הכתם הלבן במפה.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 23 בספטמבר 2016 ב-1 Rover 10 26-069, Rover 10 26-453, רוחות רפאים | 4 תגובות

הדעת נותנת כי אם לינד את חלבי מפרסמים באוקטובר 1945 את קבלת הזיכיון להפצת מכוניות רובר בארץ ישראל השלמה על שתי גדותיה – הרי שהחלו במשא ומתן עם רובר קודם לכן. אבל גרמניה נכנעה רק מזה ארבע וחצי חודשים, ורשמית רובר טרם חזרה לייצור אזרחי סדיר. איך הספיקו? ויותר מכך – איך ידעו שיש על מה לדבר ועם מי?

אני מודה בהכנעה כי אין בידי תשובה מוסמכת לדבר. את זכרונותיו של לינד ניתן להשיג בשוודית בלבד, ואני איני יודע שוודית. הרבה מידע על חלבי ניתן כנראה למצוא בערבית, אבל ידיעת הערבית הקלושה שלי לא תועיל כאן. נכון לעכשיו אני יכול להעלות השערות בלבד, ללא ביסוס עובדתי לנכונותן.

מתקבל על הדעת כי היה להם מידע פנים, ואולי אפילו מגורם אינטרסנטי. הקשרים החברתיים של לינד תומכים בהשערה זו.

באנגליה של אחר המלחמה שרר מחסור חמור בחמרי גלם. לא זאת בלבד אלא כידוע לכל, ביורוקרטיה שניתן כח בידיה לא תוותר עליו במהרה. ואחרי שש שנים בהן שלטו פקידים בכל פח שזז ממקום למקום נתקבעו הנהלים. כל רכישת פלדה, כבל חשמל וכו’ וכו’ נזקקה עדיין לרשיון ממשלתי, ומאחר וססמת היום היתה "ליצא או למות" – הותנתה קבלת רשיון כזה בהצגת הזמנה מלקוחות שמעבר לים. סביר איפוא שהנהלת רובר משכה בכל החוטים שיכלה כדי לקבל הזמנות מלקוחות כאלה; וסביר שבאומה קולוניאליסטית שמיטב בניה משרת מעבר לים יהיו למנהלי רובר קרובים וידידים המסוגלים לגייס הזמנות כאלו. מה למשל בנוגע למכוניות משטרה, לניידות? מה בנוגע לרכב לבולשת? באנגליה גופה השתמשו המשטרה והבולשת (בין היתר) במכוניות רובר למשימותיהן. אבל לא רק זה: אחרי חמש שנים ללא הספקת רכב חדש היה השוק רעב לכזה. בארץ ישראל המנדטורית שהו אז כמאה אלף אנגלים ביניהם קצינים בכירים ופקידים רמי דרג שנזקקו לרכב הראוי למעמדם והיו מעוניינים בו, ולינד וחלבי, כאנשי עסקים זריזים המעורים בקהל המסויים הזה חשו מבעוד מועד כי מחכה להם כאן עסק טוב.

מדוע דווקא רובר? הטבלה הבאה מציגה מכוניות בריטיות אחדות מאותה קטגוריה, ומחיריהן בשנת 1946.

אגב, כדי להבין משמעות מחירים אלו: הורי עבדו כמורים באותה שנה, בשכר חודשי של 7.5 לא"י (שהייתה שוות ערך לליש"ט). עלות מכונית כזאת היתה כמאה חודשי עבודה של מורה, או שמונה שנים… גם זו הייתה אחת הסיבות מדוע נעצרנו, הוא ואני, יום יום בדרך לגן לפני חנותו של מר שלייסנר, שבחזיתה חנתה 26-069. אבל עוד נגיע לכך.

השוואה בין מחירי המכוניות הללו ומפרטיהן הראו כי רובר בהחלט הציעו תמורה הוגנת לכסף, עבור מכונית שמרנית (מעלה בעולם האנגלופוני), מבוקשת, ובעלת מוניטין טוב בשוק.

תהיה צורת ההתקשרות אשר תהיה – לינד וחלבי הזריזים הצליחו להשיג את הנציגות, עוד בטרם יוצרה מכונית אחת, וכששום דבר עוד לא היה וודאי.

הם פרסמו פעמים אחדות מודעות על כך ב"פלסטיין פוסט" – סביר שרוב לקוחותיהם הפוטנציאליים היו אנגלים.

יוחאי שנער מדווח כי ב– 29 במרץ ייצאה רובר למפיץ הבלעדי ביפו חמש מכוניות שחורות: זוג רובר 10 ושלוש רובר 12. עד לסוף אותה שנה יוצאו ארצה 58 מכוניות בסך–הכל, לא כולן בשחור.

הדרך לנמל יפו נמשכה כחודשיים וב-28 למאי מפרסמת לינד וחלבי מודעה נוספת: הם הגיעו! הם בארץ!

