מאי
13
תגיות
צבע חדש לרובר הירוק – י"ד.
אינני יודע איזו תמונה מצטיירת לפניכם כשאומרים כי הרובר נבנה בעבודת יד. נפח כפרי המחשל סכין למחרשה? מכשף יפני רוקע חרב סמוראים? “עבודת יד" נושאת עימה ניחוח של איכות, של תפירה עילית, של סטנדרד שאי אפשר להשיג בעבודת מכונה שבלונית.
אהה, שבלונית. כלומר הכל בתבנית אחת, במידות זהות, בחזרה מדוייקת ומשעממת על עצמה. נכון?
מסתבר כי להעדר השבלוניות יש מחיר. חלקי מרכב הרובר לא נוצרו זהים. מכבשי הפח בהם נוצרו לא היו גדולים דיים כדי ליצר את כל המרכב. החלקים הללו הורכבו על אימום ורותכו זה לזה על ידי צוות רתכים:
צמדי בלוני הגאז אליהם מקושר כל רתך מעידים כי זה היה ריתוך מסוג להבה הממיסה את קצות שני החלקים המרותכים – סוג ריתוך שהוא אמנות בפני עצמה. טינו אומר שהוא מתפעל מחדש מאיכותם כל פעם שאחד הריתוכים העדינים והמדויקים הללו נחשף. אבל גם לדיוק הזה יש גבול והאפיצות – כלומר ההבדלים בין מרכב למרכב – יכולים להגיע לסנטימטרים!
מכסה המנוע הוא מכלול המקשר בין המרכב לאשיה והוא שסופג את ההבדלים הללו. בשנים הארוכות שהרובר בידי פירקתי תורמות אחדות – הנה השוואה של חלקי מכסה המנוע של שתיים מהן:
אין צורך לכן לציין כי כשמנסים להרכיב מכסה מנוע שנלקח ממכונית א' על מכונית ב' נוצרת אי התאמה:
כפי שנוכחנו בזמן השיפוץ של 26-453.
מה אם כן קורה עם מכונית בת 69 ששמשה למעלה מארבעים שנה כמכונית יום יומית – ודווקא בתקופה שתקשורת לא היתה, שחלקי החילוף היו נדירים והידע מצומצם? משתמשים בכל הבא ליד, מאלתרים ומרכיבים חלקי תורמת בלי להבין מדוע אינם ממש מתאימים. אם נוסיף לכך אירועים טראומטיים כגון אותה משאית שנסעה רוורס בתחנת הדלק ומחצה את הרובר שעמד בתור אחריה, או את אותה פעם שמסיבות שבושה לפרטן התעופף מכסה המנוע מעל הרובר, אי שם בין באר–שבע ללהבים, כמו ציפור גדולה, ונחת למרבה המזל בתעלה בלי שרוצץ ראשו של אף אחד בדרך…
כזכור, המטרה בסבב השיפוצים הנוכחי הוא נצחון במלחמה בקרקושים ובמכסה המנוע שאינו נסגר כהלכה.
אז עד עתה החלפנו את "אזני" המנוע זו בזו, וייצרנו תושבת חדשה ונכונה לרדיאטור. ובכל זאת, נסיון לסגור את מכסה המנוע העלה את התוצאות הבאות:
מדידות העלו כי שני חצאי המכסה שונים זה מזה ב 5 מ"מ מארכם, ושונים מארכם של מכסי הצד עליהם הם מחפים. כתוצאה מכך רק חצי מכסה מנוע יכול "לשבת נכון" בלי תלות עד כמה ננסה לכוון. המסקנה הבלתי נמנעת היתה כי עלינו לחזור למשבצת הראשונה, ולעשות בדיוק מה שעשו ברובר בעת ייצור המכונית: התאמה ידנית. כך נעשה בעת שיפוץ 26-453 והתוצאה המושלמת שהשיגו אז טינו, דפנה ואלון עמדה לנגד עינינו:
ואל יקל הדבר בעיניכם. כך נראה מכסה המנוע של GEV322, רובר מסדרה P2 המוצג בביולי, מוזיאון המכוניות הלאומי הבריטי:
שעל הצבתו בתצוגה היה אחראי אשיית רובר כריצ'ארד סטנינג המנוח.
ראשית נעשה כל מאמץ לוודא כי הרדיאטור אמנם מורכב נכון ובמרכז. הוא הבסיס, ואליו יותאם כל השאר.
ניתן לראות כי סוף–סוף לפיות הרדיאטור ומשאבת המים ציר משותף, זקוף כדקל רענן.
עכשיו נכנס אלון לפעולה:
לצד שמאל של המכסה הצטרפה תוספת מאחור:
ולצד ימין תוספת מלפנים:
עכשיו, בתהליך הנקרא במתמטיקה successive approximations הושחז המכסה למידה:
ולאט לאט התחיל המכסה להתאים למקומו:
ולבסוף:
אני מניח שהפוסטים בסדר כרונולוגי, ועל כך נשאלת השאלה; למה לא לבצע את תהליך ההתאמה הזה לפני הצביעה? או שבעצם אני צריך לחשוד בצבע הגוף שנראה משופשף בעליל, ולהבין שזה לפני הצביעה…
זה חלק מהתהליך…