אוקטובר 08

תגיות

מאה שנה ל"מעשינו" – האם אפשר היה אחרת?

פורסם על ידי בתאריך 8 באוקטובר 2013 ב-רוחות רפאים | 14 תגובות

משה סמילנסקי (1874 – 1953), עלה ארצה מאוקראינה ב 1890, בהיותו בן-שש עשרה, “הנביא ישעיהו בימינו וטולסטוי בשמאלו". הוא היה ציוני עוד בטרם נוסדה ההסתדרות הציונית. באוקראינה עסקה משפחתו בעיבוד אחוזת ענק חכורה (הרב אסר עליהם לקנות אותה, כדי שיזכרו תמיד שישיבת קבע תתגשם רק בארץ ישראל), כך שמלידה היה מעורה בחקלאות הנשענת על פועלים בני המקום.

בארץ רכש לו אביו חלקת אדמה, תחילה בחדרה, ואחרי שהתברר כי היא נגועה בקדחת (שאז עוד לא היתה לה תרופה) – ברחובות.

משה ואביו בחרו ברחובות כי היא היתה אנטי-תזה למושבות הברון. משה הגדיר את עצמו כקפיטליסט. הוא התנגד נמרצות ובוטות לפילנטרופיה וראה בה מקור לשחיתות ונוון. הוא האמין כי רק אדם המשקיע את כספו שלו יצליח באמת להאחז בארץ ולהקים בה מפעל הנושא את עצמו. לא רק לברון ומפעליו התנגד, אלא גם למפעלי ההסתדרות הציונית וה"משרד הארץ-ישראלי" שלה בראשות הד"ר רופין (כגון החוות החקלאיות בכנרת, בבן-שמן ובחולדה) – ומאותם הטעמים עצמם.

ברחובות בחר משה לשתול מטעים על אדמתו: תחילה כרמי ענבים ושקדים, ואחר כך פרדסים. לימים נהיה ראש הפרדסנים בארץ, כשזה היה ענף הכלכלה העיקרי של הישוב. בד-בבד עסק בכתיבה עיתונאית וספרותית, במו"לות ובעריכה.

אחד הדברים שייחדו אותו והבדילו בינו לבין רוב אנשי העליה הראשונה והעליות שבאו אחריה היה יחסו לערבים בכלל, ולפלחים ולבדווים בפרט. בין משום שהם היו בעיניו "המשך" לאיכרים האוקראינים ביניהם גדל ואותם אהב, ובין בגלל הספרים שהחזיק בימינו ובשמאלו. בין סופרי התקופה, ואולי בכלל בין הסופרים העבריים מאז ועד היום, היה הוא היחיד שסיפר את סיפור ההתישבות היהודית בארץ ורכישת האדמות, גם מנקודת מבט ערבית וגם מנקודת מבט יהודית (ראו פצע באדמה)

העליה הראשונה החלה אחרי גל פרעות במזרח אירפה בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, והעליה השניה החלה בעיקבות גל פרעות נוסף בתחילת המאה העשרים. בעוד שהעליה הראשונה היתה מבוססת הון ומטרת העולים היתה להקים לעצמם משקים או עסקים פרטיים, ורובם היו בעלי משפחות, הרי העליה השניה היתה עליית יחפנים רווקים חסרי-כל, שמטרתם המוצהרת היתה להיות פועלים שכירי-יום. מאליו נוצר קונפליקט בין שתי העליות: בעלי המשקים\עסקים העדיפו להעסיק פועלים ערבים קבועים, מיומנים, צייתנים וזולים על פני פועלים יהודים נוודים, חסרי-נסיון וסיבולת, ווכחנים ויקרים. הפועלים היהודים מצידם היו זקוקים לעבודה ומעונינים בשכר עבודה ההולם את צרכיהם. הם האמינו שללא מעמד פועלים עברי לא תקום חברה בריאה בישוב, ומעמד כזה לא יווצר אם לא תהיה להם עבודה. משום כך דרשו שיהודים לא יעסיקו ערבים. הקונפליקט גלש במהרה לפסים לאומניים וליצירת עוינות וניכור בין בני העליה השניה והערבים. לימים נהיו אנשי העליה השניה למנהיגי הארץ.

