ספטמבר
18
תגיות
רשמי ביקור ביריד הסתיו, ביולי, אנגליה (א)
מה קרה לה לתעשיית הרכב הבריטית, שהגיעה לשיאה לפני מלחמת העולם השניה, ודעכה ביסורים לאחריה, עד שעברה מהעולם ב-2005, עם סגירתה של רובר? טרוד בהרהורים שכאלה נחפזתי, עם עוד עשרות אלפי בני–אדם מכל העולם, לאפרים הנרחבים של ביולי, בדרום אנגליה, בבוקר נאה של ראשית ספטמבר. כנראה שהיה בה משהו, בתעשיה ההיא ובמוצריה, אם עדיין עסוקים כה רבים בשאריותיה (תעשיית “רכבי האספנות” הבריטית – חלפים, מכוניות, ספרות ותמיכה טכנית לסוגיה מגלגלת למעלה משלשה מליארד דולר לשנה).
לפני שמגיעים לשטחי היריד הענקי על אלפי דוכניו, עוברים במגרש גדול בו מציעים אנשים פרטיים את מכוניותיהם למכירה. רוב המכוניות שבו הן מכוניות אנגליות משנות הששים ומטה – ואני התמקדתי באחדות מהן, בעיקר בפחות מפורסמות בארץ – מנסה לקלוט את המשותף והמפריד שביניהן, ולהבין מה גרם גם לפריחתם וגם לכמישתם.
המכונית הראשונה לידה התעכבתי היתה AC שני ליטר מודל 1952.
חברת AC הוקמה כבר בראשית המאה העשרים ועסקה אז בכלי רכב קטנים. השימוש הנרחב שעשתה באלומיניום היה אחד ממרכיבי הצלחתה – כלי הרכב היו קלים וזריזים יחסית. המכירות היו סבירות ומלחמת העולם הראשונה בהחלט תרמה להכנסות, כך שאחרי המלחמה יכול היה המתכנן ג‘והן וולר להגשים את חלומו: לתכנן ולבנות מכונית ספורט מקורית.
המנוע שתכנן היה חלוצי ופורץ דרך (1919!) : בלוק מנוע מאלומיניום, בעל שרוולים רטובים, ראש עם שסתומים עיליים וגל זיזים עליון. למנוע היו ששה צילינדרים בני 100X65 מ“מ (קוטרXמהלך) – כמנהג הבריטים מאז הונהגו אצלם חוקי מס הדרך המוזרים שלהם.
האשיית היתה מסגרת ברזל מסוג סולם, עם שני סרנים קשיחים, לפי מיטב מסורת העגלות. ובכל זאת חריגה: אשיית underslang בה נמצא הסרן האחורי מעל האשיה, ולא מתחתיה כמקובל – וזאת כדי להנמיך את מרכז הכובד של המכונית ולאפשר לה מהירות גבוהה יותר בפניות. אותי זה הפתיע, כי הייתי סבור שזה היה אלמנט יחודי לרובר; למעשה רובר אימצו את הגישה הזאת רק כ-15 שנה אחרי AC.
מאותו טעם היתה הממסרה צמודה לדיפרנציאל ולא למנוע.
המרכב נבנה בטכניקה שהיתה מקובלת באותה תקופה: שלד של עץ שעליו רקועים פחי אלומיניום. כל המכונית נבנתה, כמובן, בעבודת יד, ומטבע הדברים היתה יקרה – רק קבוצה קטנה של אניני–טעם ובעלי אמצעים היו מסוגלים לרכוש אותה. כתוצאה מכך, יוצרו רק כמה עשרות מכונית בשנה.
במחזור כל–כך קטן, גם כשהיה רווח, לא יכלה החברה להשקיע ברצינות במחקר ובפיתוח, ובמקום זה עסקה בשיפורים קטנים ורציפים במוצר, מה שהקשה בוודאי לנהל את מלאי החלפים. ואף כי AC שני ליטר של שנת 52 שונה מאד בצורתה החיצונית, ובהספק המנוע שלה מ AC שני ליטר של שנת 19 – הרי בסיסית זו נשארה אותה מכונית. וממכונית פורצת דרך וחדשנית היא הפכה אחרי יותר משלושים שנות ייצור למשהו מיושן ושמרני.
