אוגוסט
12
תגיות
ד"ר רוז, חקר המוח ושגעונות קטנים אחרים (י’א)
קל לחוש זעם או בחילה למקרא מה שעוללה "הסדנה המהוללת" לד"ר רוז. אבל הבה נשקול את הדבר מתוך ישוב הדעת.
ה"תנ"ך" של חובבי רובר משנות השלושים והארבעים הוא ה Workshop Manual שנכתב ויצא לאור ע"י ה RSR (אגודת חובבי הרובר). למהדורה האחרונה שלו נוסף פרק שלם העוסק בשיפוץ מכוניות אלה ובעבר תירגמתי אותו ופרסמתי כאן.
ומן הראוי לפתוח הרהורים אלה בשורות הבאות הלקוחות ממנו:
"האמת הלא נעימה שמאחורי כל פרויקט שיפוץ היא שהוא יימשך הרבה יותר זמן מכפי שציפיתם, יעלה הרבה יותר כסף מאשר הערכתם, ובמקרה של שיפוץ על ידי בעלי מקצוע, במיוחד, גם יעלה הרבה יותר מאשר המכונית שווה.
ישנה רק סיבה אחת להרמת המשא הכבד והמאתגר של שיפוץ רובר והיא חיבה רבה למכונית שבה אנו דנים. כל סיבה אחרת היא אשליה. מכונית זו לעולם לא תהיה שווה הון למרות כל מה שיגידו "המומחים" ברחוב. פרויקט כגון זה הוא עבודה קשה ודורש מידה רבה של דבקות במטרה כדי להביא אותו ליעדו.”
דוגמה "מן החיים" ניתנה בימים אלה על ידי מודעת "למכירה" בה מבוקשים 90000 ליש"ט עבור רובר 16 מודל 1938, בעוד שהמחיר המקובל למכוניות דומות באותו מצב אינו עולה על 12500 ליש"ט. אותו רכב מוגדר על ידי המפרסם כמושלם וכ"טוב בעולם" אם כי מוכרים לי מקרוב רוברים שאינם נופלים ממנו.
ומה הנימוק לדרישה הזו? “זה הסכום שהוציא הבעלים על השיפוץ".
זה כמובן אינו המקרה היחיד בו הוצאו סכומים אסטרונומיים על שיפוץ רובר, העולים בהרבה על שוויו בשוק.
זה אינו המצב בכל מכוניות האספנות. ישנן כאלו ששווין עולה עם השיפוץ ומכסה את ההשקעה, אלו הן "מכוניות המותג" ששמן ידוע לכל כגון יגואר, MG, פורש ועוד. לא פעם מכוניות אלו אינן עולות, טכנית, על כאלו שאינן מכוניות מותג וכך למשל, נמכרת כיום Alvis משגעת שעלתה בזמנה פי שלוש מיגואר בשליש ממחירו של זה כיום. על הסיבות לכך כבר עמדתי כאן, ולא אחזור עליהן עכשיו.
שירותיה של סדנת שיפוץ מהוללת יקרים כל כך לאו דווקא מתוך חמדנות גרידא. ראשית ולפני הכל לשירותיהם של מומחים מהשורה הראשונה יש מחיר, מחיר גבוה. אלה אנשים נדירים, עם כשרון נדיר וידע נדיר, והביקוש לשירותיהם עולה על ההצע. שנית, ישנן הוצאות קבועות לא מבוטלות: שכ"ד, חשמל, שירותי נקיון (האם אפשרית תוצרת טובה מסדנה מזוהמת ומרושלת?!!), הרבית והפחת על הציוד היקר – מכונות מתיחה וכווץ, ערגול חיתוך ריתוך טאג וטיג וכו’ וכו’, וכן תנאים סוציאלים לעובדים ועוד.
אבל במה דברים אמורים? בעבודה מסורה ונאמנה ללקוח, העושה מה שצריך לעשות – לא פחות ולא יותר. ובמיוחד לא כזו המשאירה אותו ככלי ריק, ומחזירה לידיו חורבן במקום מכונית.
כך נכנסה המכונית לסדנה
The car enters the restoration workshop, 2009, tired but complete.
Rear side look
עם פנסים וגג, פיית מילוי דלק ומראות צד, חלונות ומושבים, דיפון וריפוד לדלתות, רצפה ושטיחים, ומערכת חשמל.
