מאי 12

תגיות

"ס. יזהר סיפור חיים כרך ב' "

שאלו מטפס הרים מדוע בחר להעפיל אל פסגת האוורסט – זה קשה, מסוכן ולא מועיל – והוא ענה: “כי היא שם". לא בשליחות האומה, או הצדק, או משהו אחר, אלא קודם כל על מנת להגשים את ייעודו.

מילדות הכשיר יזהר את עצמו לכתיבת יצירת מופת, יצירת ענק, יצירת פסגה. הוא ידע שבכוחו הדבר וכמו ב"פרח לב הזהב" היה מוכן לתת כל אשר לו ובלבד שיעמוד במשימתו.

שמונה שנים עמל על ימי צקלג, שמונה שנים בהן חי כל שניה ושניה מהקרב הנורא על הגבעה, וכמעט רק אותן שניות. כשכתב היה בטוח במעשה ידיו; מתמסר לגמרי למה שקרא "יושב טוב על הדף", "כתוב נכון", ובונה את הספר מ"אבני גזית".

כשנפרד מכתב היד עזב אותו הבטחון שעשה נכון, שהצליח במשימתו.

כתב היד נמסר להוצאה בראשית 1958, ויזהר חש כי עם סיום משימת חייו הסתיימו גם חייו, ויתכן שהסתיימו בבזיון. הדבר הראשון שכתב מיד עם הפרידה מכתב־היד היה "עלילות חומית" ובו מסופר על נמלה גיבורה הנושאת גרגר כבד פי שמונים ממנה. בין כל אלפי הנמלים יש רק לה זהות מובחנת: המשא הכבד הוא דיגלה. ואז היא פורקת – "ואין עוד חומית".

יזהר שקע בדיכאון כבד שנקטע על ידי התפרצויות של פעלתנות תזזיתית: נשא נאומים פרובוקטיביים – וכתב בזה אחר זה סיפורים "רגילים", כלומר שאינם מכוונים להיות יצירת מופת. סיפורים אלה שלח לעיתוני ילדים, ולַאוֹסָפים בהם קובצו קרא "ברגליים יחפות" – דהיינו ללא יומרות, ו"סיפורי מישור" – מישור, ולא פיסגה.

כל הסיפורים הם סיפורי אכזבה, סיפורי התפכחות מאשליה.

"ימי צקלג" יצא לחנויות באמצע יוני ויזהר חיכה במתח למשפט הקוראים. השופט העליון היה הד"ר קורצוויל: שופט ותליין גם יחד. בין קורצוויל ויזהר היה חשבון פתוח, אחרי שתשע שנים קודם לכן רמס הראשון סופר צעיר וכינה את ספרו "בוסר סנוביסטי ואפס מנופח". יזהר קם להגנת הצעיר, והצעירים, והאשים את קורצוויל כי אינו יודע לקרוא, לא פחות. מאידך, חש עצמו נחות לעומת הד"ר: לא רק שגדל למשפחה עניה במושבה דלה, רחוק מן התרבות העילית, אלא היה חסר השכלה פורמלית והסתובב בעולם ללא תואר אקדמי. ד"ר קורצוויל, לעומתו, בא מאוניברסיטה גרמנית משובחת והכיר את כל פסגות הספרות שנכתבו בגרמנית (שפה שיזהר לא ידע).

עד סוף יולי טרם התפרסמו ביקורות. וממש אז חגגה הוצאת שוקן יום הולדת 70 לעגנון. יזהר היה היחיד בין הנוכחים שנולד בארץ ושפת אימו היתה עברית.

קורצוויל פתח את דבריו ואמר כי יש בין הקרואים כאלה שאינם שמחים לנוכחותו, אבל זה לא יעזור להם – הוא עובדה. אחר כך שיבח את הספרים והסופרים – ומנה את שמותיהם הגרמניים – היודעים את סוד השתיקה. לעומתם, ישנם כאלה, ולא משם, הדגיש, שהם בוסר ואפס ומציפים את הקורא בדברנות נפוחה ומפוטפטת. אלה שלא גדלו על התרבות העשירה, והם דלים וריקים כמו בית גידולם.

יזהר ידע שהפור נפל. כשחזר הביתה ישב מיד וכתב את "הצניחה מן הצמרת". אקרא לפניכם קצת מן הפתיחה לסיפור ומן הסיום שלו.

"[…] עץ גיבור ועצום היה הלה. גבוה ממתניו ומעלה מכל עץ. […] אפילו האקליפטוסים חבריו ואחיו תמו אי־בזה מתחת חלציו – וזה פרץ לו ויצא יחיד ומיוחד לשמים.

בוודאי שאלת […] היכן הוא האקליפטוס הגבוה ביותר בעולם? וענית, […] כי הוא באוסטרליה, או במקוה־ישראל, או בפתח־תקוה – ואילו אני, תדע, תמיד הייתי בטוח כי אין גבוה מן האקליפטוס שבחצר הדור משה.

ביתו סביב היה מוקף טבעת מרובעת של אקליפטוסים, כולם עצי מידות חסונים ויפים, […]

אבל […] מסיבה זו או אחרת או מכל הסיבות כולן – עלה המצוּדד הזה ויהי לענק. […] פרוץ פרץ ויעל, רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסוֹדי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. […] מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות.

ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, שכל הבתים האלה נהפכים משם אך לכתמי אודם, וכל האילנות האלה נהפכים משם אך לגבבי ירק מציף – צמרתו זו היתה מתנשאה הגבה למעלה, […] ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה, שם חצרו הגדולה […]

*

זה מקרוב, […] עברתי לתומי […] על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. […]. ו[…]העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו […] ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים […]. ואילו הגדול שבגדולים, […] זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה […] ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל. והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים […] הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן […] – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוּזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש."

דברים שאמרתי בהשקה, 11-5-2018