ביום רביעי אני נוסע

פורסם על ידי lulisml בתאריך 15 במרץ 2014 ב-אמבטיה, רוחות רפאים | 4 תגובות

במקום אחר כבר סיפרתי כי בחורף 1962 עבדתי זמן מה ב"חוות שושנה", אצל מאיר הר־ציון, כ cowboy דווקא – מכל הדברים שבעולם.

בשנת 1962 היה מאיר כבן 28, נכה שמוט יד, גורר רגל ומדבר בקושי, בקול ניחר. מעלליו הרצחנים מעבר הגבול כבר היו מאחוריו. עתה היה אזרח המחפש את דרכו. מישהו מכם חלם פעם להקים את טירתו בראש הר גבוה, פתוחה אל העולם? מין חלום רומנטי של מתבגרים, או פנטזיה הרודיאנית? מאיר, מסתבר, לא רק חלם אלא גם הגשים. הוא בנה את ביתו סמוך לחורבות מבצר צלבני, משקיף אל עמק הירדן והרי הגלעד, על שפת המצוק. ממרפסת ביתו אפשר היה לראות את דרי העמק למטה, קטנים כחגבים. ממערב השתרעו שדות רחבים, סביב המושב מולדת, והלאה משם עד עין־חרוד, הקיבוץ בו גדל.

אבל כשפורטים את החלום הרומנטי לפרוטות של חיי יום יום מתבררים מיד הפחדים והקשיים הכרוכים בהם – החל בביטחון וכלה במכולת. לא אלה שירתיעו איש כמאיר. אבל הוא לא היה שם לבדו.

כשהגעתי למקום היו בו, פרט למאיר, גם אשתו הצעירה רותי ובנם התינוק. שלושתם גרו בבניין הבלוקים הקטן. לא רחוק ממנו ניצב צריף רעוע וישן בו לנו יהודה ואני – רועי הבקר הזמניים. בצריף לא היו שרותים, לא מקלחת ואפילו לא ברז מים. את צרכינו עשינו אחרי הטרסה ופעם אחת כשקמתי לסקור את תוצאות מעשי התברר לי שכרעתי על נחש צפע מקופל כפקעת, שנם שם את שנת החורף שלו. הדבר החם שנפל עליו עורר מחדש את חושיו. למזלי הייתי אני הראשון מבין שנינו שהתעשת ורוצצתי במהירות את ראשו.

מצידו השני של הבית, מתחתיו, על כתף המדרון, שכן אוהל המשפחה הבדואית שמאיר שכר. אבא בדווי אימא בדווית ושמונת ילדיהם. הימים היו ימי הממשל הצבאי ותנועתם בדרכים הייתה מוגבלת אבל לא אלה היו הפרטים שהדאיגו את שוכני חוות שושנה.

מאיר גידל בקר לבשר, כלומר לשחיטה. הנשחטים העיקריים הם העגלים. בשרם רך וטעים, והם מיותרים: די בזרמה של פר אחד כדי להפרות עשרת אלפים פרות ולהמשיך את קיומו של העדר. הפרות, לעומת זאת, מביאות תועלת וכדאי לשמרן: הן ממליטות את דור ההמשך וניתן לחלוב אותן. אי־לכך חולק הבקר לשלושה עדרי משנה: העגלים, העגלות והפרות (כולל פר אחד או שניים). וזה הטעם לחלוקה: תפקיד העגלים הוא לגדול ולהעלות בשר במהירות. לשם כך עליהם לרעות בשלווה. קרבתה, אפילו ריחה של פרה או עגלה מספיקים כדי להציף את דמם בהורמונים ולגרום להם להשתולל ולאבד משקל. הפר מצידו לא מבדיל בין פרה למבכירה ועלול לעברה טרם זמנה. ומכיוון שכך רעה יהודה את העגלות, אני את העגלים, וביתו בת השתים־עשרה של הבדווי את הפרות. היא לבשה שמלה ישנה וקרועה ונעלה נעליים חצאיות גדולות ממידתה, ללא גרביים.

על המקנה היה לנצל כל שעת אור כדי ללחך עשב ומשום כך היינו קמים טרם זריחה משנתנו ומוציאים איש את עדרו למרעה – כל אחד לכוון אחר. בזווית העין הייתי רואה את הילדה הבדווית נשרכת בעיקבות עדר הפרות צפונה – לכיוון ואדי פיג’אס. אני פניתי דרומה, לכוון בית־שאן.

בחוות בקר מסודרת אין כמעט צורך ברועים. שטחי המרעה מגודרים ומבטיחים שהבקר ישאר בגבולם. אבל הגדר בחוות שושנה היתה אז בהקמה ואנו שימשנו רק כרועים זמניים עד שתסתיים ההקמה.