במשך כשלושים השנה שחלפו מאז החלה העליה הראשונה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שלטה בארץ האימפריה העותומנית תחת משטר הקפיטולציות שהיה, בדיעבד, מסגרת נוחה למדי להגירת אזרחי רוסיה ואוסטריה (רוב אנשי העליות הנ"ל) לארץ. מסגרת זו איפשרה להם במידה רבה לחיות בבועה משלהם, נפרדת מיתר תושבי הארץ. להסתגרות היה גם צד אידאולוגי-מסורתי – החשש מפני התבוללות. המגע בין האוכלוסיות היה או עיסקי או התנגשויות אלימות. “אמא מעולם לא אהבה את יפו. מאז בואה בתמוז תרס"ח עם אחיה יוסף, ובעודם יורדים נפעמים מן הסירה שקלטה אותם מן האניה, ובתוך הצעקות וההמולה והדחיפות והחפצים המתעופפים מירכתי הסיפון ואל הסירה למטה…, ועוד לפני שמספיקים לתפוש שכבר הגענו, ושזו כבר אדמת אבותינו, … והם כבר בדחיפות ובצעקות ובסרחון ובלכלוך… וכבר ממהרים לברוח ולמצוא עגלה שתקח אותם… לכרמי רחובות ולאוויר פרדסיה, פטורים מכל הערבים המבהילים האלה, מהמונם ומשאונם ומזוהמתם. גם כשכל בוקר ובוקר הם שימלאו את המושבה הצעירה ואת החצרות ואת הכרמים ואת הפרדסים, ורק בערב יעלמו למקומותיהם, מחוץ לתחום, רחוק מכאן. ואין לנו מגע איתם. ועד הבוקר כשיחזרו ושוב יבואו בהמוניהם לשוק וגם יחזרו על חצרות הבתים ויכריזו באידיש ערבית על הירקות שלהם ועל הפירות והביצים. וצריך היטב לעמוד איתם על המקח ביד נטויה ובבליל מלים שהנפוצה מהן היא "לֵך לּך". וצריך לחזור להוריד את שער המחיר לכדי רבע אם לא לשמינית. מפני שהערבים אי אפשר להאמין לאף מלה שלהם וביחוד לא לשבועתם, ואינם מבינים אלא את שפת המרמה, וזה לאחר שהם נדחקים ולא מניחים מקום לפועל היהודי לעבוד בו. ויום בהיר אחד הם מתאספים פתאום בכל המוניהם ועולים על המושבה בהמון פראי צורח ובנשים מייללות, מוכנות לבוז בז ולשלול שלל… כמו אי קטן כל המושבה וסביבו ים של ערבים. או כמו עולם של חשכה סביב המאור הקטן.

כי מי ידע על הערבים אצלה בבית. איש לא דיבר עליהם מעולם. ובתוך כל שפע הדיבורים והנאומים והוויכוחים שם, ביער הווֹהוליני על גדות הנהר סְטִיר, …הקולט בשקט וכמעט באדישות… את מיטב ההוכחות כי רק בארצנו נמצא לנו מולדת, כשהם, הערבים, מעולם לא היו אצלם בשום מקום ובשום ויכוחים, ובשום שיקולים ובוודאי שלא בשום שירים, ופשוט לא היו קיימים – כשם שלא היו קיימים ביער המצל שלהם לא גמלים ולא חמורים" (ס. יזהר, מיקדמות, ע"מ 67-8).

(אגב, האשמה בלכלוך, סירחון וחוסר יושר של בני לאום עויין אופיינית ללאומניות. מעת שהותי בקנדה זכור לי מאמר גדול ב"אוטווה סיטיזן" האנגלופוני (עיתון ליברלי המייצג היטב את הצדקנות הקנדית) הסוקר היסטורית ומבאר את "שורשי ההתנזרות הצרפתית מרחצה”). אחת הדוגמאות המאלפות לניתוק בין אנשי העליה השניה והערבים הם סיפורי יפו של ש"י עגנון, שהיה גם הוא במידה ידועה איש העליה השניה, וסיפורי יפו שלו (“שבועת אמונים" "גבעת החול" ואחרים) מתרחשים בתקופתה. גיבורי עגנון מסתובבים ביפו, נפגשים בה אלו עם אלו – אך מעולם לא נקרה על דרכם ערבי! כל זמן שהם אינם רוצחים או שורפים – עגנון פשוט לא סופר את הערבים.

