מן המרכזיםּ הערביים בסוריה, נסעתי גם במסלת-הברזל החג’זית, ובזמן הקצר, ששהיתי בדרכי, הספקתי לחוש, כי אנו עומדים עתה ערב ההתעוררות הערבית, לא רק הפוליטית – מה שבולט כבר לעין – כי אם גם ההתעוררות הכלכלית והרוחנית. עד עכשיו היה לנו עסק עם כח פרא למחצה ופרוע למחצה; מעכשיו יהיה לנו עסק עם כח מסודר, המתחיל להִתַּרֻבַּת ומביט בעין צופיה לכל הנעשה מסביבו.
מן הצד החיצוני נבלטת ההתעוררות הערבית – בשני דברים:
בהתנגדות לממשלה המרכזית ובהתנגדות לזרים הבאים להתישב בארץ – לאמר, א ל י נ ו. ההתנגדויות הללו מצאו להן תחילה את בטוין רק בספרות. במשך השנים האחרונות היתה העתונות הערבית עסוקה כולה רק בשתי השאלות האלה; אבל לבסוף עברה ההתנגדות את גבול המחשבה ונכנסה לגבולות המעשה. ההִתנגדות לשלטון המרכזי התחילה מתגלית בשנאה ובוז גלויים לרָשות המקומית וגם לצבא. בערים הגדולות נלחמים בפקיִדים, שרוח התנועה הערבית אינה נוחה מהם. וסוף כל סוף התחילו שמים לב במרכז לדרישות הערבים. במשך השנה האחרונה נדחו ממישמרותיהם כמה וכמה פקידים תורכים ויהודים, שהיו לא לרצון לערבים, אף הוַלי שבבירות, אחד מחשובי הפקידים שבמלכות, נדחה ממשמרתו.
במקומות אחדים נראתה גם בבתי-הםפר התיכוניים איבה גלויה מצד התלמידים למנהלים התורכים, ויש אשר החליפום בּערבים.
ההתנגדות לישוב העברי התחיִלה אף היא ללבוש צורה מוחשית. כמה קניות-קרקע בטלו בכח השפעתם של תקיפי הערבים. כמהִ משפטים נגמרו לרעתם ולגנותם של היהודים בלי שום סבה מספקת: הסבה היחידה היתה התעמולה מצד השונאים לנו. וכמה סבל מהתנגדות זו? דִמם של השומרים העברים נעשה הפקר. הרבה מפקידי הרָשות – קימַקמים, חוקרי-דין, קטיגורים וכו’ עשו ועושים בגלוי תעמולה כנגד היהודים. ויש אשר הם גורמים לנו צרות ויסורים
מרובים.
אלה הם גלוייה של ההתעוררות הערבׂית הפוליטית. ההתעוררות הכלכלית והקולטורית אינה בולטת עוד לעין, אבל גם סימניה איּנם מעטים. כל אשר עינים לו בראשו ראה יראַם, בהרבה תחנות מסלת–הברזל אתה -מוצא כלי-עבודה מתוקנים, שהערבים מביאים מחוץ-לארץ.
בסביבת הלבנון מתחילים גם הדרוזים וגם המתואלים, השבים מאמריקה, להנהיג משק חקלאי קפיטליסטי. בסביבת שכם הולכת העבודה ונעשית יותר ויותר רציונלית והחקלאים מתעשרים. כשאתה עובר במסלת-הברזל החג’זית אתה חש בתנופת מסחר ועבודה יותר רציונלית המתחילה להתפתח בכל מקום. בכפרים רבים שביהודה התחילו הערבים נוטעים נטיעות שונות, ומצליחים. בערים וגם בכפרים מתרבה מספר הערבים היודעיּם קרּוא וכתוב, הקוראים עתונים ומתענינים בכל הנעשה
מסביב להם, המסגלים להם ידיעה בחוקי הארׂץ, וכדומה. קצורו של דבר : ההתעוררות לחיים חדשים ניכרת בכל ענפי
הויָתם של הערבים. ובכולם אתה מוצא טינא ויחס שלילי אלינו ולעבודתנו.
