שיא עולמי (א)

"ותהי להם הלבֵנה לאבן והחֵמר היה להם לחומר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵם פן נפוץ על־פני כל הארץ. וירד אלוהים לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החילם לעשות  ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.“ (בראשית י"א ד – ז).

כן, בארבעה משפטים מספר המקרא את הסיפור כולו: אלוהים מבין היטב ומיד כי שיא עולמי, כי הישג גדול עד השמים, מאיים על בלעדיותו ככל יכול, והוא חש ארצה כדי לסכל את המזימה, ולשם כך בלל את שפתם.

אבל האם בזאת בא הקץ לשאיפה האנושית להגיע גבוה, עד השמיים? או שרק נעשתה קשה יותר, חצופה יותר, מטורפת יותר?

כי בעוד תיאור האקליפטוס הענק של הדוד משה לא מפסיק לנקר בראשי (“מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות ומכל מקום היית מכיר על פיו היכן אתה ולאן אתה") הגעתי בשבוע שעבר למסלול המרוצים ברוקלנדס, אנגליה, ולמוזיאון שבקרבתו.

בפתח הביתן הראשון אליו נכנסו ניצבה לה Babs ולא רחוק ממנה ארון זכוכית ובו כל הגביעים בהם זכה בעליה ומתכננה, נהג המרוצים ג’יי. ג’י. פרי־תומס, בחייו.

knisa

ב־28 לאפריל 1926 קבע בה פרי־תומס שיא עולמי: 270 קמ"ש. השיא החזיק מעמד פחות משנה, וב־3 למרס 1927 ניסה פרי־תומס לשוב ולזכות בו. כשהגיעה בבס ל־240 קמ"ש היא התהפכה ועלתה באש. ראשו של פרי־תומס נערף והוא מת במקום.

הבטתי בגביעים: הם נראו עשויים מפח מאובק למדי, רקועים בריקועים סתמיים. בשביל זה, שאלתי אותו בליבי, בשביל זה היה שווה למות?

מה הסיפור שלך, John Godfrey Parry-Thomas, תהיתי, שלך ושל Babs?

עיון נוסף מלמד כי הסיפור של הנהג ומכוניתו אינו סיפור של גביעים בויטרינה. הוא סיפור של אובססיה, של שגעון לדבר אחד, של שאיפה למושלם, סיפור של "זוג רגלי אדם הדוחה מעליו את הכל כדי לעשותו נכון".

פרי־תומס נולד בכפר קטן בווילס, בדרום מערב האי הבריטי, בשנת 1884. הוא למד הנדסה בלונדון ובגיל צעיר התמנה למהנדס הראשי של חברת המשאיות ליילנד. אחרי מלחמת העולם הראשונה ביקשה ליילנד להכנס לשוק מכוניות הפאר ולהתחרות ברולס־רויס. פרי־תומס ועוזרו ריילטון היו האחראים לפרוקט וכך נוצרה "ליילנד 8” – המכונית הפרטית הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם בבריטניה. הרי תמונה שלה שצילמתי אשתקד במוזיאון המכוניות הבריטי:

ly2

(הדו־מושבית הלבנה)

אורכה כמעט 5 מטר, ובזמנה הייתה המכונית היקרה ביותר: מחירה (אשיה בלבד, ללא מרכב) היה שקול לשכרם השנתי של 250 פועלים. פרי־תומס לא מסר אותה ללקוח לפני שבדק אישית שהיא מסוגלת להגיע ל־160 קמ"ש. לא ברור איזה כביש בבריטניה התאים אז למהירויות כאלה, או אם היה כזה בכלל. ואכן לבדיקת המהירות לקח פרי־תומס את המכוניות שלו למסלול המרוץ בברוקלנדס – וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלנו.

כי פרי־תומס התאהב במסלול והתאהב במהירות והתאהב במרוצים – והתשוקה הבאה שלו היתה להסב את הליילנד 8 שלו למכונית ספורט. אבל חברת ליילנד עושה משאיותמה לה ולמכונית ספורט? ההנהלה התנגדה וגיבורינו התפטר ונשאר, לתמיד, בברוקלנדס.

נשאר בה פיסית, בבקתה ליד המסלול, עם אשיות אחדות של ה־8 וחלפים רבים שלה שלקח מליילנד, ועם עוזרו תומסון ועם שני כלבי זאב. יחד תכננו והחלו לבנות את מכונית המרוץ האולטימטיבית על בסיסלילנד. בעודם שוקדים על שיפור המנוע ושמונת הליטרים שלו, כמעט, נהרג נהג המרוצים הרוזן זבורובסקי במונצה אשר באיטליה.

זבורובסקי זה היה מעשירי עולם. הנה הוא בילדותו:

 ויכול היה לבנות לעצמו מכוניות מרוץ גזורות לטעמו: הידועה בהן נקראה "צ’יטי־צ’יטי־בנג־בנג".

הרעיון של זבורובסקי היה אלמנטרי: להרכיב במכונית מנוע של מטוס – ולטוס!

הפרק הבא NEXT