מוצאי יום הכיפורים ב־380.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 1 באוקטובר 2017 ב-רוחות רפאים | השארת תגובה

וביום הכיפורים השאירו אותו בבסיס כסגן־מפקד־משמר. 

בצהריים אספו סמל הדת ורס“ר המטבח את כל השומרים והתורנים והציבו בפניהם שתי חלופות: מי שצם יזכה לארוחה מפסקת דשנה לפני הצום ואחריו, עם המון מטעמים. מי שלא צם – יכבד ויגש למחסן ויחתום על מנת–קרב, אבל לחדר האוכל לא יורשה להיכנס. אי אפשר ליהנות משני העולמות גם יחד, פסק סמל הדת.

סגן–מפקד–המשמר בחר בארוחה מפסקת. לפי חשבונו ביום כיפור יוכל לישון עד אחת–עשרה בבוקר, אז יאלץ לקום לחילופי משמרת, ומשם ועד המפסקת הדשנה בשש הזמן קצר. עדיף על מנות הקרב המגעילות מהן יכול היה לאכול את החלבה בלבד, ורק לפעמים גם את הפלחי.

את העיתונים מיין הפקיד–רס“ר: את “מעריב” ו“ידיעות” שמר לבוס, לקצין–תורן ולעוד כמה מקורבים, ואת היתר הותיר לכל דכפין, אלא שהללו מאסו בהם. וכך יצא ממשרד הרס“ר כשתחת זרועו “הארץ” “דבר” “הצופה” “על–המשמר” “הבוקר” “המשקיף” “למרחב” “המודיע” ו“במחנה” ואפילו העיתון המנוקד “אמר”. אילו היו מגיעים לצבא גם “חרות” ו“קול–העם” היה לוקח גם אותם, אם כי בתחושת אשמה מסוימת – אבל הם לא הגיעו לצבא, או לפחות לא לבמ“ב.

אחרי הארוחה המפסקת שהייתה מוקדמת למדי נעל משגיח הכשרות את חדר האוכל לבל יכנס אליו איש ביום הקדוש וברח, עם המפתחות, בטרמפים, לתל–אביב.

עד למחרת בשלוש אחרי הצהריים סיים לקרוא את גל העיתונים כולו, כולל המודעות הקטנות והמכרזים, שלא לדבר על שממון המוספים הספרותיים עם ב. י. מיכלי וש. י. פנואלי. הוא חש בתערובת מוזרה של בחילה ורעב והשתדל לא לחשוב על ענת ועל כשלונו המביש איתה. אבל הוא התגעגע אליה גם בלי לחשוב עליה, השתוקק לחברתה, לחינה, לחכמתה, לטוב טעמה, להיותה הפתעה בלתי פוסקת בלתי–צפויה תמיד, מין קליידיוסקופ צבעוני המתחלף בלי הרף. מה היא חושבת עכשיו? מה היא עושה ברגע זה? הוא לא פסק מלדבר איתה בלבו, ולכן גם לא נזקק לחברת איש זולתה.

וכשלא נותרה מילה בעיתון שלא קרא יצא לשוטט מעט בחצר הבסיס, לחלץ עצמות, לגשת לשרותים.

ועל המרפסת של הביתן הארוך עמדה אביבה, נשענת למעקה. הסמלת היפה אביבה צנעני, מזכירתו של סרן אילן רחום, המהנדס הראשי של המעבדה בה עבד. היא שמעה את קול דלתו הנסגרת והסבה פניה אליו: “אהלן“. הוא לא דיבר איתה מעולם לפני כן, ועכשיו גם הייתה המפקדת שלו ולכן נבוך קצת אבל מיד התעשת ושאל: “איך עוברת התורנות?” “אוי, די בכף,” ענתה אביבה “אם כי לי זה כבר הספיק והייתי שמחה לעשות עכשיו כבר משהו אחר“. אביבה הייתה שחורה ונאווה צרת מותניים ומפוארת שדיים עם שער שחור מתולתל ועיני גחלים שחורות. “חגורת הש“כ הולמת אותך מאד,” נפלט לכף־למד, מחמאה ירודה, והוא מיהר להוסיף “מה למשל היה מתחשק לך לעשות עכשיו?” “הייתי הולכת לים בכיף, או יוצאת לטייל בגבעות־הצפון.” אמרה אביבה בקול שקט והושיטה ידה והניחה אותה על כתפו, מיישרת לו את הצווארון, ומביטה ישר בעיניו, ונענית בזקפה מיידית וקצת מביכה מחייבת תיקון במכנסיים או משהו.