ב1908 התרחשה הפיכה בתורכיה, הסולטן הודח, והתורכים הצעירים תפסו את השלטון במגמה להפוך את האימפריה השוקעת לחילונית ומודרנית. המהפכה חוללה תמורות בכל רחבי האימפריה ותנועות לאומיות החלו להתעורר בה.

כעבור שנים אחדות יצא משה סמילנסקי לסייר בגפו בלבנון ובסוריה. הוא נסע "בתחבורה ציבורית" ערבית (כרכרות ורכבת) ובא בדברים עם הנוסעים האחרים, עם אורחים במלונות וכו'. את רשמיו פרסם אחר-כך בספרו "בצל הפרדסים".

הוא התרשם בעיקר משני דברים: א: השנאה הכללית, בכל חוגי החברה הערבית, להתישבות היהודית בארץ-ישראל, והפחד הגדול ממנה. ב: הקידמה בערים הגדולות, והמשכילים המרשימים שבהן העוינים את הציונות בכל מאודם. עוינות זו נראתה לו כסכנה הגדולה ביותר למפעל הציוני. הוא הגיע למסקנה שמוכרחים למצוא דרכים ללב הערבים, וקודם כל להקשיב לאשר יש להם להגיד.

כשחזר חש אל ידידו יוסף אהרונוביץ', עורך "הפועל הצעיר", בטאון אחת משתי מפלגות הפועלים שיצרה העליה השניה. (סמילנסקי, אף כי היה קפיטליסט מוצהר ומעסיק גדול, היה בקשרי ידידות עם רבים ממנהיגי הפועלים ודובריהם והרבה לפרסם ב"הפועל הצעיר"). הוא סיפר לאהרונוביץ' את ממצאיו ונדהם מתשובתו של הלה: “עזוב, אין לנו מספיק צרות משלנו כדי שנתעסק גם במשכילים ערבים מביירות?”

ביאושו כתב סמילנסקי את מסקנותיו במאמר אותו פירסם ב"העולם" – בטאון ההסתדרות הציונית, שיצא אז לאור באודסה.

הדברים נכתבו לפני מאה שנה ופורסמו ב 1914 – ממש ערב מלחמת העולם הראשונה.

אני מביא להלן קטעים אחדים מן המאמר.

מעשינו

במשך כל מאות השנים, שהיינו שקועים בארצות גלותנו… שנדדנו מארץ לארץ, ממדינה למדינה, ורק לא לארץ אבותינו – במשך כל הזמן הזה התאחזו בארצנו לאט-לאט שכניהּ הקדמונים, התאזרחו בה והכו שרשים עמוקים באדמתה.

…הם הסתפקו רק בחזקה בלבד, שעשו בארץ ובאדמתה, וחזקה זו פירושה דם, זיעה, קברים… המקשרים את העובד לאדמתו. וככה נתישבה לאט-לאט כמעט כל הארץ כולה, עד שעכשיו אין בה מקום… שאין בו איזה ישוב ערבי… שבבואנו לשם לא נמצא בו אחרים שקדמונו.

…בתוך התושבים עדין נשאר מקום רב, המספיק למתישבים חדשים כהנה וכהנה, עד כדי שיָעָשו הראשונים בזמן מן הזמנים מעוט לגבּיֹ החדשים המרובים.

…המצב הזה מאפשר, לאשרנו, ישוב חדש גדול ותקיף. אבל הישוב החדש אינו יכול ואינו רשאי בשום אופן לבלי התחשב עם בעלי הישוב שקָדם לו ועם קניניהם בכל מעשה שהוא אומר לעשות לצרכו ולטובתו. אוי לו לרוב המתיחִס יחס של בטול למיעוט היושב בקרבו, ואוי ואבוי למיעוט המתיחס יחס של בטול לרוב משום שתקוה קבועה לו בלבו, שתגיע שעתו והוא יהיה הרוב. מעוט מבטל כזה מאבד את עולמו ומעמיד למפרע את כל תקותו בסכנה.

