אנטנה

פורסם על ידי lulisml בתאריך 7 בנובמבר 2013 ב-1 Rover 10 26-069, רוחות רפאים | תגובה אחת

א.

"… ותסע בכביש, תמשיך, תמשיך, עד שבצד ימין תראה חבית, צבועה באלכסון, ככה חצי־חצי, בלבן וחום. שם תפנה שמאלה, תרד מהכביש ותתחיל להכנס לתוך השטח. הדרך לא ממש ברורה, אבל לרגלי הגבעה מימין תראה גרוטאות של שני אוטובוסים ישנים וזה הכוון הכללי. תעלה על הגבעה מעליהם, ואז תתחיל לראות אותה, את האנטנה. תמשיך לנסוע בכוון שלה, זה משהו כמו עשרה קילומטר, באמצע השטח בין דימונה לערד בערך.” אמר קצין הגיוס למילואים שקלט אותי "אבל,” הוסיף, מפנה מבטו לרכב בו הגעתי "אני מציע לך לא לנסוע לשם ברכב שלך, אלא עם כולם, בהסעה. לא רק בגלל שהדרך איומה, לא ברורה, מתאימה בקושי ל 4X4, וכל הסיכויים שתתקע בה – עם הגרוטאה שלך בפרט (תדע שאנחנו לא נחלץ אותך, כי זה לא עיסקנו) – אלא פשוט לא יהיה לך מה לעשות איתה שם.” הוא הביט לרגע ברובר וחייך. “אסור שם לעזוב את המקום. ואין חופשות. ויש ביקורות. בחוליה שהיתה שם לפניכם התפרפר הקצין דווקא, קפץ לכמה שעות לחברה שלו, בדיוק כשהייתה ביקורת. הוא הלך ישר ל-35 יום בכלא שש – ממש לא השתלם לו.”

דברים כאלה נכוחים ועתירי חוכמת חיים שנפלו לשוא על אוזני. אני הולך לצלול מתחת לראדאר, רגשה המחשבה במוחי, ולא אתן להזדמנות לחמוק ממני.

ב.

גלגלי השיניים של הילוך ראשון ברובר חתוכים בחיתוך ישיר ואי־לכך משמיעים המיית־זמזום אופיינית, והיא שליוותה אותי בחלקים לא מעטים של דרך העפר (אם בכלל אפשר היה לקרוא לה דרך), מאז הבחנתי בחבית וירדתי מהכביש. מזמזמים לפני כל אבן גדולה, ואחריה, לפני כל בור, לפני כל ערוץ ששטפון חתר בה, ואחריו, לפני כל ירידה לצורך עליה בקיר וואדי, ואחריה.

בעשר בבוקר כבר הייתי במקום, ועצרתי לפני שער ברזל גדול שאחריו התנוססה בכל זיקפתה האנטנה. צפרתי צרודות ואל השער ניגשו שני מילואימניקים קשישים, כמוני, במדי ב' מקומטים ושלא במידתם. האחד נעל נעלי בית והשני לבש סוודר אזרחי על החולצה הצבאית. עוד לא אמרתי: זה היה בחורף, בימי החורף הקצרים והקרירים.

אחר כך התברר כי שמותיהם רג'ואן ואטדגי, האחד מפתח־תקווה והשני מטבריה והם חברי לחוליית השומרים. “אתה השלישי?” ביררו. “אני". “אסור להכניס רכב בפנים".

אבל אחרי מיקוח ודין־ודברים נאותו השניים בכל זאת לפתוח את השער, והרובר תימרן בזהירות בין ביתן הגנרטור ומגורי השומרים וחנה בפינה. המגורים כללו חדר מגורים צפוף, שלוש מיטות זו בצד זו, ומטבח. השרותים היו מסריחים מדי לשמוש אדם.

“אנחנו עושים שמונה שמונה שמונה" הסביר רג'ואן, שנראה הבכיר בין השניים "אחד מפטרל סביב הגדר, אחד בכוננות ואחד ישן.”

"אבל לא מוכרחים ממש לפטרל כל הזמן" הוסיף "פעם בחצי שעה כזה זה גם־כן מספיק. זה מקום נורא קטן פה ואפילו מתוך החדר מרגישים מה קורה. אני הולך להכין שקשוקה – מי רוצה?”.

ידעתי כי אנחנו נטושים שם ושאין מי שישמור עלינו, ביחוד לא אנחנו, ונצמדתי לעוזי שלי. מעלי הזדקרה האנטנה זקופה וגאיונה.

ג.

 

“ארבעה שבועות מילואים?” אמרה יעל, ביום שישי בצהריים, כשכבר התלבשתי והתכוננתי לצאת, והיה לנו קצת זמן לדבר "ארבעה שבועות אני לא אראה אותך? ארבעה שבועות לא נזדיין? זה לא אנושי!”

