לארס לינד – צבר, קיבוצניק, שוודי, פלשתינאי

פורסם על ידי lulisml בתאריך 2 בספטמבר 2016 ב-1 Rover 10 26-069, Rover 10 26-453, רוחות רפאים | 3 תגובות

והנה הגענו סוף־סוף אל לארס לינד – אליו הוליך סיפורינו.

אל ירושלים הגיע כיתום בן חמש ב 1896; אל ירושלים המזרחית, אל העיר העתיקה. שפות האם שלו היו אנגלית וערבית, ופלשתינה ארץ־ישראל מולדתו. ומכיוון שהחינוך במושבה האמריקאית, כמו בקיבוצים העבריים שבאו אחריה היה משולב בעבודת המשק גדל מקטנות במעבדת הצילום ובעמל כפיים. ראוי לזכור כי הצילום באותם ימים היה מלאכה מסובכת וקשה: התשלילים נוצרו על לוחות זכוכית גדולים, שנשמרו אחד־אחד בתוך קופסת עץ מיוחדת. טקס גדול היה שליפתם מהקופסה ונעיצתם במצלמה, עטופים בסדין שחור ואטום לאור, ואחר כך שליפתם והובלתם למעבדת הפיתוח. הפיתוח וההדפסה נעשו בחדר חושך תוך הקפדה על מידות וכמויות, טמפרטורה וזמנים. המצלמה עצמה היתה מכשיר גדול וכבד, וארגז לוחות הצילום היה גדול, כבד, ושביר. בגלל זמני החשיפה הארוכים שנדרשו אז היה הכרח להציב את המצלמה על חצובה, וגם המיקוד וקביעת זמני החשיפה היו פרשה בפני עצמה. בקצרה כדי להיות צלם טוב לא נדרשה רק טביעת עין וחוש לדימויים עוצמתיים, אלא גם ידע טכני, וידיים טובות וחזקות. הקשר של הקהילה עם העורף האירופאי והאמריקאי שלה הבטיח שיהיו מעודכנים בחידושי הטכנולוגיה ויצעדו בקדמת טכנולוגית הצילום בארץ.

דיש מכונה בשדות ה"אמריקן קולוני". שימו לב למשגיח הכשרות החרדי עם השמשיה. החיטים נועדו ל"מצה שמורה", ונחשבו לכשרות יותר מכאלו שנדושו על ידי מורג ושוורים, והתחילו עוד לפני שנפוג הטל. 

למחלקת הצילום של ה American Colony יש תרומה חשובה בתיעוד מלחמת העולם הראשונה בארץ. גם הצבאות התורכיים והגרמנים נעזרו בהם, וגם הצבאות הבריטיים שבאו אחריהם.

כיום קשה לתאר עד כמה היתה זו מלחמה נוראה, כאן בארץ, ואיזו השפעה היתה לה על ההתפתחויות שבאו אחריה. די אם נאמר שכשפרצה היו בארץ כ־400000 אלף תושבים (כחמישה אחוז ממספר תושביה כיום) ובסופה רק 300000, כרבע מהאוכלוסיה נגרעה וכ־70000 מן הנגרעים מתו מרעב! הורים מכרו את ילדיהם, אמהות אכלו את בשר תינוקותיהם, אנשים גורשו מבתיהם והתגוללו ברחובות ובשדות. יחסית להיום, לאימרה של אז "ארץ ללא עם מחכה לעם ללא ארץ" היה בסיס. לארס הצעיר ראה כל זאת והשתתף, כעוזר צלם, בתיעוד.

תום שגב, בספרו "ימי הכלניות" מביא דוגמה עד כמה תיעוד זה חשוב להיסטוריונים.

ישנן שבע גירסאות לסיפור כניעתה של ירושלים לצבא הבריטי בפיקוד הגנרל אלנבי. אחת מהן היא כזאת: הכוח הבריטי התקרב לירושלים וחנה מול חומותיה. אחד הקצינים, מייג’ור (רס"ן) פלוני התעורר משנתו וחשק בארוחת בוקר אנגלית כהלכתה – וזו כוללת, כידוע, לפחות שתי ביצים. הוא שלח את משרתיו (לקצין בריטי היו משרתים!) לחפש לול באחד מהכפרים שבסביבה ולמצוא שם את מבוקשו. בדרך פגשו בערבי זקן הנושא דגל לבן. זה היה ראש עיריית ירושלים שהגיש להם את כניעתו וכניעת העיר…

שגב מציין כי למעשה המקום הראשון אליו הגיע הצבא הבריטי בירושלים היה האמריקן קולוני. צלמי המקום נלוו אליו מרגע זה ותיעדו את תנועותיו, כולל טקס הכניעה. ומה שצלמו הוא הסיפור המדויק והנכון.

כמובן שגם צילומי המכוניות הראשונות שהגיעו לעיר, הווקסהול של אלנבי והפורד T של חלק מפקודיו, נעשו על ידם.

לארס לינד נמנה עם צוות מחלקת הצילום עד 1930, אבל בהדרגה פנה לפעילויות נוספות.

כזכור, אחרי פטירתה של אנה ספפורד, “הדוברת של אלוהים", ניסתה ביתה, ברטה ספפורד וסטר להשתלט על רכוש הקהילה. כתוצאה מכך חל פילוג בקיבוץ ונפתחה סדרת משפטים – פלג כנגד פלג. עורכי הדין היו המרוויחים הגדולים מהסכסוך – אחדים מהם יהיו לימים מבכירי משפטני ישראל. בסופו של דבר נפסקה חלוקת רכוש, ולארס, שהיה "נייטרלי", נקבע כאחד המפרקים. באותו זמן הקיבוץ לא היה רק הבעלים של נציגות דודג’ בירושלים, אלא גם של מוסך לתיקון תקרים. והנכס שעבר לבעלותו של לארס היה – פנצ’ריה. אחת הראשונות בירושלים.