… כל העמים, שכבשו להם קולוניות בארצות רחוקות, התיחסו יחס של בטול, – וגם יחס הרבה יותר גרוע מיחס של בטול – לתושבים, אשר מצאו במושבותיהם החדשות. אבל לא כמוהם וכהמונם אנחנו, מאחרינו אין מחנות וציים עומדים מוכנים ומזומנים לצרכינו, מאחרינו אין בכלל עָבר של שפיכת דם נקיים. לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח יצרנו את העבר שלנו, ולא בחיל ולא בכח ניצור גם את העתיד שלנו.

…במשך ש ל ש י ם ש נ ה לא למדנו את שפת הארץ. בכל הישוב העברי החדש אין אף <מנין> אחד, היודע קרוא וכתוב ערבית.

… במשך ש ל ש י ם ש נ ה לא למדנו אפילו את חוקי הארץ היסודיים;

…אחר שלשים שנה נשארנו אנחנו, הקרובים לערבים קרבת גזע ודם, ז ר י ם להם; ואילו א ו י ב י ה ם, המצפים בכל שעה למפלתם כדי להבנות ממנה, ידעו למשוך את לבותיהם אליהם ולחדור אל תוך פנות חייהם האינטימיות ביותר. אנחנו היינו זרים להם ולצערם בימים הקשים של שעבוד העריצות, וזרים נשארנו להם ולשמחתם, כשזרחה להם שמש החופש. בתנועת החופש של הערבים יש בלי ספק הרבה רוע-לב, הרבה שקר והרבה שנאה לשכניהם, אבל יש בה גם הרבה יופי ופיוט ורעננות של עם בריא וחזק, המתנער לחיים חדשים. ואנחנו לא יכולנו להבין את היופי והפיוט הזה וממילא לא הספקנו למצוא את המפתח אל לבו של העם הזה. אנחנו לא ידענו את כל התנועה הזאת, שנרקמה אחר כתלנו, לא בראשית הוָלדה והתפתחותה ולא אחרי-כן. זרים נשארנו לראשיה, לנושאי דגלה ולמרכזה, ויחסנו האדיש קבל בעיני הערבים וראשיהם צורה של טינה, של עין רעה. ועד היום אין אנו ואין מנהיגינו יודעים שום דרך, אשר תובילנו אל התנועה הערבית. ומי יודע – שמא יש דרך לכך? מי יודע – אולי יש נקודות מגע, שיכולות לאחד את שני העמים, המתנערים לחיים חדשים? את שני העמים, שהיו שכנים בעבר ואשר סוף-סוף יהיו שכנים גם בעתיד?

… במשך שלשים השנה, שאנו יושבים בארץ, לא הם התנכרו לנו, כי אם אנחנו התנכרנו להם; לא הם הפנו עורף לנו, כי אם אנחנוִ להם.

ולא רק אדישות בלבד היתה ביחסנו לשכנינו… כי מה ראה בנו ובעבודתנו ההמון הערבי מראשית התישבותנו בארץ ועד היום הזה? הוא לא עמד ולא יכול היה לעמוד על התועלת הכללית, שמוצאת הארץ בעבודתנו; הוא עמד רק על הנצול, שהיה בולט ומזדקר לעיניו מתוך עבודה זו.

אנחנו קנינו את קרקעותינו מידי בעלי האחוזות הגדולות. היאך באו הקרקעות לידי אלה? במשך עשרות בשנים מצצו האֶפנדים את דם הפלחים על-ידי עסקי ההלואות, שהׂיו להם עמהם, ובתור תשלומי הקרן והרבית הגדולה לקחו את קרקעותיהם מאתם. השלטונות המקומיים, הנמכרים בכסף, באו תמיד לעזרת התקיפים.