וכך חזרה לחניה אצל הד"ר:
This is how the had returned to rr. Rose's garage, partly dismantled
ללא פנסים וגג, ללא פיית מילוי דלק ומראות צד, ללא דיפון וריפוד, מושבים. כל אלה נותרו מפוזרים סביבה:
Parts scattered all over the place
האם שמתם לב לכך שעד כה כלל לא הוזכר פריט אחד מרכזי, מהותי, שבהעדרו אין אוטו? כן, המנוע. הוא לא מופיע באף אחד מדו"חות הסדנה, אפילו בתמונת הפירוק הראשונה אין מנוע.
The engine had been removed but never installed properly back
מי פירק? מי החזיר למקומו? לא ברור. אבל איך "החזיר למקומו"!
No support brackets, no water pump, no valves train cover
משאבת המים אינה מחוברת לרדיאטור, המאוורר נעדר, אין פילטר אוויר והגרוע מכל: אין מכסה שסתומים! ראש המנוע נותר חשוף לאבק ולשבבים במשך שנים ארוכות. אגב, האם אתם שמים לב לזווית המשונה בה נוטה המנוע?
כן, המנוע כלל אינו מחובר לאשיה. הוא זרוק כך סתם בתא המנוע (עוד על כך בהמשך).
wiring disconnected
כבלי החשמל מנותקים ומושלכים גם הם סתם כך, המפלג (דיסטריביוטר) שבור, וגם הפולי (לא נראה בתמונה) שבור. אלה הם סימנים מובהקים של שליפת מנוע שלא בוצעה כהלכה על ידי אנשים שאינם מתמצאים במכוניות רובר.
כל מי שעבד בארה"ב בפרויקט פיתוח מכיר את התופעה שברגע בו הוצא הסנט האחרון מהתקציב "נופלים הכלים" מידי העובדים, והכל נכנס להקפאה, ממש כמו ביפיפיה הנרדמת.
האם זה גם מה שאירע כאן? האם ציפתה הסדנה שהד"ר ישלם גם בעד הרכבת המכונית חזרה לפני שתישלח לביתו? האם בפנצ’ריה משלמים לחוד בעד פירוק הגלגל, לחוד בעד תיקון התקר ולחוד בעד החזרת הגלגל למכונית? או שזה ההבדל בין עריכת פרויקט "בקבלנות" ובין תשלום לפי שעת עבודה?
הרגשתי הלא נעימה מדו"חות המנהל הגיעה לגועל כאשר גבה תשלום מלא עבור הרכבת הכנפיים, ואז הזהיר את לקוחו כי ללא צבע יסוד הן תחלדנה, וגבה שוב מחיר מלא בעד פירוקן, צביעתן, והרכבתן חזרה.
עם תחילת הפרויקט נוקתה שלדת המכונית בקיטור ומסירי שומנים משכבות גריז ושמן שכיסו אותה והגנו עליה אגב כך מחלודה. שום פעולה הכרחית להגנתה, כגון צבע יסוד, לא ננקטה אחרי כן. ובשנים הבאות פשתה החלודה.
למרות כל הנימוס שבכתב (ויש שיאמרו – הצביעות) הפרויקט נגמר רע, ובוודאי ברגשות אכזבה, מרירות וכעס משני הצדדים.
אחרי ששילם 32000 ליש"ט נשאר ד"ר רוז עם מכונית מפורקת, שכדי לחזור לעצמה יש צורך בעבודת מכונאות (מנוע, גיר, סרן קדמי ואחורי וכו’), צבע, ריפוד, חשמל, הידראוליקה, זגגות ועוד. החלום התחלף ביאוש.
המכונית חזרה לחניה בביתו בראשית חורף 2011 ושנתיים לאחר מכן הלך האיש לעולמו.
תהליכי האבל והירושה נמשכו שלוש שנים נוספות.
בסוף 2016 הוצא מה שנשאר, בתוספת הרבה אבק וחלודה, למכירה.
וכאן מתחיל סיפור חדש שיקרא מעתה "יד ראשונה מרופא".
ישראל, סיפור מעניין, תודה על הפרטים האנושיים והטכניים. נראה מה בהמשך