כמה מילים על יוסי שריד (1985)
(שלוש שנים אחרי הכניסה ללבנון, רישום ביומן)
ובצומת במיני צחורה חצי-תחת-בחוץ ככלה לחופתה עומדת אחת שמנמונת, מנפנפת בידה שיעצור.
"עד לצומת בית-עובד?"
"תעלי" ובקול נמוך "מה קורה בצומת בית-עובד?"
"שם אני עובדת."
"במה עובדים שם?"
"יצאנית."
"כמה שנים את כבר במקצוע?"
"שנתיים."
"אפוא את גרה?"
"באשדוד."
"כל יום נוסעת לשם לעבוד?"
"כבר כמה זמן לא הייתי. אבל היום אני חוזרת."
"מה קרה?"
"צריך לעבוד. צריך כסף."
"איך התחלת?"
"התחלתי?"
"זה לא משונה?"
"לא. כמו כל עבודה."
"לא חם לך ביום כזה?" (חמסין כבד בארץ).
"מספיק לי לעבוד עד עשר."
"כמה את מספיקה עד אז?"
"שמונה עד עשרה."
"נהנית?"
"זה תלוי – אם מישהו יודע לדפוק אז כן." "למה הכוונה?" "אם הוא גומר מהר אז לא, אבל הוא אם מחזיק מעמד אז אני נהנית. מה יש, למה לא."
"לא מפריע לך לפעמים ריח, צורה, משהו?"
"ריח? מה פתאום? מה זה חשוב? אני מתכופפת קדימה ולא מריחה כלום."
"ונוח לך ככה בפרדס."
"כן למה לא."
“ומי הקליינטים?”
“בעיקר פועלים מעזה בדרך לעבודה בתל־אביב."
"יש לך ילדים?"
"כן, יש לי בן." "ואפוא הוא?" "אצל ההורים." "והוא יודע מה את עושה?" "לא, הוא קטן עוד לא יכול להבין אבל אני אסביר לו לאט לאט, מה יש." "והוריך יודעים?" "לא הם לא מודעים."
"את לא מפחדת ממחלות מין?" "אני כל פעם נבדקת."
"וחוץ מהעבודה יש לך יחסי מין?"
"כן." "ואיך הם?" "מה?? הכל אתה רוצה לדעת?"
"מה שאינך רוצה לענות אל תעני."
משתררת שתיקה. ברדיו שרים שירי מולדת והיא שרה עם הרדיו, ומתעניינת בחדשות. "יוסי שריד שיישרף בקבר השחור של היטלר," היא אומרת "הבן זונה הבוגד עוכר ישראל אוהב ערבים. איך שאני לא סובלת את השמאלנים השרמוטות."
וכבר הגיעו. היא יורדת, מנסה בצניעות להסתיר את תחתוניה.
"אז עבודה נעימה שתהיה לך!"