וככה הכניסו האפנדים בעלי האגרופים לתוך רשותם את כל הנחלות הגדולות והרחבות שיש להם. אמנם, מעשי הגזל האלה נעשו במשך דורות, אבל הנגזלים לא מחלו על זכויותיהם. לא מחלו ולא שכחו, מפני שהם הוסיפו לשבת בבתים אשר בנו להם ולעבוד ולשמור את האדמה שהיתה שלהם, אלא שלפָנים היו משלמים מעשר רק לממשלה, ומעתה שּלמו מעשר – בעבור חכירת הקרקע – גם לאפנדים. ואת הקרקעות הללו קנינו אנחנו. וכל השנאה לאפנדים, שהיתה עצורה בלּב הפלחים במשך דורות, לבשה דמות חדשה ונעשתה שנאה אלינו. והמעשה אשר עשינו אנחנו היה רע בעיניהם ממעשה האפנדׁים. אמנם, אנחנו שלמנו בעבור הקרקעות במיטב כספנו ולא גזלנום. אבל האפנדים השאיְרום יושבים על אדמתם לעברה, ואנחנו התחלנו לעַבד את הקרקעות בעצמנו. ומאוצרות הכספים שהעלינו אנחנו לאפנדים, כופר הקרקע, לא זכו הפלחים בכלום.

…אם על שטח של חצי מיליון דונם קרקע, למשל, יושבים א ל ף משפחות ערביות ואפשר להּושיב עליה עוד אלפַים משפחות עבריות, למה לא נעשה כדבר הזה? הן גם אותן אלף המשפחות ירויחו ויהנו מזה.

אבל … אם אנו קונים, אותו השטח ואין אנו משאירים מקום לאלף המשפחות האמורות, יש ויש לבעל-הדין מקום ורשות להתאונן.

…ותכנית העבודה והמעשים, שיכולה לקרבנו אל המטרה, היא לפי-דעתי, כזו:

א) אנו צריכים לדעת כראוי את השִפה ואת הספרות הערביות. חשש של התבוללות אין כִאן. הכניסה העברית לארץ-ישראל תהיה עודׂ במשך הרבה-הרבה שנים לא המונית, כי אם <אינטיליגנטית>, והללו לא יכנעו לקולטורה הנמוכה הרבה יותר מזו שלהם.

ב) אנו צריכים להתקרב אל התנועה הערבית, לדעת ולהכיר את מטרותיה, לדעת ולהכיר את ראשיה, ולברוא בינינו וביניהם, עד כמה שאפשר, יחס של הבנה.

ג) אנו צריכים להכנס אל כל מוסדות השלטון הפנימי, עד כמה שזכויותינו מכשירות את הדבר. אנו צריכים להשתדל, שבחיים הצבוריים המקומייםׂ לא תחסר השפעתנו.

ד) ועיקר העיקרים : מ ע ש י נ ו בארץ צריכים להעשות במחשבה תחילה :

I. אסור לנו לקנות קרקעות, שהאפנדים גזלום לעינינו מאת הפלחים.

II. אסור לנו לקנות את ה כ פ ר י ם  ו א ת  ב ת י – ה ע ל מ י ן, ואפילו אם הם שיָכים לקרקעות שאנו רוכשים. את הבתים, את בתי-העלמין ואת המגרשים סביב אנו צריכים להשאיר תמיד בידי הפלחים – ואם גם שלמנו את מּחירם לאפנדים המוכרים.

III. מן הקרקעות שאנו קונים עלינו להשאיר שליש בּידי האריסים הערבים ולתת להם את היכולת לשלם את מחירם במשך הרבה שנים, ולתת להם את היכולת לבצר את עמדתם על שליש מן הקרקעות האלה ולהכניס בעבודתם שיטה רציונלית למען יוכלו לחיות עליה.

IV. אנו צריכים להשתדל, שכל העבודה בקרקעותינו תעָשה בידי יהודים. אבל אסור לנו ל ד ח ו ת את הנכרי מן העבודה. אסור לנו לברוא במקומות אשר כבשנו מצב של מלחמה. אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו אפשרות של ה ת ח ר ו ת ח פ ש י ת; אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו תנאי חיים טובים ומתוקנים למען יוכלו לעבוד ולכבוש את העבודה כשהם לעצמם. כל עבודתנו בנדון זה צריכה להיות ח י ו ב י ת כלפי פנים, ולא ש ל י ל י ת כלפי חוץ.

V. בכל מושבותינו צריכים שכנינו למצוא יחס של צדק ויושר, יחס של עזרה והשתתפות. דלתות רופאינו, מיַלדותינו, בתי-מרקחתנו וגם בתי-ספרנו צריכות להיות פתוחות לפניהם.

מעשינו הרחיקונו, מעשינו יקרבונו.