בפרק הקודם סיפרנו כיצד נקלעו המושבות שהתבססו על גידול ענבים למשבר חמור, וחיפשו הצלה. בשלב זה נכנס לתמונה "הנדיב הידוע", הברון רוטשילד מפאריס. הברון הסכים לתמוך במושבות אבל הציב מספר תנאים לכך: העברת הרכוש לאפוטרופסותו, ציות לכל הוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. לשם מילוי התנאים הקים מנהלת פקידים אשר ניהלו את המושבות בשמו. בתמורה להסרת האחריות על חייהם מעצמם, ויתרו אנשי מושבות הברון גם על הסמכות לנהל אותם כרצונם, וחדלו להיות אנשים חופשיים. כפי שנראה גם את כבודם איבדו בהזדמנות זו.

הברון עצמו היה בעליהם של כרמים רחבי ידיים בחבל בורדו ובצפון אפריקה, והיה מודע לערכם הכלכלי (בצרפת), כך שהבחירה בגידול גפנים התקבלה על דעתו. המומחים ששלח ארצה לא התחשבו בהבדלים בין המקומות מהם הגיעו לארץ, התנשאו על "לקוחותיהם", ועד מהרה הגיעו להתנגשות איתם.

תמיכת הברון היתה נדיבה, נדיבה עד כדי כך שהחניקה את המוטיבציה של המתיישבים להצליח במעשיהם ולעמוד ברשות עצמם. היא היתה נדיבה עד כדי כך שתמרצה שחיתות…