יום שישי, יום הסידורים וההתרוצצויות, היה גם תור הזמן הגנוב שלנו, יום הזמן שמחוץ לזמן, שעת הצוללת. בחדרה האפלולי, בקומת הקרקע של בניין השיכון המתפורר, מוגף התריסים והנעול, בקרקעית הים, עסקנו בשלנו נחבאים מעין כל. אי־שם מעלינו שאנו החיים, התנפצו גלים, חרקו אוטובוסים, נפרדו והתאחדו להקות דגיגים, עלו וירדו במדרגות. ואנחנו רק עשינו פקעת־גולם סביבנו, נמסים זה בזו, מתחברים, הופכים זוג פראי אדם, זוג חיות נוהמות, מיללות, נדפקות כמשוגעות.

“עוד קבלת שבת עשינו" חייכתי ליעל ויעל אמרה: “אתה מוכרח להתפרפר משם, לילה אחד לפחות, ולבוא אלי. עוד לא היה לנו אף לילה אחד ביחד".

ד.

השמיים התקדרו. עננים כבדים, שחורים מרוב גובה, מלאי מים, התקדמו לעברנו, לגבעת האנטנה שבלב המדבר. קוּמוּלוּנִימְבּוּס קרא להם גאגין, לימים פרופ' גאגין. ענני שבר הענן, ענני הברד, הרעמים והברקים. ברדיו אמרו שבנגב ירדו גשמים כבדים וצפויים שטפונות. הלילה בטח לא תהיה ביקורת, חשבתי, לא יתכן שהלילה מישהו יוציא את קצה האף מהבית.

“תראה" אמרתי לרג'ואן "היום סיימתי את השמירה שלי בארבע אחרי הצהריים. אז עד שמונה בבוקר לא צריך אותי כאן בכלל, ובפרט לא הלילה. אז ככה בתשע בערב אני יוצא לבדוק משהו ואין לכם מה לדאוג".

“זה לא בסדר" אמר רג'ואן, ואטדגי, די ברוגז, אמר “אתה הולך לזאת שמצלצלת לכאן כל פעם? שלא תחשוב, אני שמעתי מה היא אמרה לך. אני יודע. מה זה, אין לכם אלוהים אתם?” והיטיב את הכיפה שלראשו.

“וחוץ מזה”, אמר רג'ואן "בגרוטאה הזאת שלך הרי לא תגיע לשום מקום. אחרי מאה מטר יכבה המנוע ואתה תשקע בבוץ, תיסחף בוואדי ועצמותיך יתפרקו בדרך לגיהינום. ואל תצפה מאיתנו שאנחנו נבוא לדחוף ולחלץ אותך. לא בשביל זה הביאו אותנו לכאן!”

הוא השתתק לרגע ואז פנה לאטדגי ואמר "יאללה בוא למטבח נעשה לנו משהו לאכול".

ה.

 

בשש בערך התחיל לרדת גשם זלעפות. בין־רגע הפך הכל סביב לפלגי מים זורמים, למשטחי לס חלקלקים. בשש־וחצי הגשם פסק. בשבע נרגעו הפלגים ונתרוקנו. בשמונה הציץ לרגע הירח מבין העננים ונראה היה כי דרך העפר כבר נוצצת רק פה ושם, לא כולה, לא בכל מקום. אבל בתשע שוב התקדרו השמיים בעננים כבדים והחל טפטוף איטי, מאיים. אם לא אצא עכשיו – אחמיץ את ההזדמנות. מה כבר יכול להיות, אמרתי בליבי, מקסימום אלך כמה קילומטרים ברגל, מקסימום ארטב קצת. מה כבר יכול להיות? מה יכול להיות – נבהלתי, הרובר ישקע בבוץ, ישקע עד מעבר לכנפיים, וכעבור יומיים יהיה מפורק לחתיכות, מנופץ חלונות ומעוך גג, ואת ניבלתו תאכל חיית השדה ועוף השמיים. הכך עושים לידיד נאמן אחרי עשרים שנה משותפות? ככה עושים?! שקוע במחשבות מציקות כאלה אבל נעול מטרה התנעתי את הרובר ורג'ואן, רוטן ורוגן, פתח את שער הברזל לרווחה.

הרובר נסע לאט אך יציב, סופג בלא תלונה את מכות המהמורות ואבני הנגף, אורותיו מגששים לפניו. שעוני החום, לחץ השמן והטעינה אמרו 'סמוך עלינו’. מפעם לפעם צנחה טיפה על החלון הקדמי והמגב הישיש פינה אותה. מי בין השבילים המתפצלים כאן מוביל לכביש דימונה באר־שבע?