עוד לפני שלש שנים אמר לי ערבי אינטליגנטי, הלומד ברוסיה : . עכשיו נעשתה זו דעה מהלכתׂ בכל הספירות הרחבות של ערבי הארץ. האם רשאים אנחנו להניח לדעה זו שתשתרש בארץ?
באחד העתונים הערבים הראשיים נדפס בקיץ שעבר מאמר בשבחה של הציונות מאת סופר עברי מקומי. מתחת למאמר באה
הערת המערכת ובה נאמר, בקַרוב, כך: …
אנחנו מוכרחים ורשאים לקנות את הקרקעות העומדים למכירה. מ ו כ ר ח י ם – בלי קרקע אין לנו מעמד ועתיד בארץ. רשאים – אם על שטח של חצי מיליון דונם קרקע, למשל, יושבים א ל ף משפחות ערביות ואפשר להּושיב עליה עוד אלפַים משפחות עבריות, למה לא נעשה כדבר הזה? הן גם אותן אלף המשפחות ירויחו ויהנו מזה.
אבל, בתנאי אחד: אותן אלף המשפחות אינן צריכות לּהיות למשא עלינו כאברים מדולדלים. ואולם, אם אנו קונים, אותו השטח ואין אנו משאירים מקום לאלף המשפחות האמורות, יש ויש לבעל-הדין מקום ורשות להתאונן.
אנחנו מוכרחים ורשאים לעשות בקהל אכרינו תעמולה לעבודה העברית. מוכרחים – אין תחיה לאומית בלי עבודה לִאומית, עבודה ממש. רשאים – אדם קרוב לעצמו, ואם יש לפני האכר העברי פִועל עברי ופועל ערבי המבקשים עבודה – העברי קודּם. אבל, אםׁ אל תוךּ תעמולה זו מתגנבת נעימה של שנאה כלפי הנכרי; אם התעמולה ב ע ד עבודה עברית נהפכת לתעמולה נ ג ד עבודה ערבית, יש ויש לבעלי-הדין מקום ורשות לחלוק ולהתמרמר.
המחשבות הנוגות האלה אינן חדשות. לא אחת ולא שתים נקרו במוחם ובלבם של האנשים העובדים בארץ ושל האנשים הכותבים וחושבים על הארץ, ויש אשר באו, עלּ סמך מחשבות כאלה, לידי מחשבות קיצוניות. יש אשר הסיקו, שאנחנו נוָתַר לגמרי על כל אותן הקרקעות, שבני-הארץ כבר החזיקו בהן, ונצטמצם רק בקרקעות הפנויות עדַין. ולא זו בלבד, אלא שגם נעזור לערבים בחומר וברוח, כי יוכלו להתפתח ולעשות חיל על אדמתם, ומתוך כך נקנה את אהבתם אלינו.
אבל, אם נוַתַּר על כל הקרקעות, שכבר יש להן בעלים מוחזקים – לאן נלך אנו? האם אל המדבר נלך או על ראשי הסלעים נעלה? ואם נוַתר על הכל – העזרה לערבים למה היא באה, ולמה לנו אהבתם? הן לא מיסיונרים לשם שמים אנחנוִ…
המחשבות הקיצוניות הללו אינן באמת אלא ריאקציה כלפיּ מחשבות ומעשים קיצוניים אחרים. אבל לא מן הקצוניות נבָנה. אנו צריכים ואנו מוכרחים לבקש ולמצוא דרך באמצע.
