אוגוסט
31
תגיות
שבעים שנה ל”השבוי” – חלק שני
לקראת סוף ספטמבר 48 כבר היה בידי יזהר כתב יד מוכן ל”השבוי” ובו תיאור מפורט ומדויק של האירוע. ליזהר היתה יד קלה בכתיבה, הדברים שפעו ממנו. מכתבים פרטיים, לפעמים שלושה ביום, (מכתבים – לא מסרונים!) כתב ללא תיקון או מחיקה. בכתבי יד שנועדו לפרסום הרבה למחוק ולתקן ולבסוף העתיק לנקי. את כל זאת עשה בכתב היד של “השבוי” אגב שירותו כקמ“ן בבבסיס ובשטח.
כתב יד. כתוב ביד. ללא העתק, וללא save וגיבוי בשום מקום. (כתב היד נותר בארכיון “מולד” ונמכר במכירה פומבית ולכן אינו נמצא בארכיון יזהר שבספריה הלאומית).
עכשיו עלתה השאלה – היכן לפרסם?
כבר מתחילת שנות הארבעים חיזרו אחריו כל העורכים הספרותיים והתחרו על פרסום יצירותיו. יצחק יציב, עורך “דבר לילדים” אפילו הסביר, ללא כחל וסרק, מדוע: “ברצוני למשוך ל“דבר לילדים” כוחות חדשים מקרב הדור הצעיר. אחשוב לי לזכות לפרסם שמך בין המשתתפים ויהא בזה משום כוח מושך לסופרים צעירים” (יציב ליזהר 25.4.1946).
נטייתו העקבית של יזהר היתה לבחור בכתבי־עת פחות מרכזיים, פחות אופנתיים.
בפברואר 1948, שלשה חודשים לפני הכרזת המדינה, בלב המהומה, יסדה מפא“י בטאון חדש, ירחון בשם “מולד“, שיועד לציבור המשכיל. עורכו והרוח החיה בו היה אפרים ברוידא, חבר מערכת “דבר” וכתב העיתון בלונדון בימי מלחמת העולם.
ברוידא פנה, וחזר ופנה ליזהר וביקש סיפור, (“שורט סטורי“) והבטיח כי מולד “לא יהיה ירחון ‘מפלגתי‘ במובן המקובל אלא ישאף לרכז את מיטב הסופרים וההוגים בעם – בלא הבדל כיתה וגושפנקה.”
יזהר ענה לו “פקוד אפקדך” – לא פחות.
ערב ראש השנה (3.10.1948) הוא יום הולדתו ה־33 של יזהר. לרגל האירוע הכפול הוא מקבל חופשה קצרה ומגיע לביתו, ומשם שולח בדואר, בפחד וביראה, את כתב היד לברוידא, בלווית המכתב הבא:
“רחובות ער“ה תש“ט
לח’ אפרים ברוידא – שלום רב!
הרי לך סיפור שלי, וקיום הבטחה שהבטחתי.
יודע אני כי תנאי כתיבה במחנה צבא, בשעות שאינן יום ואינן לילה, נתנו אותותיהם הן בשלמות הסיפור ובצורתו, והן בכתב היד ובצורתו החיצונית – אך רצוני הטוב בלבד לא הספיק, כנראה.
עשה איפוא, אתה, את השתיים: א. אשר מיד קבלת כתב־היד, שלא אחשוש לגורלו בנתיבות הדואר הטרופות. ב. שלח לי עלי הגהה, כדי שאוכל לעיין מחדש הן במרוץ הסיפור, והן באי־הבנות שכתבי העלוב גרמן.
את קשרי הדואר עמך אקיים דרך ביתי ברחובות, כדי למנוע עיקופי דאר־צבאי ותלאותיו. וכתבתי היא איפוא: י. ס. רח’ מוסקוביץ’ רחובות.
היה שלום, ושנה טובה –
יזהר ס.”
כי לא רק למי לשלוח היתה השאלה אלא גם איך. הטוב ביותר היה לסור למשרד המערכת ולמסור אותו ביד – אבל זה היה מן הנמנע. האם אפשר לסמוך על הדואר הצבאי? ומה תעשה בו הצנזורה הצבאית?
יזהר משלשל את כתב היד לעמודת הדואר האדומה, העגולה, ברחוב יעקב, ממשיך לתל־נוף ועולה על טיסה – לראשונה בחייו – לשדה התעופה המאולתר “אבק” שליד רוחמה, בנגב. המשימה היא סיור קמ“נים משותף לקראת החלפה אפשרית של הכוחות המחזיקים בגזרה: “מחוז השפלה” עם “יפתח־פלמח“. קמ“ן יפתח הוא גנדי – רחבעם זאבי. יזהר כתב על הטיסה הזאת פעמים אחדות, בין היתר ב“ימי צקלג“.