אמרתי לך, אמרתי לרובר כשהגענו לכביש, מול החבית ממש, אתה תעשה זאת, אתה יכול.

והרובר, תופס מהירות על הכביש, ענה בטפיחת גושי בוץ שהתעופפו מהצמיגים ודבקו בכנפיים.

“המו גלים ברוץ גלגלים" אמרתי לרובר "אנחנו בדרך ליעל".

ו.

 

עיניה החומות של יעל הקטנה הצטמצמו ונדלקו בשימחה כשראתה אותי בדלת, וכבר זה היה שווה הכל.

 

ומיד זינקה עלי, ניתלתה בצווארי, מנשקת בחמדה. ותכף נפנתה להסיר ממני את הדובון ואת הסוודר ובעודה פורפת את כפתורי החולצה שאלה “התגעגעת אלי?” ובלי לחכות לתשובה הוסיפה "לא היה לך קר?” ו"איך הצלחת לנסוע בגשם הזה?” ו"לשים מים על האש, לעשות לך תה, לעשות לך משהו לאכול"?

“את לעשות לי רק משהו אחד”, נהמתי באזנה ויעל חייכה בעודה ממשיכה בשקידה במלאכת הפריפה "זה לא יעזור, אני יודעת בדיוק בשביל מה התכנסנו כאן, אבל ככה חינכו אותי ההורים המרוקאים שלי. מישהו בא הביתה – דבר ראשון מציעים לו משהו לשתות, לאכול…” סיכמה תוך שהיא גוררת אותי ואני הודף אותה לעבר קיטון השינה הפעוט שלה "בואי נחבר עכשיו יחדיו את החיה אשר שני גבות לה" לחשתי באזנה.

“אוי זה יפה" אמרה יעל כשהדלת נסגרה אחרינו והשתררה חשכה גמורה "אתה המצאת את זה, עכשיו?” “לא, יה יעל, לא אני, יגו המציא את זה" “ומה הוא עוד אמר, היגו הזה שלך?" שאלה יעל, ואני שמעתי את נקישת קרסי החזיה נפרמים בידיה המשוכלות אחור. “עכשיו, כרגע,” הוא אמר, אמרתי "איל מתועב שחור כותש את כבשתך הלבנבנה; מהרה! ישן וער הזעק בפעמון, ולא – השד הופך אותך לסבא! שמעת? חוש!” ובעוד מילות יגו בפי הבהיק ברק אור כחול מסמא ופרץ את כל חרכי הקיטון ורעם נורא התפוצץ ואחריו בא קול המון צבאות הגשם.

“אימלה!” אמרה יעל "בוא מהר, זה נורא מפחיד!” וכבר היתה בזרועותי, וכבר הצטנפנו יחדיו תחת השמיכה הכבדה.

ברקים ורעמים. מבול. האם הבניין הישן הזה, שנבנה בימי הצנע, בלי מלט כמעט, יחזיק מעמד? “וזורם בחצר ימהמים" איבחנתי בעודי לש את שדה הרך, מנביט את פטמתו.

ואחר נגעתי בה שם באצבע קלה קלה מעורר אדוות צמרמורת באשר אגע, בורא עור אווז מקומי. אבל משב רוח עז חבט בפח רופף בחוץ והחריש את אנחותיה ואת לחישותיה, התחרה בצליפות מטחי הגשם. הלחישות הפכו לגניחות רמות שהמבול, ברעמיו וברקיו, מיסך. כך בחוץ. אבל עורה החם שהתכסה במיליון אגלי זיעה זערורים, עור התינוק שלה שהלך ונמס תחת אצבעותי, דיבר בקול משלו ביקום הפנימי שלנו. עורה נמס על שריריה שהתקשחו, נמתחו כמיתר, ופקעו לרכות פתוחה.  יעל נוזלת עכשיו. ”בוא אלי, אהוב שלי" אמרה בהפוגה קלה של הגשם.

ז.

 

לפני ששקעתי בתרדמת נרקוזה עוד תהיתי מה קורה לרובר החשוף שם בחוץ לאיבת הסופה. גם הוא נוזל? דולף? האם בכלל יצליח, כשיתבקש לפנות בוקר, להתניע כשהכל כל־כך רטוב ולח?

אבל דווקא הפוגה בגשם, ושקט פתאומי שהשתרר, העיר אותי, ואת יעל גם. רק קול זרימה בערוצים ובמרזבים נשמע, הולך ונהפך לטפטוף.

“תראי" לקחתי את ידה כדי שתווכח.

“מה זה?” שאלה "מה קרה לך? האנטנה? אתה עושה לי אנטנה משלך?”