מציאת דרך כזו, הדרך הנכונה, לא קלה היא כלל וכלל. אין לשכוח שיש לנו עסק עִם עָם פראי למחצה, אשר לו מושגים פרימיטיביים מאד, וזה טבעו: אם יחוש בך כח – יכָנע לך וישמור את שנאתו לך בלבו; ואם ירגיש בך רפיון – ימשול בך. יּחסּ של רוך שם-נרדף הוא ליחס של רפיון-כח. ואף זאת: על-ידי השפעה מצד התיָרים המרובים והנוצרים העירוניים התפתחו בקרב הערבים מדות רעות, שאינן שכיחות אצל אנשים פרימיטיביים אחרים, מדות המצָינות ביותר את האינטליגנטים המדומים העירוניים. לשקר, לרמות, לחשוד חשדים קשים ולהעליל עלילות – אלה הן עבירות שׁההמון הערבי דש בהן בעקביו. ונוסף לכך התפתַחה בקרב ההמון הערבי, בכח ההשפעה הנִזּכרת, שנאה כבושה ליהודים. השמיים הללו – אנטישמיים הםִ.
ואף-על-פי-כן מוכרחים אנו לגשור גשר בינינו וביניהם. ואף-על-פי-כן יכולים אנו לגשור את הגשר הזה. אם יש רצון ואם יש אמונה, אין דבר העומד בפניהם.
והנה היסוד לִּהכרַתי זו:
נגוד טבעי, הכרחי, אין לפי דעתי, בין התקוה הלאומית הערבית ובין התקוה הלאומית העברית. אַיּן – מפני שארץ תקוותינו היא רק פנה אחת בתוך הארצות הגדולות והרחבות, שכמותו של העם הערבי מכריעה בהן; אָין – מפני שהפָרספָקטיבה שלנו אינה פוליטית-מדינית, כי אם כלכלית ותרבותית. אוטונומיה במובן הכלכלי והקולטורי – זהו האִדאלּ המכסימלי שלנו. וארץ ישראל, בהיוּתה ארץ היהודים, במובן הכלכלי וההתרבותי, תכניס ממשוּת, גדּולה מאד אל תוך הפדרציה הערביּת-ִהתורכית. וכבר הוכחתי באחד ממאמרי הקודׁמים, כי היהודים הם האלמנט האירִופי היחיד, אשר יוכל להטיל אל תוך ארצות הערבים-התורׂכים את הפרוגרס האירופי מבלי הציק בזה, כאלמנּטים אירופיים אחרים, לצרכיהם ולתקוותיהם הלאומיים של העמים המזרחיים. ואם נגוד טבעי והכרחי אין בינינו ובין הערבים, והנגוד של עכשיו אך מלאכותי הוא, ונגרם על-ידי סבות חיצוניות, – הרי אפשר ואפשר ליצור יחס של הבִנה ואמונה בינינו לבינם. רק יש צורך לעבוד ולהכשיר את היּחס הזה, להכשירו בדבריִם והעיקר – במעשים.
ותכנית העבודה והמעשים, שיכולה לקרבנו אל המטרה, היא לפי -דעתי, כזו:
א) אנו צריכים לדעת כראוי את השִפה ואת הספרות הערביות. חשש של התבוללות אין כִאן. הכניסה העברית לארץ-ישראל תהיה עודׂ במשך הרבה-הרבה שנים לא המונית, כי אם , והללו לא יכנעו לקולטורה הנמוכה הרבה יותר מזו שלהם.
ב) אנו צריכים להתקרב אל התנועה הערבית, לדעת ולהכיר את מטרותיה, לדעת ולהכיר את ראשיה, ולברוא בינינו וביניהם, עד כמה שאפשר, יחס של הבנה.
ג) אנו צריכים להכנס אל כל מוסדות השלטון הפנימי, עד כמה שזכויותינו מכשירות את הדבר. אנו צריכים להשתדל, שבחיים הצבוריים המקומייםׂ לא תחסר השפעתנו.