ב“אבק” מדברים הכל על קרב קשה המתחולל לא הרחק, בגבעה 244. יזהר שרוי בהתרגשות גדולה. מה יהיה עם הספור? והאם חטיבתו “המחוקה מרוב ענווה” תצליח למלא את מקום הפלמ“ח, “הידוע בתשבוחות“? לימים יספר יזהר כי בו ברגע ידע שאת סיפור הקרב הזה יספר, שזו הזירה שבה מתרחש הסיפור שרצה לספר כל חייו.
“גנדי ואני הסתובבנו שם לראות את המקום. ואז הצביע מישהו ואמר: שם ח‘רבת מחאז, במרחק. למקום לא היה שום סימן מיוחד, גבעה אחת בין הגבעות. אני חיפשתי באותו זמן סיפור על מקום קטן, על זמן קצר ומוגבל, שקבוצת אנשים קורה לה משהו בתוך המרחב הקטן, בזמן קצר. הרגשתי שקורה לי משהו ושהמקום הזה מדבר אלי…”
הרקע, המוכר לנו עכשיו, מצויין גם בימי צקלג: “ ושסגרו את כל דרכי השיירות שלנו אתה יודע? ושהאחרונה עלתה על מוקשים, ושלוש מכוניות נדפקו ושני בחורים הלכו, אתה יודע? ושהשחורים הקימו משלט על דרך־המעבר האחרונה בחירבה ההיא שעל הגבעה ההיא, ושאנחנו כאן דחוקים כמו עכברים במלכודת, ורק באוירונים שלנו עוד מחזיקים אותנו בלילות […] “ (ימי צקלג עמ’ 75).
יזהר חוזר “לארץ“, לבסיס, קופץ מפעם לפעם הביתה – ואין תשובה מברוידא. האם הלך כתב היד לאיבוד? נא לזכור: במוסקוביץ’ 14 אין טלפון, ולא יהיה עד 1958. בכל ברחובות אין באותם ימים ולו טלפון ציבורי אחד. גם לברוידא, בחדרו שברחוב הירקון אין טלפון (ראו לוגו מולד בנייר המכתבים). הקשר היחיד האפשרי הוא בדואר. כעבור שלשה שבועות פוקעת סבלנותו של יזהר והוא כותב לברוידא:
“רחובות 25.10.48
לח’ אפריים ברוידא – שלום רב!
לפני כשלשה שבועות שלחתי אליך סיפור בשם “שבוי” היתה לוטה בו בקשה שתודיעני מיד א) אם הגיע לידיך (לפי שנשלח בתנאים לא נורמליים); ב) שתשלח אלי הגהות (לפי שנכתב בתנאים לא נורמליים).
עדיין לא נעניתי, ואיני יודע אם הדואר אשם כאן, או כתב ידי הוא שקלקל, ואבקשך להשיבני מיד, שהרי לא יעשה כך במקומנו, – ואני ממתין לדבריך המיידיים.
בברכה,
יזהר ס.”
הוא לא יודע כי ממש באותו יום כתב לו ברוידא:
“25.10.48
ליזהר שלום ויקר –
רב תודות על “השבוי“. קראתיו אך פעם אחת, אך מאד שמחתי בו. הוא מלא הלך־נפש, ועצב כועס מתחת למראית־עין זו של גברתנות חיילית, והקונטראסט מוסיף טעם לשבח. שמחתי בו (בתחום שטחי יותר) לפי שהוא שואב ממה שעובר עלינו ועל נפשנו בימים אלה – ומשנה שמחה שמחתי בו לפי שהוא עושה זאת לא על דרך השתבחות אלא על דרך הביקורת.
בימים אלה אשלח לך העתק מכונת־כתיבה ובו תוכל לתקן את התיקונים הנראים לך. בכמה מקומות קשה לקרוא את כתב היד. פה ושם עוד תרצה ל“הדק” את המהלך וגם לקרצף כמה זיזים שאינם מכוונים (כגון: “ואין מחיר עוד ידיעה אחת נוספת שווה את דיכוי האמת הגדולה שבשחרורו” – פסוק “פובליציסטי” יותר מדי. ומכל מקום כדאי להשמיט ממנו שתי מילים: “מחיר” בראשו “ואת” בסופו – ואפשר גם “שווה בדיכוי” אך “שווה את” פוגם במקצת).
איך בכל זאת הצלחת לכתוב סיפור כמותו בתנאים של מחנה צבא? התפעלותי נתונה לך. מה טיב עבודתך בצבא? מקווה כי אין היא מטמטמת יותר מדי. כתוב נא.
שלך באומן אפרים ברוידא.
נ. ב. ואת שלב המכונה השיבה מהר, כי השעה דוחקת“
כעבור יומיים, כ״ז תשרי תש“ט (27.10.1948) כתב לו ברוידא בדחיפות כי הסיפור והתנאים התקבלו, והוא אינו מתקין לדפוס שום דבר אחר. “עליך ועל צווארך“.