כך התנהלה, סיפר לי יהודה, מתיחת הגדר: כעמודים שמשו פסים ואדנים שפורקו ממסילת הברזל התורכית הישנה בית־שאן – צמח שעברה בעמק. סיירת הצנחנים הייתה מגיעה לאימונים באזור, ואיתה היה מצטרף משלוח נוסף של חומרי הבניין הללו לקודמיו, ומגיע למקומות בו נדרשו. אז פתחה הסיירת באימוני חבלה אינטנסיביים: בכל מקום בו סומן מקומו של עמוד, התאמנו הבחורים בפיצוץ מטען חבלה, וכך הלכה ונחפרה שורת הבורות הנחוצים.

לפני שהמשיכה בדרכה, שכחה הסיירת במקום מספר לא מבוטל של מנות קרב, ואלו הלכו ונערמו במחסן שליד הבית.

לא פעם היה מגיע מאיר למקום בו לחך עדר העגלים עשב לאכול איתי צהריים, ואיתו כמה קופסאות שימורים מהמנות הנ"ל. בימים גשומים היינו מתגלגלים שנינו בתוך יריעת פלסטיק גדולה, עושים ממנה מעין צינור ובתוכו היינו אוכלים את תוכנן. מאיר היה מקפיד שהצדק לא רק יעשה, אלא גם יראה: הוא היה סופר בקפדנות את מספר השזיפים בלפתן, למשל, מחלק לשניים ומאלץ אותי, בכפית שבידו, לאכול את חלקי השווה בין אובה ובין אמאן.

תמונות נוספות של טנדר זה ניתן לראות כאן  וכאן.

כן, למאיר היה רכב, משהו מיוחד ונדיר כמעט כמוהו: טנדר Willys FC-150 והתמונה גם מסבירה אולי מדוע. לפי בני אביעד יוצרו מספר טנדרים כאלו באילין, חיפה, בסוף שנות החמישים.

הטנדר הזה היה הקשר הבלעדי של החווה עם העולם.

ארוחת ערב היינו אוכלים, יהודה ואני, עם מאיר ורותי, על שולחנם, והשיחה שהתנהלה שם ערב ערב הייתה בערך כזאת:

(יום א’)

רותי: מאיר, נגמר הקמח. מחר לא יהיה לחם.

מאיר: ביום רביעי אני נוסע לבית־שאן, ואז אני גם אקנה קמח.

(יום ב’)

רותי: מאיר, נגמר החלב. אין לי חלב לתינוק.

מאיר: ביום רביעי אני נוסע לבית־שאן.

{יום ג’)

רותי: מאיר, הגאז נגמר. לכן לא יכולתי לבשל ארוחת ערב, ובלאו הכי גם אין ממה.

מאיר (משנה את נושא השיחה, פונה אלי): תגיד, איך זה להיות בן של סופר?

כי מאיר הקשוח הזה התעניין בספרות וגם ידע לכתוב יפה. לימים כשקראתי את הפרק על הפחד שכתב בזיכרונותיו התרשמתי ביותר, אך הספר אינו תחת ידי עכשיו כדי לצטט ממנו. הפחד שפחד בלילה ההוא כשהלך מעבר לגבול לירות ברכב הראשון שיחלוף בכביש בית־לחם חברון. האיש שרצח אז היה רופא שחש לעזור לחולה.

אחרי שבועות אחדים של דלף מהוסס ושמש זוהרת לחלופין, הגיע יום של סערה. שמיים שחורים, מבול. לפנות ערב התקרב לבית הבדווי, רכוב על חמורו הקטן. האיש צלע והתקשה ללכת על רגליו. פניו הביעו דאגה עמוקה, כמעט בהלה.

ביתו נעלמה, אמר, ואינו יודע היכן היא. עדר הפרות חזר בלעדיה. עם שחר יצאה הילדה, באותן נעליים בלות ובאותה שמלה קרועה בעקבות העדר, ואז קדר היום, והיו ברקים ורעמים, וניתך גשם זלעפות. הוא היה בטוח שהיא מסתתרת במערה ההיא, לא הרחק מהמקום בו רעו הפרות. וכשהעדר חזר בלעדיה יצא לשם על החמור ולא מצא אותה. עכשיו הוא אובד עצות ומודאג.