ד) ועיקר העיקרים : מ ע ש י נ ו בארץ צריכים להעשות במחשבה תחילה :
I. אסור לנו לקנות קרקעות, שהאפנדים גזלום לעינינו מאת הפלחים.
II. אסור לנו לקנות את ה כ פ ר י ם ו א ת ב ת י – ה ע ל מ י ן, ואפילו אם הם שיָכים לקרקעות שאנו רוכשים. את הבתים, את בתי-העלמין ואת המגרשים סביב אנו צריכים להשאיר תמיד בידי הפלחים – ואם גם שלמנו את מּחירם לאפנדים המוכרים.
III. מן הקרקעות שאנו קונים עלינו להשאיר שליש בּידי האריסים הערבים ולתת להם את היכולת לשלם את מחירם במשך הרבה שנים, ולתת להם את היכולת לבצר את עמדתם על שליש מן הקרקעות האלה ולהכניס בעבודתם שיטה רציונלית למען יוכלו לחיות עליה.
IV. אנו צריכים להשתדל, שכל העבודה בקרקעותינו תעָשה בידי יהודים. אבל אסור לנו ל ד ח ו ת את הנכרי מן העבודה. אסור לנו לברוא במקומות אשר כבשנו מצב של מלחמה. אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו אפשרות של ה ת ח ר ו ת ח פ ש י ת; אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו תנאי חיים טובים וםתוקנים למען יוכלו לעבוד ולכבוש את העבודה כשהם לעצמם. כל עבודתנו בנדון זה צריכה להיות ח י ו ב י ת כלפי פנים, ולא ש ל י ל י ת כלפי חוץ.
V. בכל מושבותינו צריכים שכנינו למצוא יחס של צדק ויושר, יחס של עזרה והשתתפות. דלתות רופאינו, מיַלדותינו, בתי-מרקחתנו וגם בתי-ספרנו צריכות להיות פתוחות לפניהם.
מעשינו הרחיקונו, מעשינו יקרבונו.
תודה!
שנאת זרים של ילידי המקום היתה מופנית לא רק כלפי יהודים.
הסיפור של הר התקווה כשקצת לפני העליה הראשונה 2 משפחות נוצריות שהקימו חווה באזור בו נמצא היום בי”ס שבח בת”א הותקפו ע”י שכניהם מהכפר סלמה הסמוך
1858 רצח הגברים ואונס הנשים סגר את הגולל על החווה רק שלשאריות המשפחה היה לאן לחזור
http://www.haaretz.co.il/1.1254057
אולי יעניין אותך:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14860839
התיאור של הייטנר מדוייק, ואכן, יזהר התנגד (במאמרים רבים) להסכם השלום עם מצריים. מאמרים אלו פורסמו בד בבד עם הקרנת “חרבת חזעה” בטלוויזיה. עמי אסף שהיה סגן שר החינוך טען אז שעמדתו זו של יזהר ימנית אף מעמדתה של גאולה כהן ולא מתיישבת עם “חרבת חזעה”. תגובתו של יזהר, כבר למחרת, היתה כי כך חושבים אלו שמניחים אותו בקופסה ומתייגים אותו בתגים – והוא אינו מונח בשום קופסה.
משה סמילנסקי צדק מאוד באבחנתו על שנאת הערבים אלינו וצדק גם שהיה עלינו להתנהג אליהם טוב יותר, כמו למשל לא לנשל אותם כשקונים את האדמה מהאפנדי. אבל הוא לא צדק במחשבה שאם נהיה טובים אליהם, תיעלם או תקטן השנאה אלינו. השנאה הזו מתנפחת מכל אירוע קטן ולא דועכת גם כשאין אירועים אנטי ערבים להשקפתם. לצערינו זהו טבע האדם, וזה לא קשור למנטליות הערבית. למשל- לפי סקרים הספרדים הם בין העמים היותר אנטישמים באירופה, למרות שגירשו את כל היהודים לפני 500 שנה, ולמרות שהם לא נפגעו מהיהודים. לעומת זאת הערבים בהחלט נפגעו מהציונות, גם אם מכיון שהם פתחו במלחמות העצמאות שבמהלכה הם ברחו או גורשו ובכל מקרה לא הורשו לחזור.
יהודה