“שום דבר. זה נקרא זיקפת בוקר. תופעה שכיחה".

“אתה רוצה להגיד לי שהדבר הענק הזה יכול להיכנס לתוכי? זה יקרע אותי לגזרים. זה לא בא בחשבון".

“תרגעי. זה לא כזה ענק. את פשוט חסרת נסיון… וחוץ מזה, אם ילדים יכולים לצאת משם אז זה יכול בקלות להיכנס, זה הרבה יותר קטן מילד. את רק צריכה להיות מוכנה. הנה תראי"

“אימלה. אתה ממלא אותי. עד הלב." אמרה יעל וחיבקה אותי בקרסוליה החזקים. “אל תצא. אף פעם. לעולם".

ח.

 

“מה השעה?” נבהלתי כשנזכרתי בשניים שנשארו שם לבדם. “מי המשוגע שיבוא לחור ההוא בלילה שכזה?” ביטלה יעל את דאגתי. אבל החסר משוגעים אנוכי? מוטב שאצא לדרך בטרם יעלה היום. אחרי גשם שכזה בנגב גואים נחלי אכזב, גשרים נסגרים, משאיות נשטפות בזרם, הכל משתבש – ומי יודע מה יכול לקרות.

יעל הציתה לעצמה סיגריה, “אתה לא יודע איזה כיף זה הסיגריה שאחרי" אמרה בעוד אני לובש את בגדי הצבא הכבדים ורוכס את הדובון.

“אבל זה מסוכן, מתוקה שלי, זה יהרוג אותך" אמרתי לה ולא ידעתי אז עד כמה אני צודק.

“אם אתה לא הרגת אותי הלילה עם המה־שמו שלך" צחקה יעל "שום דבר כבר לא יהרוג אותי.”

שחר אפור וקר החוויר מתחת לעננים הכבדים. הרובר היה קר ולח וזגוגיות חלונותיו מכוסות באד.

ניגבתי את החלונות בכל הבא ליד, בשרוול הדובון ובאיזה סמרטוט שמצאתי בכיס, משכתי בידית ההתנעה מקור עד הסוף, סובבתי את המפתח וחיכיתי עד שמשאבת הדלק החשמלית תסיים לפעום. אז לחצתי על כפתור המתנע והרובר הצייתן נענה חרש והתניע מיד. מכונית מארץ קרה ולחה שנועדה לבקרים שכאלה בדיוק.

לא מעט מהכבישים המובילים מזרחה היו מוצפים כליל או זרועים שלוליות. צפירות מכוניות משטרה, אמבולנסים וכבאיות נשמעו מכיוון העיר העתיקה. אבל הרובר לא התעכב, הרובר נסע, לאט אמנם, אך בהתמדה, דבק במטרה, דבר לא יעצרנו. המגבים העתיקים נעו לאט־לאט ימינה ושמאלה ואיפשרו ראות כלשהי.

פקעי ערפל, שלוליות, משאיות גדולות דוהרות ממול ומכסות את החלון הקדמי בבוץ, וסוף־סוף – החבית.

ט.

עכשיו גייסתי את כל ארסנל להטוטי הנהיגה שהיה באמתחתי, כדי להתקדם במעלה הגבעות בדרכי הלס החלקלקות, הבוגדניות, ולצלוח את הערוצים הטובעניים שנחרצו בהן בסערת הלילה. לא לשווא הרובר הוא אבי הלנדרובר; בשילוב מיומן של קלאץ' וברקס, של צעד לאחור ושניים לפנים, לפעמים אוגר תנופה כנדנדה, ביבבת הילוך ראשון ולפעמים גם בחריקת רוורס – עשינו זאת, וקצת לפני שבע בבוקר ניצב הרובר בשערי מוצב האנטנה.

“שמעת חדשות?” שאל אותי אטדגי בשעה שהסיר את המנעול הכבד ואני ידעתי שהייתה ביקורת, ושאכלתי אותה.

“מה?”

“הלילה… בבאר־שבע…” גמגם הלה "פערה האדמה את פיה ובלעה אדם, את קורח וכל עדתו! היינו בטוחים שאתה כבר לא תחזור!”

“על מה אתה מדבר?”

“הנה תקשיב" הגביר את קול הטרנסיסטור שבידו "בדיוק חדשות".

“הלילה נפער בולען ברחוב שלושת בני עין־חרוד בבאר־שבע” נשמע ברדיו קולה המתכתי, הרס"רי, של חיותה דביר "בעומק חמשה־עשר מטרים באדמה. שני אנשים ומכונית נבלעו בתוכו ונעלמו ובשעה זו עושים כוחות ההצלה מאמצים לחלצם. כל דרכי הגישה למקום נחסמו".