מרץ
26
תגיות
כחציר ימיו
א
במרכז בריטניה, מבירמינגהם ובנותיה ועד קובנטרי ובנותיה, שכן חלק גדול מתעשיית הרכב הבריטי בימי גדולתה.
למעלה מ150 חברות, גדולות וקטנות, נבטו, פרחו ונבלו שם. חברות משמען לא רק בניינים, ציוד, הנהלה ועובדים. משמען הוא גם משפחות. אבא שעובד בחברה, אמא שעובדת בחברה, קרובי משפחה מדרגות אלו ואחרות הקשורים בה. בחברה כמו רובר, שהתקיימה כמאה שנה ובתקופות מסוימות בתולדותיה העסיקה עשרות אלפי עובדים, מדובר בדורות אחדים. אבל לא רק בעובדים הישירים בלבד מדובר: גם ברשת שלמה של ספקי חוץ – החל ביצרני אביזרי חשמל וכלה בכורים ליציקת פלדה. גם הללו התגוררו בחבל הארץ הנ"ל וחייהם היו ארוגים בקורות החברה.
כשחברה כזאת נגמרת – ורוב, אם לא כל החברות הללו נגמרו – מתנתק גיד השזור בחוט חייהן של המשפחות. לא רק מהבחינה הכלכלית, אלא גם מבחינת הזהות, והכבוד העצמי. “אבא שלי עובד\עבד ברובר" נשמע אחרת כשרובר ייצרה את "אחת המכוניות המשובחות של בריטניה" ואחרת כשרובר נסגרה חדלת פירעון.
אחת הדרכים להמשיך את חיי החברה, על המשתמע מהם, גם לאחר מותה – היא הקמת מועדון חברים. במישור המעשי מועדונים אלו מסייעים לבעלי המכוניות מתוצרת החברה שנסגרה לפגוש זה את זה, וכך למצוא הדרכה טכנית וחלפים. פעמים רבות מקימי ופעילי המועדנים הללו (כמו גם סוחרי החלפים למוצרי החברה שנסגרה) הם עצמם מ"בני המשפחה", ואפילו מתגוררים בקרבת מקום למפעל שהיה.
ב
אחת מאגדות אנדרסן נקראת "כל שאבא עושה נכון הוא עושה" (הכרתי פעם אישה ששנאה את האגדה הזו בכל ליבה). היא מספרת על גבר שיצא לשוק למכור את הסוס המשפחתי, ובדרך החליפו בפרה, שאותה החליף בעז, שאותה החליף באווז, שאותו החליף בתרנגולת, שאותה החליף ב… שק תפוחים רקובים.
אגדה? לאו דווקא. ביום אחד (סביר שהיה זה עוד יום סגריר אנגלי) בשנת 1953 יצאו מר יורקה ובנו אריק, מביתם באולדברי, צפונית לבירמינגהם, ברובר 75 החדשה שלהם, ונסעו לסוחר מכוניות. רובר 75 מודל 53 התברכה בתכונות הבאות: 2103 סמ"ק, 75 כ"ס, 6 בוכנות. מהירות מירבית: 82 מייל\שעה (131 קמ"ש).
באדיבות הויקיפדיה
ומה עיניהם רואות במגרש? רובר 10 1946: 1385 סמ"ק, 42 כ"ס, 4 בוכנות, מהירות מירבית: 112 קמ"ש. בקרוב תחגוג את יום הולדתה השביעי ותעלה לכתה ב’!
עד מהרה נרקמה עסקה בין הצדדים: ישן וקטן תחת חדש וגדול.
ישנן השערות רבות ושונות לפשר העסקה המוזרה הזאת. אני דוחה בתוקף את כל הנלוזות, הזדוניות והמפולפלות שביניהן, ואפילו לא אזכיר אותן. לדעתי הסיבה הבלעדית והיחידה היתה היופי: תראו איזו מכונית יפה!
ואכן, היתה זו אהבה ממבט ראשון, אהבת אמת אשר נהרות רבים לא יכבוה. ומאז, ובמשך ששים ושתיים השנים הבאות תהיה המכונית מכוניתם של בני יורקה. תחילה של האב, ושל בנו אריק אחריו.
אריק זה דאג במסירות למכוניתו היפהפיה וסיפק לה את כל מבוקשה. רק עננה אחת העיבה על האידיליה: ככל שחלף ועבר הזמן, נעשה, לכאורה, קשה יותר ויותר להשיג חלפים לאהובה המזדקנת, ותאבונה להם רק הלך וגבר. ואי לכך שקע אריק יותר ויותר, ועד שכרון ועד התמכרות, באיסוף חלפים לרובר 10, 1946.
למזלו חי באיזור בירמינגהם, איזור בו נמצאה – בין יתר חמודותיו – הפרוקיה המופלאה "מוטואולימפיה", אלופת היד השניה. ואילולי חששתי מהגזמה פרועה (שאינה ממידותי, כידוע) הייתי אומר כי היא היתה "וולדק" האנגלית.
(וולשפול נמצאת כששים ק"מ מערבית לאולדברי, פחות מן המרחק בין באר-שבע לתל-אביב).
וכך קבע לו אריק מנהג לסור בכל סוף שבוע למוטואולימפיה ולדוג שם במימיה הצלולים חלקים ל HXE143. וכל פעם חזר לביתו כשמציאה אחרת בידו. לעיתים היו אלה חלקים משומשים במצב טוב, ולעיתים היו אלה NOS (מלאי ישן של חלקים בלתי-משומשים). את החלקים שיכן בתוך מעטפות פלסטיק עבות, מוגנים בפני הלחות האנגלית המכלה-כל, והם הלכו ונערמו על רצפת העץ בעלית הגג, ממש מעל מיטתו וממש מעל ראשו.
המשך NEXT