אני ידעתי שלא היה לו קל לבוא כך אל מאיר מהסיבה הפשוטה כי מאיר דרש ממנו להחמיר עם ילדיו ולאכוף עליהם משמעת חמורה, עד כדי כך שהורה לו להכות את כולם, כל יום שישי, "אפילו את אלו שהיו בסדר במשך השבוע", כדי להחזיקם ברוח קרבית, כדי שיהיו דבקים במשימה. והנה נטשה זו את משמרתה ואיבדה את העדר.

כבר היה חושך מוחלט בחוץ, והגשם המשיך לרדת בכל עוז. מאיר לבש בטל־דרס ואמר "אני יוצא לחפש אותה". “ בחושך ובגשם? איך?” שאלנו כולנו והוא רק משך בכתפיו. הצעתי לו שאצטרף אליו והוא אמר לא החלטי. ובאמת, במה יכולתי לעזור לו, לגדול הסיירים? והוא יצא לאפלה הקרה והרטובה בכתף שמוטה, גורר רגל אחת, לכיוון ואדי פיג’אס.

בבוקר נודע לנו כי קרוב לשתיים בלילה הוא מצא אותה. היא הסתתרה בין השיחים קרוב לוואדי, רועדת מקור ואימה, ספוגה במים עד עצמותיה. בהפוגה קטנה בגשם, כשיצאה מהמערה ולא ראתה את העדר סביבה ידעה כי חטאה חטא לא יכופר ונסה על נפשה.

היום האחרון לשהותי בחוות שושנה היה יום שחיטת העגלים. כל העגלים צופפו למכלאה דמויית משפך שבסופה ניצבה המשאית שתיקח אותם לבית־המטבחיים. האחרונים דחקו את הראשונים ולא נותרה להם כל ברירה אלא לעלות אל ארגז המשאית. אבל שניים מבין האחרונים קלטו שמשהו נורא עומד לקרות, הפכו כוון וברחו. אחד גדול ולבן והשני קטן ואדום. מאיר קרא לי אליו והדריך אותי מה לעשות. כל זמן שעגל נמצא בעדר הוא בעל חי נוח וצייתן שלא נשקפת ממנו כל סכנה. אבל כשהוא יחיד הוא חש מאויים ויתנפל בכל משקלו ושריריו על כל מי שיתקרב אליו, אלא אם כן יהיה הלה הולך על ארבע, ובהמה כמוהו. ולכן עלה על נעמי הסוסה, אמר, דהר בעיקבותיהם, אגף אותם, והחזר אותם לכאן.

וכך עשיתי. רדפתי, השגתי, איגפתי והחזרתי אותם למשאית בית־המטבחיים. ושוב, ברגע האחרון, נבהלו שני החשדנים, סבו בפתאומיות על עקבותיהם ונסו, ואני שוב בעקבותיהם. הם שעטו לאורך המצוק, תהום לשמאלם, מתקרבים לסלע גדול, ועיניה של נעמי הסוסה נעוצות בזנבם. בשנייה האחרונה לפני הסלע הם התפצלו: זה מקיף אותו משמאל וזה מימין. אחרי מי להמשיך? נעמי דהרה במהירות עצומה ועד שהבנתי לאן תפנה מצאתי את עצמי טס מעל גבה להתנפץ בסלע. מי יפגע בסלע – הגולגולת? הרגליים? מה שביניהם? נס אירע לי ופגעתי בסלע בקרום החזה. המכה העזה שקיבלתי רוקנה את הסרעפת שלי מאוויר, יצרה בה ואקום, ובמצב כזה אי אפשר לנשום: אין לשרירים כוח להרחיב את בית החזה. שכבתי חסר נשימה על האדמה יודע שקיצי קרב.

אבל מאיר שראה זאת ממרחק דידה אלי מהר ככל שהיה יכול. הוא הבין מיד מה קרה ולחץ בכל כוחו על צלעותיי, הרחיב את הסרעפת – אוויר חדר והנשימה חזרה אלי.

“עכשיו אני יודע מה זה ‘ליפול בפישוט ידיים ורגליים' " גיחך יהודה, כשהצטרף גם הוא למאיר.

למחרת בבוקר נפרדתי לשלום. עדר העגלים כבר לא היה קיים, לפחות לא בעונה ההיא, ואיתו הסתיימה עבודתי.

יותר לא ראיתי אותו.

ירדתי רגלי במדרון מכוכב הירדן לירדנה, ושם עליתי על אוטובוס של אגד שלקח אותי לטבריה. היה יבש וחם באוטובוס, הגל הקל השמיע פרסומות נאיביות ואני הרגשתי כמי שחזר לציביליזציה. בטבריה עליתי על אוטובוס לצפת. היה ט"ו בשבט, ובכניסה לצפת עמדה שקדיה בענן של תפרחת לבנה, וירד שלג.