שינוי תקנות המס על ידי ממשלת הלייבור הפך את מחיר המכונית לבלתי מתקבל על הדעת, ויצור ה“שני ליטר” נפסק. האלטרנטיבות שנבחרו, וגסיסתה המפוארת של החברה הם כבר נושא לסיפור אחר, ואת הלקח נדחה לסיכום הרשימה.
מכונית נוספת שצדה את עיני במגרש היתה אלביס מאמצע שנות השלושים:
כמו AC, גם אלביס החלה את דרכה כחדשנית ופורצת דרך. אחת מחברות המכוניות הראשונות שהשתמשו במתלה נפרד קדמי, הנעה קדמית (בחלק מן הדגמים כבר ב 1928)
וממסרה בעלת סינכרון בכל ארבעת ההילוכים, וגלגלי שיניים כפולי שיפוע
מעניין לציין כי הממסרה הזאת לא היתה צמודה למנוע, כפי שנהוג בדרך כלל, אלא צמודה לאשיה, במרכזה. המנוע והממסרה היו מחוברים זה לזה באמצעות “קופלונג” גמיש.
האשיה מממשת משהו דמוי underslang בצורה מקורית:
כמו רובר, גם מכונית זו היתה מצויידת במערכת שימון מרכזית, ובתוספות פיקנטיות אחרות כגון ג‘קים מובנים, בולמי זעזועים לא–שגרתיים, וכן, בלוק מנוע מאלומיניום, ושסתומים עיליים.
אלביס לא יצרו בעצמם את מרכב המכונית. האשיה נמסרה, לפי בחירת הלקוח, לאחד מעשרות סדנאות עיצוב המרכב שהיו בקובנטרי וסביבותיה, ואלו בנו לו מרכב לפי בקשתו וטעמו. אי לכך, כמעט ולא קיימות שתי מכוניות אלביס זהות מאותה תקופה.
הרי תצלום של ירכתיה של אלביס אחרת מאותה תקופה שהוצגה אף היא ביריד:
ניתן כאן להבחין במתלה האחורי המיוחד שהוזכר למעלה.
אגף של אלביס עסק ביצור כלי רכב משוריינים, וסביר שאחדים מהמשוריינים הבריטיים שהסתובבו בארץ בימי המנדט היה מתוצרתם. בנובמבר 1940 נהרס המפעל בקובנטרי, עם רוב העיר, בהפצצת לילה גרמנית. איתו נהרסו מכונות יצור רבות ערך כגון המכונות לייצור גלגלי שיניים.
אחרי המלחמה נתקלה אלביס בקושי הולך וגובר למצוא סדנאות ייצור למרכבים. רבות מאלו שאליהן הפנו בעבר את לקוחותיהם נסגרו או נרכשו על ידי מתחריהם. אפילו חברות כמו רולס רויס פנו לשימוש במרכבים סטנדרטיים, תעשייתיים, מברזל כבוש, ונטשו את השיטה הישנה של שלד עץ עליו מרוקע הפח ידנית. מספר כלי הרכב שאלביס ייצרה בשנה לא הצדיק מעבר למרכב כבוש. אלביס נאלצו למצוא בוני מרכבים ידניים במרחקים, ועד שוויץ הגיעו. כתוצאה מכך עלה מחיר המכונית לערכים דימיוניים (כפול ממחיר יגואר E-TYPE בשנות הששים). אבל לא רק זה, גם החדשנות התמעטה ולשוחרי רכב מתקדם היו אלטרנטיבות רבות אחרות. הביקוש התדלדל וירד לערכים אפסיים. ב1967 נרכשה החברה על ידי רובר, וייצור מכוניות אלביס הופסק.
