ביקור ב NEC 2013 – מרקוס, אלפא, סקודה וחברים.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 26 בנובמבר 2013 ב-תצוגות | השארת תגובה

תאמינו או לא, אבל זוהי אחותה של הסוסיתא, ואם לא של הסוסיתא – של הסברה.

כבר הזכרנו את מטוס המוסקיטו שנבנה במפעלי טריומף בקובנטרי (בשיתוף עם דה-הבילנד הקנדית). אחדים מהעובדים בפרויקט הנ”ל החליטו לאחר המלחמה להקים מפעל מכוניות ספורט משל עצמם וקראו לו בשם שנוצר מצירוף ראשי התיבות של שמותיהם – מרקוס. והרעיון היה “להוסיף קלות”, ובמקום להשתמש באשיה מברזל – להשתמש באשיה מדיקט, בדיוק כפי שנעשה במטוס המוסקיטו.

כמנוע שימש בשנים הראשונות מנוע פורד קטן או מנוע טריומף קטן (נשמע מוכר?) וכנ”ל חלקי מתלה וכו’. הדלתות היו “כנפי שחף” (gullwings באנגלית ששובשו בארץ, לפי מיטב המסורת, ל”גולדוין”). המשקל הכולל של היצירה היה 450 ק”ג בלבד והיא התבלטה באירועי ספורט רבים באנגליה. החברה, וזה לא מפתיע, התגלגלה מפשיטת רגל לפשיטת רגל וממשקיע-מציל למשקיע-מציל עד שנעלמה סופית ב 2007.

המכונית שבתצוגה היתה מודל 1963 עם מנוע וולוו 1800.

שימו לב לעיצוב שהקדים את זמנו בדור או שניים (מדובר במכונית משנת 63!)

כמובן שלא נעדר בתצוגה מקומה של אלרד:

בעוד שמכוניות אלרד ששווקו בארה”ב צוידו לרוב במנועי קדילאק הרי מכוניות אלרד הבריטיות, כמו זו שהוצגה כאן צוידו במנועי פורד V8 עם ראש שטוח שהתאימו מאד לתחרויות טיפוס הגבעות הבריטיות.

בדוכן בוגאטי הראו איך העסק עובד:

נכון שנורא פשוט?

ועכשיו הרגע לו ציפו שוחרי אלפא-רומיאו:

המכונית לא הוצגה על ידי מועדון אלפא כלשהו, אלא דווקא על ידי חברה לציפויי כרום, כדי להראות מה הם מסוגלים.

ואם כבר הצצנו לאיטליה, הרי למבורג’יני בירוק ארס שארבה שם לקרבן:

ומשיא הפאר והתחכום נעבור לאמנות התענית. רגע לפני שנגמרה, גדלה איזטה לארבעה גלגלים ושתי דלתות:

אגב, הפופולריות – והערך – של איזטה הולכת וצוברת תאוצה, ושורה ארוכה של איזטות ונגזרות-איזטה ניצבה ליד הקיר בדרך למסעדה.

גם לטרנספורטר הישן, ההיפי, של פולקסווגן הייתה עדנה, והוא הוצג בוריאציות מוראציות שונות. הנה אחת מהן, המשלבת הנמכה, שבז”ן ואת “המראה החלוד” גם יחד:

ונסיים בסקודה של הגברת טיינר. הגברת טיינר היתה חברה של סבתא שלי, ושתיהן יחד חברות חרוצות בויצ”ו, וקיימו ישיבות שבועיות אצל סבתא על המרפסת, עם כוס תה ועוגה. אבל הגב’ טיינר היתה אשת אדריכל, האדריכל טיינר מפראג, וככזאת היתה לה סקודה, ואיתה היתה מגיעה לסבתא, ועולה אליה בטיסה, במהלך שלישי, בחיי. לשתיהן, לגב’ טיינר ולסקודה, היו רגליים עקומות, מה שלא הפסיק להפליא אותי, כילד.

מבחינים ברגליים העקומות, כלומר במתלה הנפרד היחודי של הסקודה, בגלגלים האחוריים?

מכונית זו היתה פופולרית למדי בארץ, בשנות הארבעים-חמישים. גם לאדון שש ממחלקת המים של המועצה המקומית רחובות היתה סקודה, שחנתה כרגיל מול משרדי המועצה ברחוב יעקב, ולא רחוק מהרובר שחנה תחת התות שמול ה”צלמוניה” של שלייסנר. ביום שלמחרת הכרזת המדינה הפציצו המצרים את רחובות. בניין המועצה ספג פגיעה ישירה ונחרב כליל. הסקודה של שש נוקבה ככברה והרובר יצא ללא פגע. זה לא הפריע לשש להמשיך להשתמש במכונית עוד שנים לא מועטות אחרי כן, מנוקבת כפי שהיתה, עד שזכתה לשם “המסננת של שש”.

וכך נראה המנוע המלוקק שלה:

רואים את סמל סקודה במרכז הראש?

המשך יבוא.