*

וכאן המקום להגיד מילים אחדות על המנדט הבריטי, שתפס את מקום השלטון התורכי לאחר המלחמה. אנחנו רגילים לשנוא את "הכובש הזר", הקולוניאליסטי, שהשתלט על ארצנו היפה וירד לחיינו.

אבל הארץ אותה קיבל למשמרת מ"חבר הלאומים" ב־1918 היתה הרוסה: רבע מאוכלוסיתה כלתה במלחמה. האוכלוסיה שנותרה היתה דלילה, מאד, ומרוששת. רוב היערות, החורשות והבוסתנים נכרתו בידי הצבא התורכי ושמשו לו כדלק. הארץ באמת הפכה שממה. התשתיות היו דלות, מערכת החוק ואכיפתו היתה עלובה, מערכת בריאות בקושי התקיימה, וגם זאת רק בערים "הגדולות", ומטעם אירגוני צדקה, נוצריים ברובם.

בית החולים האיטלקי, בסביבות הסינמטק של היום. שימו לב לפיאט החונה בפתחו. לפיאט היתה סוכנות בירושלים החל מראשית שנות העשרים. האישה עם הבורקה, שמשיה ושמלה קצרה (יחסית) מראה פעם נוספת כי ירושלים היתה אז עיר האפשרויות הלא מוגבלות.

תוך שנים אחדות תחת הבריטים השתנה כל זה. ההגיינה, המבוזה כל כך על ידי הרדיקלים הפוסט מודרניים הרימה את ראשה "המכוער" והרפואה המודרנית חגגה. הירידה התלולה בתחלואה הביאה לעליה גדולה, דרמטית, בגודל האוכלוסיה הערבית. בשלושים השנה של המנדט גדלה אוכלוסיה זו פי ארבעה, כאשר רוב הגידול הוא תוצאה של ריבוי טבעי ולא של הגירה. רבים מהטוענים שרוב הפלשתינאים הגיעו ארצה יחד עם היהודים מתעלמים מן השוני בדרכים בהם הגיעו: אלה הולידו ואלה היגרו. גם באוכלוסיה היהודית חל גידול עצום, בעקבות הצהרת בלפור מצד אחד ורדיפות היהודים באירפה מצד שני.

ושני העמים גם יחד הפכו לעמים של צעירים.

השלטון הבריטי עסק בהקמת ושיפור התשתיות לאוכלוסיה המתפוצצת: נסללו כבישים ומסילות ברזל, שופרו הנמלים, הונחה רשת חשמל וטלפוניה, הוקם שרות שידור, “דבר המלך במועצתו" עידכן את החוק בארץ ונפרשה רשת תחנות משטרה. הדואר פעל היטב. מחלקת הנטיעות של ממשלת המנדט פעלה במרץ לנטוע מחדש את היערות והחורשות שהתורכים כרתו ושתלה בהם עצים מהגרים, זריזי צמיחה: אקליפטוסים ואורנים (על כל עץ ששתלה הקרן הקיימת שתלה ממשלת המנדט עשרה. אקליפטוסים ואורנים אינם עצים "ציוניים" אלא "מנדטוריים"). כל זה גם יחד הביא לפריחת הכלכלה, ולביקוש גואה לכלי רכב מודרניים. ראינו כבר כי סוכנות דודג’ היתה נתונה בידי האמריקן קולוני. מכוניות זקוקות לחלפים, ואחד המרכזיים שבהם הוא הצמיג. ראשית פעילותו של לארס לינד היתה בשטח זה.

אחת הדאגות הראשונות של חברה מסחרית מסודרת תחת ממשלה מתוקנת הוא להגן על הסימנים המסחריים שלה, כדי שלא יהנו מתחזים מן המוניטין שלה. ממשלה מתוקנת מוציאה עיתון רשמי בו מפרסמות החברות את הסימנים המסחריים שלהם – למען יראו ויראו.

וב-15 ליולי 1923 מתפרסמת בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה־א"י ההודעה הבאה:

הנציגים הראשונים של גודייר הם לפיכך בגרי וכורי (בקרי וחורי?), ב־1923.

הפנצ’ריה של לארס לינד עברה לרשותו בשנת 1924, והיתה ממוקמת ברחוב ממילא – הרחוב שקישר בין העיר העתיקה, בין שער יפו ובין העיר החדשה, המערבית, שם הלך ונבנה "המרכז המסחרי" החדש.

סוף שנות העשרים מלון king david נבנה זה עתה, ה YMCA הולך ונבנה, וכמוהו המרכז המסחרי, שיהיה בעתיד רובע המוסכים של ירושלים, לפני תלפיות וואדי ג'וז. גם משרד הרישוי היה שם. את הבנינים הקימה חברת הקבלנים קטינקא־ויצמן־אלבינה. קטינקא היה מהנדס רב עלילה מיבנאל. המהנדס הראשי של הרכבות התורכיות בימי מלחמת העולם. ויצמן היה אחיו של הנשיא הראשון ודודו של עזר ויצמן, על אלבינה ראו בהמשך. ועל כך – בהמשך.

הפרק הבא: השותפות

הפרק הקודם: אליהו הנביא ושות'