“סידרתי לך את הצווארון” אמרה והציצה בשעונה “אני צריכה כבר ללכת. להתראות.” ונחפזה לכיוון המפקדה, נותנת לו הזדמנות להתפעל מהתחת המושלם שלה.

ואחרי שהשתין לקח סוף־סוף את המחברת חומת העטיפה שלו וכתב. 

ואחרי שכתב ומחק ותיקן וסיגנן ותיעב את אשר כתב הבין שהוא בעצם כועס מאד על ענת. ומה היא אשמה, ועל מה הכעס. הוא החליט שעליו לא רק למחול לה אלא גם לבקש את סליחתה. כיפורים. ואז פתאום התברר לו שהוא נורא רעב, שראשו סחרר מרעב בטנו מציקה ופיו מלא ריר.

בשש הגיע סוף־סוף תור הסעודה המפסקת, ובפתח חדר האוכל כבר עמד תור ארוך של תורנים רעבים.

“המשגיח ברח עם המפתחות” הסבירו לו יודעי הדבר “ולפי תקנות הכשרות לו ורק לו יש מפתחות לחדר־האוכל“. הטבחים הכינו את הארוחה המובטחת על כל מטעמיה, אבל חדר האוכל היה סגור והם לא יכולים להגיש אותה.

הזמן עבר, המשגיח לא חזר וההתמרמרות בתור הלכה וגברה ונעשתה מאיימת.

“נפרוץ את הדלתות!” “נקרע לו את הצורה כשיראה כאן סוף־סוף את פרצופו הנתעב חבוש הכיפה, הוא, סמל הצדיקות!”.

כמה נהגים התמקדו באבריה האינטימיים של אמו, במקצועה ובמוצאה הגנטי ואיימו לכלות בהם את זעמם ולפרוק עליהם את מטעניהם העודפים. הרס“ר־מטבח נמלא דאגה והיסה את ההמון הנרגן. “ראשית לפרוץ את חדר האוכל לא יעזור לכם כי גם את ארונות כלי האוכל והסכו“ם הוא נעל, ובאמת יהיה אוי־וי־ווי למי שיגע בהם. אל תשאלו איך שהרבנות תשתולל אם זה יקרה, ומה שיעשו לנו. מה שאני מציע זה שנגיש לכם את האוכל ללא כלי אוכל כאן בחוץ ואתם כבר תסתדרו“.

הטבחים הוציאו מן המטבח את סיריהם הגדולים וערמת ככרות לחם אחיד מוארכים והניחו אותם ברחבה שלפני חדר האוכל. כל חייל בצע ככר לחם לשניים ורוקן את התוכן הרך מתוכה. למקום שהתפנה יצק מרק וסלט־מיונז ופירה וצלי בקר עם גפילטע־פיש וטחינה וליפתן חבושים.

הכף־למד נכנע לרעב ונגס נגיסה גדולה מהבליל המאוס, ונחנק. זה נתקע בפיו ומילא אותו, עמד בגרונו, הדבר היחיד שראה לנגד עיניו היה הכולבויניק בקיבוץ, עולה על גדותיו, ורק שיעול נורא שגם התיז לכל עבר, ובייחוד על מדיו שלו – הציל אותו ממוות נמהר ומידי.

אחרי כן כאב לו הגרון והוא לא היה יכול יותר לאכול דבר, למרות הרעב המציק.

מרחוק עלה קול חצוצרה משתפך, החצוצרה של אדי קלוורט, “הו מאי פאפא” – וקרא את המאמינים לקולנוע הבסיס. הערב מציגים את “בנים ואוהבים” על פי ד. ה. לורנס, עם טרוור הוארד ודין סטוקוול.

ואליהם הלך.

תם יום הכיפורים.