אבל חידוש ייצור מכוניות הנוסעים ברובר לא היה הדבר היחיד שהתרחש בקיץ וסתיו 1945. מאות אלפי יהודים שהו במה שנקרא אז "מחנות עקורים". ארופה הקיאה אותם מתוכה, בדרך האכזרית והמשפילה ביותר שאפשר, והם לא רצו להשאר בה, לא האמינו באפשרות קיום בה יותר. ושערי העולם היו נעולים בפניהם – אף אחד לא רצה בהם. הישוב היהודי בארץ ישראל הקים זעקה ותביעה מהשלטון הבריטי לפתוח את שערי הארץ, אבל הבריטים לא הסכימו, נענים לתביעה הערבית, והמשיכו במדיניות הספר הלבן. המחתרות היהודיות פותחות במסע טרור שנועד לכפות על הבריטים לפתוח את השערים, או להסתלק כליל מהארץ.

שלשה שבועות בלבד לאחר פרסום אותה מודעה, ב 16-06-1946, מפוצץ הפלמ"ח את כל הגשרים המחברים את הארץ עם הארצות השכנות. בתגובה, שבועיים לאחר מכן, ב 29-6-46 עורכים השלטונות הבריטיים את מה שנקרא "השבת השחורה". הם מטילים עוצר על כל הישוב היהודי בארץ, עוצרים מנהיגים רבים וחשודים רבים בהשתייכות למחתרות ומחזיקים את רובם במעצר, בלטרון וברפיח, במשך חודשים ארוכים.

המחתרות היהודיות לא מחשות וחודש לאחר מכן, ב 29-6-1946 מפוצץ האצ"ל את האגף הדרומי של מלון המלך דוד.

באגף המלון הזה שכנו משרדים של השלטון הבריטי. 91 איש נהרגים – אנגלים, ערבים ויהודים.

מילים רבות נכתבו על פיצוץ זה וכאן ההזדמנות להוסיף עוד דבר מה עליהם. מי שקרא את הפרקים דוד המלך נכנס לתמונה ו איך סובב לו גלגל יודע כי באותה תקופה היה למלון זה לא רק ערך כלכלי וחברתי, אלא גם ערך סימלי – של קיום יחד (לאלה המעונינים בכך) של יהודים, אנגלים וערבים.

באווירה כזו נבלם הדחף לעשות עסקים, לרכוש מכונית מרשימה, ונסדקת האמונה בעתיד – בפרט אצל אלה שגורלם לא גזר עליהם להיות כאן, האנגלים. ואלה, כאמור, היו הלקוחות אליהם יועד המשלוח.

ולמרות המצב המתוח מזמינים לינד וחלבי משלוח נוסף, ובמקביל מעודדים את הלקוחות הפוטנציאליים ומשבחים את המוצר (פלשתיין פוסט 5-10-1946):

"השרות למופת בתנאים הקשים ששררו בתקופת המלחמה הוכיח את האמת שבסיסמת רובר. רק בהצמדות נוקשה לסטנדרטים גבוהים בתכנון ובהרכבה תתכן תוצאה שכזו וזו המדיניות הקבועה של רובר בע"מ, לקיים סטנדרטים אלו.”

המשלוח הנוסף מגיע כנראה בספטמבר 46 כי ב21-10-46 מתפרסמת מודעה נוספת:

תאריך הרישוי של 26-069 (הרובר הירוק) הוא ה־13-09-1946. פליקס שלייסנר, הבעלים הראשון סיפר לי כי קנה את המכונית אצל נששיבי בירושלים; כנראה התכוון אצל לינד וחלבי. המכונית, קרוב לוודאי, הגיעה במשלוח השני. מספר האשיה הוא R6110537 האומר כי היא היתה ה־537 בייצור שנת 1946, מתוך ה־1340 שיוצרו – סביר שבאמצע הרבעון השני, שממנו יצא המשלוח השני ארצה.

כיצד הצטרף שלייסנר לקהל הבריטי? הזכרנו כבר את האדריכל חייקין, איש מועדון רוטרי ירושלים, ידידו של לארס לינד והמתכנן של מכון זיו ברחובות – יהודי בעל אזרחות בריטית שחי בארץ כבריטי. בראש מכון זה עמד נשיא התנועה הציונית, חיים ויצמן. צלמו האישי של ויצמן, שתיעד את חייו וליווה אותו בתנועותיו היה אותו פליקס שלייסנר. יתכן שכך נוצר הקשר עם לינד בירושלים שמכר למקורביו ומקורביהם מכוניות רובר בהנחה. בימים הרעים ההם, היתה כל מכירה חשובה.

הפרק הבא: קריסה

הפרק הקודם: ממחילות אל השמיים – רובר במלחמה